כותבים אורחים בעיתונות הם רעיון טוב באופן כללי. יש לא מעט אנשים בעלי ידע, שיש להם מה להגיד, ושהם אינם עיתונאים. מצד שני, זה גם רעיון בעייתי: ראשית, חתימת טור של כותב אורח כוללת לעתים את ציון מקום העבודה שלו, בסגנון "X הוא אנליסט בבית-ההשקעות Y". זה לגיטימי, ואפילו חשוב, לציין עובדות רלבנטיות בנוגע לעיסוקו של הכותב, וסביר להניח שכותבים אורחים אינם מפרסמים טור דעתני רק כדי לפרסם את בית-ההשקעות Y. ובכל זאת, מדובר בפרסומת חינם.

שנית, וחשוב יותר: לכותב אורח אין מוניטין. כאשר כותב קבוע טועה או מטעה, ובייחוד אם מדובר ביותר ממעידה חד-פעמית, יש מעליו עורך שיכול לקרוא אותו לסדר, ובסופו של דבר גם הקורא יכול להחליט, על סמך היכרותו המתמשכת עם הכותב, איזו מידה של אמינות לייחס לו. מנגנונים אלה אינם קיימים במקרה של כותב אורח.

גם בשבועות האחרונים התפרסמו בעיתונות מאמרי פובליציסטיקה רבים של כותבים אורחים. כמה מהם מעניינים, אלא שבאחרים נפלו טעויות עובדתיות. להלן שתי דוגמאות מקריות, המייצגות טורים בעייתיים רבים אחרים בעיתונים נוספים.

בטור אורח ב"דה-מרקר" מאת צביקה גנדלמן (משנה למנכ"ל הלפרין יועצים...), נכתב על נתוני האבטלה: "ראשית, יש לזכור כי שיעור האבטלה נקבע לפי היחס בין מספר מחפשי העבודה, לפי רישומם בלשכות התעסוקה, לבין סך כוח העבודה במשק [...] הנתון הזה אינו מביא בחשבון את ציבור הלא מועסקים במשק, שאינם מחפשים עבודה במסגרת צינורות המדינה".

זוהי קביעה לא נכונה. שיעור האבטלה מחושב מתוך סקרי כוח האדם של הלמ"ס, הסוקרים מדי רבעון 22,500 איש, ולא לפי רישומים בלשכות התעסוקה. יתר על כן, כפי שניתן לראות בפרק ההגדרות במבוא לסקר (בסעיף 3.1.2), כל מי שחיפש עבודה, ללא קשר לשאלה אם עשה זאת במסגרת צינורות המדינה או לא, מובא בחשבון לצורך החישוב.

בטור אחר, גם אם דומה למדי, טוען רן ישראלי (מנכ"ל חברת בנקאות) ב"דה-מרקר" ש"נקודה שנייה וחשובה לא פחות לעניין המחאה והסילוף בנתוני התעסוקה היא כי עם הירידה בשיעור האבטלה, נרשמת עלייה במספר המועסקים במשרה חלקית וירידה במספר המועסקים במשרה מלאה. רובם של אותם מועסקים במשרה חלקית מעדיפים לעבוד במשרה מלאה".

גם זו עובדה לא נכונה. לפי לוח 2.9 בסקר כוח האדם של הלמ"ס, ב-2009 (השנה העדכנית ביותר שהנתונים לגביה זמינים) היו 117,900 עובדים במשרה חלקית שלא מרצון. לפי לוח 1.4, באותה שנה היו 792,700 עובדים במשרה חלקית. לפי נתונים אלה, שיעור המועסקים במשרה חלקית שלא מרצון הוא כ-15% מכלל המועסקים במשרה חלקית. לא רוב.

יש לשער שהעובדה שלעתים מתפרסמות בעיתון שגיאות עובדתיות לא תפיל אף קורא באתר זה מהכיסא. באופן כללי, הדרך שבה עיתון בוחר להתמודד עם עיתונאים שאינם מדייקים היא חלק ממערכת היחסים בין עורכי העיתון לקוראיו. אלא שכאמור, כותבים אורחים הם סוגיה מורכבת יותר, והעיתונות אינה מתמודדת איתה בצורה טובה. יש שני צעדים, נטולי עלות כספית, שניתן לנקוט כדי לשפר את המצב:

ראשית, אין סיבה שהחתימה על טור תכלול את שמו של מוסד עסקי כלשהו. אין שום עניין לציבור בכך שכותב של טור פוליטי הוא "מנכ"ל מיטב טרייד ני"ע". הקורא יכול בהחלט להסתפק בידיעה שהכותב הוא מנכ"ל חברה העוסקת בסחר בניירות ערך. דבר זה נעשה לפעמים (למשל בטור של רן ישראלי), אך יש להתמיד בו.

שנית, עורכי העיתונים יכולים להעביר את עלויות אימות הטענות אל הכותבים האורחים עצמם, על-ידי כך שיציבו תנאי שלפיו כל טענה עובדתית בטקסט צריכה להיות מגובה בקישור (לינק). מדיניות שתדרוש קישור למקור שמאשש כל טענה בטקסט תכריח את הכותבים לדייק ותקל על העורכים לבדוק. נכון שלא כל טענה עובדתית ניתן לגבות באמצעות קישור, אבל את רובן הגדול, אם הן מבוססות, אפשר. בכל מקרה, זו צריכה להיות ברירת המחדל.

יישום שני הצעדים האלה לא יפתור בהכרח את כל הבעיות המתגלות במאמרים של כותבים אורחים, אבל הוא יכול להיות צעד בדרך לשיפור.