הרפורמה המוצעת במינהל מקרקעי ישראל, שעיקריה הן מעבר מהחכרת קרקעות למכירתן והחלפתו של המינהל ברשות ממשלתית, נתונה במחלוקת גדולה, כשרק בנוגע לנושא אחד יש קונסנזוס – רפורמה מסדר גודל כזה אינה צריכה לעבור כחלק מחוק ההסדרים במשק. היקפה של הרפורמה כה רחב ומשמעויותיה כה חשובות, שראוי שיתנהל בעניין זה דיון מעמיק, הן בציבור והן בכנסת.
קשה להתווכח עם הטענה הזו, אלא שעיון בדיון הציבורי שכבר מתנהל מסביב לרפורמה מעלה תמונה עגומה. כמעט כל הכתיבה על נושא זה, הדיווחים ובעיקר מאמרי הדעה, מתעלמת מן ההיבטים הפרטיקולריים של הרפורמה ומתמקדת בהיבט אחד בלבד: הרפורמה תעביר קרקעות מבעלות המדינה לבעלות פרטית.
מה לא נכתב על הרפורמה הזו?
הרב יובל שרלו כתב ב-nrg כי "אם הרפורמה תצא אל הפועל, נמצא את עצמנו חוזרים לימי הפיאודלים, בעלי האחוזות והפריצים, כאשר שאר אזרחי מדינת ישראל ישובו למעמד האריסים והצמיתים", וש"מבחינה סביבתית מדובר בפתיחת דלת בפני נזקים סביבתיים שלא יהיה אפשר לתקן".
שדות בעמק בית-שאן (צילום: דורון הורוביץ)
ישראל הראל הזהיר ב"הארץ" מכך ש"גורמים זרים, ישירות או באמצעות אנשי קש בעלי אזרחות ישראלית, יוכלו לבצע השתלטות עוינת (כסף ומוטיבציה לפעול נגד ישראל הרי לא חסרים בארצות הנפט הערביות) על חלק ניכר מעתודות הקרקע שנועדו לדורות הבאים".
גדי טאוב התריע ב"ידיעות אחרונות" שהרפורמה "תבטל בפועל את כוחה של המדינה בתכנון השימוש בקרקע [...] איפה יהיה חוף פתוח, היכן תישמר קרקע לבניית דיור ציבורי, איפה יהיה פארק והיכן יוקם אזור תעשייה".
לנימה האפוקליפטית הצטרפו אתרי אינטרנט כמו זה של מטה המאבק בהפרטת קרקעות ישראל, וכמובן, איך אפשר בלי, קבוצת המתנגדים לרפורמה בפייסבוק – והזהירו כי הרפורמה עלולה "להביא אל סופו את המפעל הציוני".
קשה לכפור בעמדה הגורפת הזו בלי להיחשד כמשת"פ של בעלי ההון, אבל בכל זאת, כדאי להזכיר כמה נתונים יסודיים בנוגע למהלך המוצע. ראשית, הרפורמה תעביר בעלות רק על קרקע עירונית, בנויה, שכרגע מוחכרת בהסכמי חכירה ארוכי טווח מאוד. לא שטחים חקלאיים ולא שטחים פתוחים נכללים ברפורמה המוצעת. שנית, סך הקרקעות שיעברו לבעלות פרטית במסגרת היוזמה החדשה הם כ-1% מתוך 93% מהשטח הנמצא כרגע בבעלות מדינת ישראל או קק"ל. יש לקוות שעתיד המפעל הציוני אינו פגיע עד כדי כך.
נוסף לכך, אמנם ייתכן בהחלט שעם הזמן חלקים גדולים של הקרקע שתועבר לבעלות פרטית ייצברו בידיהם של עשירי ישראל, אך חשוב להזכיר שהרפורמה עצמה איננה עושה זאת – הבעלות על הקרקע תעבור לידי מי שכרגע מחזיק בחוזה החכירה, כלומר לידי מספר גדול מאוד של אזרחים, 808 אלף, לפי נתוני משרד האוצר. ראוי גם להזכיר שמדינת ישראל היא יוצאת דופן בעולם מבחינת ההיקף הנרחב של הבעלות הממשלתית על הקרקעות, וככל הידוע לי שבדיה, למשל, שבה יש בעלות פרטית נרחבת על קרקעות, איננה עונה להגדרה הקלאסית של משטר פיאודלי.
בכל אלו אין כדי לומר שהרפורמה חפה מפגמים. יש לא מעט סוגיות ראויות לדיון הנוגעות לרפורמה: כיצד היא תשפיע על מחירי הדיור? כיצד היא תשפיע על יכולתם של קבלנים גדולים להפעיל לחץ על גורמי התכנון? האם כאשר יהיו בעלי הקרקע, ולא חוכריה, ישתנה משהו מהותי באינטרסים של הקבלנים הגדולים ובהשפעה שלהם? יש גם מקום לדיון על הדומה והשונה בין מדינת ישראל למדינות אחרות בעולם המערבי, שברובן הבעלות על הקרקע היא בעיקרה פרטית. ואלו רק כמה דוגמאות לנושאים שהתקשורת מחמיצה בסיקורה את רעיון הרפורמה.
בכל מקרה, חשוב לנהל דיון ציבורי על היוזמה הזו, אבל כדי שיהיה בו טעם עליו להתייחס לרפורמה עצמה, ולא לעסוק רק במשמעויות של העברת קרקע מידי הממשלה לידיים פרטיות. החסרונות (כמו גם היתרונות) האמיתיים של הרפורמה אינם נידונים ברצינות מספקת.
העמדה המוצדקת, הטוענת שלא ייתכן שרפורמות משמעותיות ומרחיקות לכת יועברו בחטף בתוך חוק ההסדרים בלי לזכות לדיון ציבורי הולם, חייבת להיות מלווה במאמץ עיתונאי ממשי לעורר את הוויכוח המתבקש. העיסוק התקשורתי הנוכחי ברפורמה במינהל מקרקעי ישראל מעלה ספקות בנוגע למחויבותם של הנוגעים בדבר לנהל דיון ענייני ומדויק בסוגיות הציבוריות החשובות שעל הפרק.