"הקיבה שלי עשתה עכשיו רעש שניתן לתרגם אותו כך: 'חתיכת מטומטם, עזוב את האינטרנט ותאכיל אותי"
(s_constantine@)

אופרה שיגרה את עדכון הטוויטר הראשון שלה ב-17 באפריל השנה, ומאז עידכנה את העוקבים אחריה כ-45 פעמים. בכתבה שהתפרסמה ב-CNN התלוננו המרואיינים שאופרה לא מוסיפה ערך אמיתי בעדכונים שלה ושהיא בסך-הכל הפכה ל"חלק מהרעש". 1,118,213 בני-אדם עוקבים אחרי הרעש של אופרה ומקבלים עדכונים נוסח: "מדברת בטקס הסיום של אוניברסיטת דיוק בעוד כמה דקות. שידור חי באתר oprah.com".

אף ש-1,118,299 בני-אדם עוקבים אחר ההבלים של אופרה בטוויטר, כלומר 1,118,328, היא עוקבת רק אחרי 14. חכמה. אני מכיר אנשים, כאן בישראל, שעוקבים אחרי יותר מאלף בני-אדם. אתם יכולים לדמיין כמה רעש מייצרים אלף בני-אדם? מי יכול להתמודד עם הלהג הבלתי נגמר של כל-כך הרבה אנשים, מי מסוגל לקרוא כל-כך הרבה רעש והאם יש לרעש הזה חשיבות כלשהי מלבד הזמזום הבלתי פוסק שלו עצמו?

זו כמובן שאלה רטורית. בסוף השבוע התגלה הגוף שמתעניין ומעריך רעש. כל-כך מעריך רעש שהוא מוכן לשלם אלפי שקלים לחברה שכל תפקידה להוסיף רעש לרעש כדי שהרעש שהיא מייצרת יהיה רועש יותר ויתגבר על הרעש האחר, שממילא אף אחד לא באמת מתייחס אליו. הכוונה היא, כמובן, לחברת חשמל.

תחקיר של "7 ימים" ("ידיעות אחרונות") גילה כי חברת חשמל שילמה למשרד יחסי-הציבור גוב-קרטין כמעט 6,000 שקל בחודש כדי שעובדיו המסורים יקלידו מאות טוקבקים בתגובה לידיעות באתרי תוכן שונים, העוסקים בדיווחים על מעשיה, כלומר מחדליה, כלומר מעשיה, של חברת חשמל. הטוקבקיסטים בתשלום תמכו בבכירי חברת החשמל והשתלחו בראשי המדינה ובמנהלים בכירים בצמרת משרד האוצר.

הטוקבקים מלווים אותנו זמן רב לפני שמישהו חשב להמציא את המונח "מדיה חברתית". כאשר מייסדי טוויטר הלכו לבית-ספר יסודי, הטוקבקים בישראל כבר זעקו "די לשחיתות!" וקראו לפיטוריו המיידיים של הכתב שלא מבין שום דבר. בעוד שבראשית הדרך יוחס להם משקל כלשהו, שכן הם נתפסו כ"דבר העם", במהלך השנים חלה שחיקה מתמשכת במעמדם; הם הפכו לחלק מהרעש. מי שגר מעל רחוב סואן יודע בדיוק למה הכוונה: רעש המכוניות, האוטובוסים ומשאיות הזבל הוא חלק מהחיים, חלק מהדירה – כמו עוד כורסה, כמו עוד תמונה; רק לעתים רחוקות שמים אליו לב.

בשנים האחרונות נוספו לטוקבקים מוקדי רעש חדשים: העדכונים בפייסבוק, זרם המחשבה בטוויטר, הבלוגים הארגוניים ואפילו תוכניות טלוויזיה כמו "מה קורה", כולם משתלבים בתוך קקופוניה בלתי פוסקת של רעש, מנסים להתגבר עליה ולהשמיע את קולם הייחודי רק כדי לגלות שזה בעצם בלתי אפשרי.

זה לא בלתי אפשרי, סבורים בחברת חשמל. ועדת התקשורת בדירקטוריון החברה פירסמה הודעה לעיתונות (סוג נחות במיוחד של רעש) ומסרה שהיא מברכת "את הנהלת החברה על העברת מידע אמין ומלא באמצעות האינטרנט. הוועדה מנחה את ההנהלה להרחיב את הפעילות לערוצים נוספים באינטרנט". משום כך מברכת ועדת התקשורת את תגובה מס' 14, שתמורת שכמותה שולמו יותר מ-5,000 שקל בחודש, ובה נכתב: "אני מאוד מרוצה מהאספקה מהשרות ואפילו מהמחיר", כמו גם מתגובה מס' 19 שכותרתה: "אני תומך בדעתו של 14".

התגובות לידיעה ב"גלובס" על הרעש הממומן של חברת חשמל לא איחרו לבוא. בין "די לשחיתות!" ו"חבורת בטלנים" הופיעו גם תגובות שקראו: "עובדי חברת חשמל הם עובדים חרוצים" ו"כל הכבוד לעובדי חברת חשמל הנושאים בנטל". מי עומד מאחורי התגובות האלו? האם זה שוב משרד יחסי-ציבור או שמא באמת מדובר באזרחים תמימים שמעידים ש"אף אחד לא שילם להם"? זה ממש לא משנה. מה שמשנה הוא שמישהו בחברת חשמל חושב שיש מישהו שיודע להבדיל בין רעש מסוג אחד לרעש מסוג אחר.

בניגוד לעמיתי עידו קינן, אני לא רותח על חברת חשמל. אני די מבין אותה. למרות זאת, אני בטוח שיום יבוא ומישהו בחברת חשמל יבין שהרעש הלבן שהיא מייצרת בטוקבקים אינו טוב יותר, גם אינו רע יותר, מהרעש שאופרה מייצרת ל-1,118,656 האנשים שעוקבים אחריה. זה בסך-הכל עוד רעש; טרטור חסר ייחודיות, חסר חשיבות וחסר כל ערך.

החוכמה בעידן שבו אנו חיים היא לא לייצר עוד רעש – את זה כל אחד יכול, אפילו משרד יחסי-הציבור גוב-קרטין. החוכמה היא לייצר שקט. מי שעומד במשימה הזו בהצלחה, מצליח למשוך תשומת לב כאשר מדי פעם הוא פותח את הפה ואומר דבר מה.

אין לזלזל במשימה הזו ואין פלא שארגון מסואב כמו חברת חשמל כשל בה. כל-כך התרגלנו לרעש, שאם מישהו מחליט להיות שקט לרגע, קיימת סכנה ממשית שיחשבו שהוא פשוט מת. זו הסיבה שוועדת התקשורת בחברת חשמל מברכת את תגובה 19 שתומכת בתגובה 14, זו הסיבה שאופרה מודה ל-1,118,719 העוקבים אחריה על "מחשבותיהם הטובות", זו הסיבה שהאיש ב"מונטי פייתון והגביע הקדוש" זועק "אני עוד לא מת! אני מרגיש טוב יותר!" רגע לפני שמטילים אותו לעגלת המתים.