זה קרה מזמן, לפני ארבעה חודשים, ולכן מי זוכר: ראש הממשלה בנימין נתניהו נסע בחשאי לרוסיה לפגישה עם מנהיגיה. ניר חפץ, ראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה ויועץ התקשורת הראשי של נתניהו, לא ידע על דבר הנסיעה. כשהתעניינו עיתונאים בסדר יומו של נתניהו, לא ידע חפץ להשיב היכן הוא וסירב לפרסם בשמו הודעה רשמית שהוכתבה לו ושדיווחה כי "ראש הממשלה נמצא בביקור במתקן בטחוני בישראל".
חפץ נימק את התנהלותו בסירובו לתת יד להפצת מידע כוזב. בדיעבד לא היה ברור אם צדיקות גדולה ויושרה מופתית הניעו את תגובתו של יועץ התקשורת או עלבון צורב על שלא היה בסוד מסעו הסודי של נתניהו. לבסוף פורסמה ההודעה השקרית מטעמו של המזכיר הצבאי, אלוף מאיר כליפי, והיא לוותה בתורה שבעל-פה שאמינותה מפוקפקת, ולפיה המזכיר הצבאי ניסח והפיץ את ההודעה שלא על דעת נתניהו. הפיאסקו הזה חולל מהומה לא קטנה בלשכת ראש הממשלה, ונתניהו הבטיח כי יופקו ממנו לקחים.
ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בוחן את הגבול עם מצרים. 21.10.10 (צילום: פלאש 90)
כושר ההפנמה של ראש הממשלה ויועציו בתחום התקשורת הומחש השבוע בעקבות פרסום הידיעה המרעישה ב"ידיעות אחרונות" על התביעה שהגישה ליליאן פרץ נגד שרה נתניהו בגין תנאי העסקתה בווילה המשפחתית בקיסריה. התגובה על הכתבה המביכה הכילה את כל היסודות הנלעגים שניכרו בהתנהלות התקשורתית סביב המסע החשאי לרוסיה: היסטריה, טיפשות ומניפולציה צינית בעובדות. התוצאה היתה אף היא דומה: ריכוז תשומת לב אדירה לכשל התנהגותי שמנקודת מבטן של משפחת נתניהו ולשכת ראש הממשלה מוטב היה להצניעו ככל האפשר.
נתניהו ויועצי התקשורת שלו התמודדו עם הגילוי של "ידיעות אחרונות" בשני אופנים: בפרסום הודעה רשמית, ובהפצת גרסה אנונימית שיוחסה ל"מקורבים".
ההודעה הרשמית דחתה את כתב התביעה לגופו והעלתה טענות שנועדו להזים את גרסתה של המתלוננת ("משפחת נתניהו גילתה כלפיה יחס חם; התפטרותה מהעבודה לוותה במכתב פרידה לבבי למעסיקיה; תיאור העבודות שהוטלו עליה מוגזם; 'ידיעות אחרונות' לא פנה לנתניהו לקבלת תגובה טרם הפרסום; בעבר הוגשו נגד שרה נתניהו תביעות כוזבות דומות והן נדחו בבתי-המשפט").
ההסבר הבלתי רשמי של "המקורבים" קבע שהתביעה היא קנוניה הנרקמת נגד ראש הממשלה ושהפרסום הרועש שניתן לה ב"ידיעות אחרונות" נעשה בתיאום יוצא דופן בין העיתון לפרקליטי המתלוננת, והוא חלק ממהלכים שעושה המו"ל של "ידיעות אחרונות" על רקע התחרות הניטשת בין עיתונו ובין החינמון "ישראל היום". לפי גרסה זו של לשכת נתניהו, נוני מוזס, מו"ל "ידיעות", נוקם בדרך זו בראש הממשלה על שסירב להיענות לפנייתו לבלום את תנופת הפצתו של "ישראל היום".
בנימין ושרה נתניהו בדרכם לתפילת שבת בבית-כנסת. 2.11.97 (צילום: פלאש 90)
לנתניהו היתה תגובה נוספת, והוא השמיע אותה במו פיו: בעת ביקורו בגרמניה מצא ראש הממשלה לנכון לומר (כשהוא קורא מן הכתב!) שרעייתו, שרה, אינה מתערבת בענייני המדינה, שהיא משפיעה עליו בתחום אחד: להיות קשוב יותר לזולת, להיות קשוב לצורכי הקשישים, הילדים וניצולי השואה. להיות אבא יותר טוב, בן יותר טוב, חבר יותר טוב. בזכותה (כך העיד בנימין נתניהו על עצמו) הוא עכשיו בן-אדם יותר רגיש וראש ממשלה יותר קשוב. נתניהו קרא לתקשורת לרכז את האש עליו – ולהניח לאשתו ולילדיו.
בחלוף שבוע, ראוי לסכם את התנהלות הנפשות הפועלות בפרשה העסיסית הזו:
• נתניהו ויועציו לא הביאו בדל של ראיה לטענתם שמניעיו של "ידיעות אחרונות" בפרסום הידיעה היו זרים.
• נתניהו ואנשיו העניקו במו ידיהם נפח עצום לידיעה שאת תהודתה המזיקה היה להם אינטרס לצמצם ככל האפשר.
• העימות שחוללו נתניהו ומקורביו עם "ידיעות אחרונות" ועם עיתונים נוספים (בעיקר "מעריב" אבל גם "הארץ") דירבן את כלי התקשורת האלה להיאחז בכתב התביעה כדי להציג לציבור תמונת מצב מדאיגה, שלא לומר גרוטסקית, על מעורבותה של שרה נתניהו בענייני לשכת ראש הממשלה.
• יותר מש"ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מצטיירים כמי שמשתמשים בפרסום התביעה כדי לנגח את נתניהו על יחסיו הקרובים עם שלדון אדלסון, המו"ל של "ישראל היום" – נראים ראש הממשלה ומקורביו כמי שכדי להסיט את האש משרה נתניהו מחוללים ספין שנועד לקעקע את הלגיטימיות של סיקור הפרשה בשני העיתונים הללו (ובכלי תקשורת אחרים) ולקשור אותה למאבקי הקיום בשוק העיתונות.
הקביעה האחרונה מחייבת פירוט: כל עיתון היה מתנפל בחדווה על המידע המצוי בכתב התביעה נגד שרה נתניהו. כל עיתון היה מפרסם את העניין בהבלטה. "ידיעות אחרונות" מיסגר את הסיפור בסגנון הצהוב האופייני לו כשהוא מסקר אירועים חדשותיים מסעירים. לנתניהו ואנשיו יש טענה ממשית אחת נגד "ידיעות" – הימנעותו מלבקש את תגובתם לפני הפרסום.
זה אכן כשל חמור, והוא מטיל חשד שהעיתון לא בא בידיים נקיות לסקר את כתב התביעה. עם זאת, נתניהו נראה כמי שנאחז במחדל זה כדי לעשות דה-לגיטימציה גורפת לעצם סיקור הפרשה ולתייג את העיתון כמי שרודף אותו ממניעים פסולים.
יתרה מכך, אפשר להניח – וזה ניחוש בלבד – שאי-הפנייה לנתניהו לקבלת תגובה לא נבעה מרשלנות, אלא מהחלטה מודעת של עורכי "ידיעות אחרונות" לא לאפשר ללשכת ראש הממשלה לטרפד את הסקופ (על-ידי הדלפה לכלי תקשורת מתחרה או פרסום הודעה מונעת). ייתכן גם שעל-פי שיקולי "ידיעות", העובדה שהכתבה התבססה, מילולית, על מסמך משפטי – כתב התביעה – חסכה את הצורך לקבל תגובה. הגישה הזו תופסת, אולי, ברמה הפורמלית, אבל היא אינה ראויה משום שהגינות עיתונאית צריכה גם להיראות.
מוטב לא להתבלבל: הימנעות "ידיעות אחרונות" מלבקש מנתניהו תגובה היא אמנם שגיאה, אבל היא אינה העיקר: לוז הסיפור הזה – במישור התקשורתי – הוא המאמץ הבוטה שעושים ראש הממשלה ואנשיו להיאחז בטפל כדי לבלבל את הדעת. לא ההתנהלות של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מחייבת תשומת לב מיוחדת, אלא המניפולציה הצינית של ראש הממשלה ואנשיו במידע שיש להם על המשבר הכלכלי בעיתונות המודפסת. גם האופן שבו מסקר "ישראל היום" את הפרשה טעון עיון.