לכבוד מו"ל עיתון "הארץ" מר עמוס שוקן ועורך עיתון "הארץ" מר דב אלפון

מכובדַי,

במכתב גלוי זה ברצוני לחלוק עמכם כמה ממחשבותי על עיתונכם החשוב, החשוב באמת. אולי תמצאו תועלת בכמה תובנות של משקיף חיצוני מוטרד, לא לא-אמפתי, על התהליכים שעברו על עיתונכם בעשור ויותר האחרונים, ועל התרומה הנכבדת של עיתונכם לדילול, ואולי אף לכמעט-ניוון, של השיחה הישראלית על התרבות הגבוהה בכלל ועל הספרות בפרט.

המציאות הישראלית היא מציאות מסובכת. אנחנו חיים בחברה מהמורכבות בעולם, חברת מהגרים מחד גיסא, חברה דו-לאומית מאידך גיסא, חברה מתפרדת והולכת, הולכת ומתפוררת מעמדית, מתלת-גיסא, חברה קרועה דתית מרביעי-גיסא.

החברה הישראלית עומדת בפני אתגרים פנימיים וחיצוניים מסובכים, שמעט מאוד מדינות נאלצות להתמודד עם שכמותם. מה שמכונה – בחוסר-דיוק ובגרימת-עוול משווע למושג המכונה כך – "תרבות גבוהה", הוא האתר, המדיום, הזירה, שבהם יש אפשרות לנהל שיחה אנושית מורכבת, לא אינטרסנטית, לא מוטת-יחצנות.

הספרות והתרבות הגבוהות הן אלו שמשרטטות את המורכבות האנושית הפרטית, המתנפצת אל חיק הקר-החם של המורכבות החברתית. הספרות והתרבות הגבוהות הן אלו שגם מאפשרות חיים של יופי, אסתטיקה, סובלימציה וסגנוּן, במציאות כל-כך משטחת, ברוטלית וקשה כמו זו המוצגת לעינינו באור הקיץ הנצחי וחסר החמלה של המערב המזרח תיכוני.

ביצירת אתר, מדיום, זירה תרבותיים כאלה, כשל למחצה ולשלושה-רבעים עיתונכם החשוב; מעל בתפקידו ההיסטורי לשלושה-רבעים ואולי אף לארבע-חמישיות עיתונכם הנכבד.

"הארץ" הוא עיתונה היחיד של האינטליגנציה הישראלית. על כך אין עוררין. ובדיוק משום כך תהליכי ההרס העצמי, הצרת האופקים, אובדן הדרך, הסטגנציה, ההקצנה המתלהמת, ההסתפקות בבינוניות, ההתקרבנות-התוקפנית, המחנאות, השנאה המנומקת-למחצה כלפי התרבות הישראלית. השחיתות הלא-פורמלית שעברה על שני מוספי התרבות הגבוהה המובהקים של העיתון, "מוסף תרבות וספרות" ומוסף "ספרים", נושאת באחריות נכבדת לדלדולה של הרוח בישראל בדור האחרון.

"הארץ" הוא מונופול בתחום התרבות הגבוהה – ואין סמכות בלי אחריות. כלומר, מסתבר שיש. ולכן הגענו עד הלום. הרשו לי לקפוץ ראש ללב. הרשו לי לקפוץ מיד לתחום הקרוב ללבי, ביקורת הספרות הישראלית, ודרך התחום הזה, הלא-צר כל-כך כפי שניתן לחשוב, לנסות להמחיש את הבעיות שלהן אחראי לטעמי עיתונכם, שאין לו תחליף.

ביקורת הספרות היא פובליציסטיקה לכל דבר, אולם פובליציסטיקה שמושא דיונה אינו המציאות העירומה, אלא הספרות. ביקורת הספרות הישראלית היא האפשרות לנהל שיחה אינטליגנטית על ספרות ישראלית. ביקורת הספרות הישראלית, במלים אחרות, היא המדיום לניהול שיחה על הישראליות עצמה, שיחה שאינה מוכתבת על-ידי כותרות העיתון ואינה שטחית ותזזיתית כמותן.

והנה, שיחה כזו, שמקומה הטבעי היה אמור להיות עיתונכם, אינה מתנהלת בו מעשה שבוע בשבועו, כפי שהיתה צריכה להתנהל. עורך המוסף הספרותי היוקרתי ביותר בארץ, מוסף "תרבות וספרות", מכריז בריש גלי שהספרות הישראלית ברובה המכריע אינה מעניינת אותו (למרות שספק-קרוב-לוודאי שהוא אינו מכיר אותה כלל, ובאומרו "הספרות הישראלית" הוא מתייחס לעשרה סופרים שזכו בתהילה לא מוצדקת, לטעמו – וחלקם גם לטעמי – אי-שם בשנות השמונים הרחוקות).

במין עירוב של עמדה מנומקת-למחצה ועמדה מנומקת-כביכול, הוא מכריז זאת במין נונשלנטיות של פונדמנטליסט הפורש כלאחר-יד את חזון האימים שלו; הוא פורש עמדה גורפת וקיצונית כזו, שמאחוריה לא יהיה מופרך לשער שעומדים גם יצרי נקם לא מבוררים עד תום (יצרי נקם בשדה הספרות הם תבלין לא רע; אבל לא כשהתבשיל כולו מקדיח מהם, ולא כשהתבשיל שלך הוא בעצם הקדירה הכמעט-יחידה בעיר).

הדעת אינה נותנת – אי-אפשר, פשוט אי-אפשר – להיות עורך המוסף היוקרתי בישראל לתרבות ולשנוא באופן קטיגורי, חסר-אבחנה, א-פריורי, את התרבות הישראלית, בלי, לכל הפחות, לטרוח לבקרה! זה באשר ל"תרבות וספרות". ואילו המוסף "ספרים", שאכן נוגע בספרות ישראלית, מטפל בספרות הישראלית באופן שלעתים קרובות מאוד גובל בשערורייה.

הרשו לי, מכובדי, להיכנס לפרטים. אני מבטיח להגיע במהרה לאינדוקציה המיוחלת, להמחיש איך טיפולו של מוסף "ספרים" בספרות הישראלית מבטא את הבעייתיות הכללית של מוספי התרבות הגבוהה של עיתונכם באופן המובהק ביותר. כמה תופעות שערורייתיות מאפיינות את הטיפול בספרות ישראלית בעיתונכם. הראשונה: העדרו, העדרם, של מבקרי ספרות מקור קבועים בעיתונכם.

מבקר קבוע לספרות ישראלית הוא הכרח כדי שלא להפוך את הביקורת לחוכא ואטלולא. מבקר קבוע, ראשית, מכיר את הזירה הספרותית. הוא קורא עשרות רומנים בשנה ויכול להשוות ביניהם. לא כמבקר-לרגע, שמציץ בספר בודד באקראי, מנותק מהקשרו, פולט עליו מה שפולט, את דעתו האקראית, ונסוג אל הצללים כדי להגיח ממחשכי האופל כעבור חודש או שנה.

חשוב יותר: מבקר ספרות ישראלית קבוע פחות רגיש ללחצים מלחצים שונים. נאמנותו המקצועית נבנית בדיוק משום שזהו מקצועו: יש לו בימה קבועה ושכר צנוע, שהופכים אותו לבלתי תלוי באופן יחסי.

אובדן הדרך של עיתונכם – התמסמסות המושכל הבסיסי שביקורת ספרות היא מקצוע, שצריך להינתן בידי אנשי מקצוע – הגיעה לשיאי אבסורד והזניה בתחרות ביקורות הקוראים החובבים שערך לפני כשנתיים "הארץ ספרים" – דווקא הוא מכל המוספים הספרותיים! – לספרה של יוכי ברנדס.

נאמר מה שנאמר על מעלת יצירתה של גב' ברנדס: שיווק עצמי אינו מה שחסר לסופרת הזו. ודווקא "הארץ ספרים" נחלץ כאביר אדיב לקדם, באמצעות ביקורות של חובבים מקוראי הרשת החברתית החביבה קפה דה-מרקר – ביקורות חיוביות, כמובן, מכמירות לב בחובבנותן – את פועלה הרוחני של גב' ברנדס.

מה שמוביל אותי ישירות לשערורייה השנייה שמתגלעת בעיתונכם חדשות לבקרי יום רביעי: השחיתות הלא פורמלית. סוד גלוי הוא לאנשים מהברנז'ה הספרותית – מה שהנו סוד כמוס, נסתר, מעיני רוב הקוראים – שביקורות הספרים ב"הארץ ספרים", לכאורה מעוז נקיות הדעת, הן הפחות אתיות, by far, מכל מוספי הספרים האחרים בארץ.

ידידה של העורך מקבלת ביקורת שער חיובית, ביקורות על סופרים ישראלים ניתנות בידי מבקרים שתכונתם הבולטת והמצודדת היא העדר היכולת הכרוני לכתוב ביקורת שלילית, פרופסורים כותבים על פרופסורים חברים העובדים עימם באותה אוניברסיטה שכם אל שכם וכן הלאה וכולי. וכל זה, למצער, ללא גילוי נאות. ההפקרות הזו אינה יכולה להימשך. הסוד הכמוס ייחשף (והנה הוא הולך ונחשף במקצת כאן).

והשערורייה השלישית: האקדמיזציה של ביקורת הספרות. ביקורות הספרות ב"הארץ", בחלקן, נפלו קורבן לניתוחים אקדמיים מפותלים, הנעדרים פעמים רבות הבעת עמדה ברורה בנוגע לערך הספר המבוקר, חמקנות אקדמית וחוסר נגישות אקדמית, ולעתים אף אקסצנטריות אקדמית פשוטה.

כשפרופסור מכובד, מכובד באמת, כותב ביקורת ארכנית על רומן ונטפל לכך שאמו של הגיבור דוברת לדינו כדי להרחיב באריכות על חשיבותה של תרבות הלדינו, תחום המחקר האקדמי שלו, וברפרוף מחווה דעה על הספר עצמו – ובכן, זה קומי במקרה הטוב, וטראגי-קומי למעשה.

משל למה הדבר דומה? אם אכתוב ביקורת של 2,000 מלה על יצירה אחת של אחד, דוסטויבסקי שמו, "החטא ועונשו" שמה, ובמקום לנתח את הפסיכולוגיה והפילוסופיה והעיצוב האמנותי של הפסגה הספרותית הזו, אכתוב באריכות על כת הרסקולניקים, כת פורשת מהכנסייה הפרבוסלבית, שאותו אחד, דוסטויבסקי, קרא לגיבורו ברמז על שמה. על תהליך פרישתם מהכנסייה של הרסקולניקים, על הדוֹגמה שדחו וזו שאימצו, על רדיפותיהם וכו' וכו'. ואה, כן, הרסקולניקוב הזה רוצח גם איזו זקנה שם. לכו, קראו בעצמכם. ספר טוב!

והשערורייה הרביעית: הכפפת ביקורות הספרות לניתוח פוליטי מגוון מסוים מאוד. חלק נכבד מהדיונים בספרות, מהשיחה על ספרות, בעיתונכם, עבר השטחה וכיווץ נוראיים, כשכל תכלית הביקורות היא למצוא אם הספר בעד/נגד פלסטינים/מזרחים/נשים/הומוסקסואלים. באופן אירוני, הדיון המקורי והמרענן בספרות בישראל נעשה ברובו מחוץ לכותלי עיתונכם, במוספי העיתונים הגדולים המתחרים, מוספים קטנים לאין ערוך בהיקפם מהמוסף שבעיתונכם, ובבימות שונות באינטרנט. ב"הארץ" מושל הז'דנוביזם.

מדוע זה כך, מכובדי? מדוע הפכו מוספי התרבות הגבוהה של "הארץ", דווקא הם, למעוז של בדלנות רדיקלית ביחס לתרבות הישראלית, מחד גיסא, ושל חוסר מקצועיות, שחיתות לטנטית, אימפוטנציה ודלות ביקורתית, מאידך גיסא? לשם הפתרון לחידה לא צריך להרחיק לכת, אפשר לחצות את הכביש ברח' שוקן ולתפוס שיחה קלה עם כתבי "דה-מרקר" מהבניין ממול.

אלה יסבירו לכם מה קורה כאשר אין תחרות חופשית בענף כלשהו במשק. כאשר אין לך מתחרים, כאשר אתה מונופול, מותג אקסקלוסיבי, אתה הופך לעצלן, אתה מקובע-מחשבתית, אתה הופך לבינוני, אתה לא רוצה להרגיז אף אחד, אתה מבכר סטגנציה, בצה מנומנמת של מים עומדים על פני ים גועש, אתה הופך למושחת המעדיף רשת של קשרים אישיים שישמרו את המונופול שלך על פני מחלוקות ומהומות.

או ההפך הגמור: כשאתה מונופול, לא אכפת לך להרגיז את כולם, כשאתה מותג אקסקלוסיבי, לא אכפת לך להתבדל ולצפצף על כולם, בלי לנמק, כי כך פשוט מתחשק לך ואף אחד לא יכול לעשות לך כלום, לך המונופול הבריוני.

אלה הן, בהתאמה, שתי העמדות המקוטבות של "ספרים" ו"תרבות וספרות". ואתה, האינדיבידואל הכותב במונופול, יודע שאין אלטרנטיבה למונופול, והופך לקונפורמיסט שמסתגל לעמדות הרשמיות של המונופול שאתה משתייך אליו. אתה, שכותב במונופול, במותג האקסקלוסיבי, מסתפק בזה ששמך מתנוסס בין דפי המונופול, המותג, ולא מתאמץ להעמיק את טיעוניך, לבחון אותם ולטרוח להוכיחם.

אנשי "דה-מרקר" יודעים היטב לאיזו שחיתות וחזירות רומסנית מידרדר ענף שאין בו תחרות הגונה, שסובל מריכוזיות יתר. זה בדיוק מצבו של עיתונכם בשדה של האינטליגנציה הישראלית. אבל חציית הכביש בין בניין העיתון המרכזי לבניין "דה-מרקר", תעניק לכם, מכובדי, מפתח נוסף להבנת הניוון התרבותי של עיתון "הארץ".

האידיאולוגיה הניאו-ליברלית של עיתונכם – אידיאולוגיה שאיני חולק על כולה באופן גורף – הותירה סדק צר לאנשי התרבות שלכם. לחלוק על אנשי ה"דה-מרקר" בענייני כלכלה וחברה אין הם חשים בנוח. לכן הם מתמקדים בענייני ישראלים-פלסטינים או בפוליטיקה של הזהות – עניינים לא מסוכנים כיוון שהם חסרי פתרון כרגע ופתרונם נדחה לעתיד הבטוח של ימות המשיח (ישראלים-פלסטינים); או שהם מחאות תרבותיות הצהרתיות, ללא תביעה לשינויים רדיקליים בתכלס (הפוליטיקה של הזהות, בחלקה הדקלרטיבי).

כך נוצרה מונוליתיות מחשבתית קשיחה. כלומר, לא רק ש"הארץ" הוא מונופול בתוך התרבות הישראלית, גם בתוכו פנימה נוצרה חשיבה אחידה וקשיחה, חשיבה מונופוליסטית: ניאו-ליברלית בענייני כלכלה ו"שמאליות" רדיקלית פוסט-לאומית בענייני חוץ. הגישה הסוציאל-דמוקרטית בענייני כלכלה, שלרוב היא סובלנית כלפי הלאומיות, הודרה לשולי העיתון, ובטח שלשולי השוליים של מדורי התרבות הגבוהה.

כך הפכו מדורי התרבות הגבוהה לחד-ממדיים, נעדרי ויכוחים מפרים, סטגנטיביים וצרי אופקים. העדר התחרות המנוון אינו מאפיין רק את היחס בין "הארץ" לשאר העיתונים, אלא גם את מערכת היחסים בתוך "הארץ" גופא. וכך, באופן דיאלקטי, גם נולדו השחיתות והעדר האתיקה מכיוון אחר – לא רק בגין העדר התחרות, אלא בגין מנטליות "הנצורים והצודקים".

כי ברגע שאתה מרגיש שאתה קבוצה מובחנת, אתה עושה הכל, הכל, כדי לדאוג לרווחת הקבוצה המובחנת שלך, אתה מבכר מחנאות על פני שיקולים אובייקטיביים יותר. כאשר אתה חש מיעוט מבודד, אמנם אחרי שהדרת ביעילות את האחרים ממחנך, אתה מרשה לעצמך לנהוג במלחמה כמו במלחמה: לדאוג לאנשי שלומך ולדקור את יריביך.

לו יצויר שהיתה תחרות פנימית מאווררת בתוך עיתון "הארץ" גופו, הרי שהדיונים היו הופכים לענייניים יותר, כי דיונים לגופו של אדם היו ממוטטים את העיתון. אבל כיוון ש"הארץ" הפך להיות מונוליתי וחד-רעיוני, הדיון הופך להיות ביתר קלות לגופו של אדם: גוף נחשק (אם הוא מאנ"ש) וגוף שיש לפוצעו (אם הוא לצרינו).

בשביל רוב האינטליגנציה הישראלית (ושוליה הרחבים מאוד: הבורגנים-הבוהמיינים!) "הארץ" הוא המתווך הראשון במעלה של התרבות הגבוהה. מה שנדפס ב"הארץ" הוא-הוא "התרבות הגבוהה" בעיני רוב-רובה של האינטליגנציה הישראלית ושוליה הרחבים. אם "הארץ" ימשיך למעול בתפקידו, ימשיך לקדם בינוניות, חד-ממדיות, קונפורמיזם, סטגנציה, שחיתות וקיצוניות חסרת אחריות ומופקרת, יחושו – ורבים מהם כבר חשים – עשרות אלפי הקוראים הקיימים והפוטנציאליים, שאינם בקיאים בתהליכים שניסיתי לשרטט פה, שהתרבות הגבוהה כשלעצמה אינה שדה מעניין כלל ועיקר.

כך יהפוך עיתונכם, מכובדי, לקברנה של התרבות הגבוהה בישראל. ובנימה עסקית יותר: אם יימשך מצב העניינים הקיים, תלך ותיחשף העובדה שב"הארץ" לא קורים דברים מעניינים בשדה התרבות הגבוהה, אין פולמוסים פנימיים, אין מגוון עמדות, אין ביקורות נוקבות וביקורות שכנגד, ואי לכך אין סיבה של ממש לקרוא אותו.

בדברים האמורים לעיל, רבותי – אולי לא מיותר להדגיש – אין הכוונה לעודד חלילה וחס השטחה והצהבה של הדיון במוספי התרבות הגבוהה בעיתונכם. אין הכוונה שמן הראוי להפוך את "ספרים" ל"גלריה" לענייני ספרות, מגמה שמבצבצת בשנים האחרונות, ישמרנו האל ויציל.

כמו כן: בדברים האמורים לעיל אין משום "קפיצה על רכבת", קפיצה על המגמה האחרונה של ניגוח עיתונכם בעקבות פרשת קם-בלאו. תפקידו של "הארץ" בשמירה על ערכי הדמוקרטיה בישראל חשוב מאוד בעיני, חיוני ממש. אבל יש להבחין בין דבר לדבר: לא כל ביקורת על עיתון "הארץ" נגועה במקרתיזם, ויש להימנע משימוש מופרז בתחושת "הנצורים והצודקים", כפי שציינתי לעיל, שהיא בדיוק אחת מהסיבות לעוורון העיניים מראות את הלקויות של עיתונכם.

כמעט לפני סיום, מלה אישית על עניינים פרסונליים. התהליכים שעוברים על עיתון "הארץ" אינם קשורים רק בפלוני או אלמוני. אלה תהליכים סטיכיים שגדולים על פלוני שמעון או זבולון; אלה תהליכים כלל-עולמיים המובילים את האנושות להיטפשות-מדעת וכיווץ החיים למינימום של משתנים (כסף); תהליכים שמבכרים יחסי-ציבור כדרך האקסקלוסיבית "לקדם" תרבות ממוסחרת על פני דיונים תבוניים ואסתטיים; תהליכים שנוחים לעלייתו של הטיפוס האנושי הממנגל (זה שבקי במינגלינג ובטוויית קשרים חברתיים, ולא זה שהוא בעל מהות ומטען תרבותי עצמי); וגם תהליכי פונדמנטליזציה, שאינם פוסחים על אנשי "שמאל" "נאורים".

אבל התהליכים הסטיכיים הללו אינם פוטרים אתכם, אותנו, מלנסות להיאבק בהם. גם תופעת החנופה בביקורות המאפיינת את עיתון "הארץ" לא נולדה בהכרח מכך שאנשים הם רעים ומושחתים. היא נולדה גם מכוונות טובות: מתחושה שאוהדי התרבות הגבוהה בארץ מצויים תחת מתקפה ומצור ולכן יש לחזק את העוסקים במלאכה.

אולם זו שגיאה טקטית: חיזוקה של התרבות הגבוהה יבוא רק מתוך פולמוס ודיון פתוח, מתוך כך שהזירה התרבותית הזאת תהיה חיה. דיונים ספרותיים נחווים כאזוטריים עד שלפתע, כשנוצרת קהילה, נוצר מיליה, הם הופכים באחת ללא-אזוטריים, למעניינים, לחיוניים.

בישראל במיוחד, ההיטמטמות של החברה, העדרה של תרבות גבוהה מתוחכמת, מורכבת, חיונית, היא סכנה קיומית ממש. ואם זה, שימורו הפיזי של קהל קוראיך, אינו אינטרס עסקי לטווח ארוך – איני יודע חשיבה עסקית לטווח ארוך מה היא. ועם זאת, התהליכים שעברו על מוספי התרבות של "הארץ" קשורים גם באנשים שעומדים בראשם.

ב"הארץ" עבדו ועובדים אנשים מוכשרים מאוד. אין בדברים שנאמרו לעיל לערער על כך. קולות כמו זה של יצחק לאור – ללא ספק מבכירי האינטלקטואלים הישראלים – ובני ציפר – סופר מעניין מאוד, אגב – הם קולות חשובים ביותר בתרבות הישראלית ואסור שייאלמו.

אבל הם לא יכולים להיות אקסקלוסיביים בתוך העיתון האקסקלוסיבי של האינטליגנציה הישראלית. ועוד מלה: בהשמיעי את הדברים הללו אינני מחפש ג'וב לעצמי. אני, ברוך השם, מסודר כרגע. ותודה ששאלתם. אבל כן חשוב לי באופן אישי שהתחום המקצועי שבחרתי לעסוק בו, שדה התרבות הגבוהה, יהיה תחום מעניין, אטרקטיבי, תוסס, חי.

אני פונה אליכם לא (לא רק, בכל אופן) כדי להתענג על חדוות הניגוח, אלא כדי להוסיף זווית ראייה אחת, אחרת, חיצונית, למה שמתחולל בעיתונכם. אולי היא תהיה לכם לעזר בבואכם לשפר אותו. שיפורו של "הארץ" הוא האינטרס של האינטליגנציה הישראלית.

בכבוד רב, אריק גלסנר