ספק אם קוראי "הארץ" הזועמים על עיתונם, ובוודאי מי שאינם קוראים את העיתון אבל נהנים להסתער עליו, חותמים היום על מיתוגו של כעיתון "בעל דעות שקולות", כלשונה של מודעה עצמית שפורסמה בו באמצע המאה הקודמת.

אבל "הארץ" נותר נאמן לסיסמה אחרת שהופיעה גם היא באותה מודעה: "העיתון העצמאי לקורא החושב מחשבה עצמאית". בפרשת קם-בלאו ממשיך "הארץ" את התפקיד החברתי החיובי שמילא מאז שירטט זלמן שוקן ב-1936 את הצורך ליצור עיתון שיבטיח "שיפוט אזרחי בוגר". שוקן, כעדות הביוגרף שלו אנטוני דוד, ביקש לעודד אזרחים חושבים, לא נתינים כנועים.

טיפוחה של אזרחות עצמאית וביקורתית נוסח שוקן היה מנוגד לאידיאולוגיה של מפלגות הפועלים, שביקשו לסחוף את כולם להורה סוערת של הזדהות עם המאבק המעמדי והתגייסות למאבק הלאומי. שוקן ביקש להזריק באמצעות "הארץ" נסיוב להתמודדות עם האינדוקטרינציה הפוליטית הזו שנטפה מעיתוני המפלגות, לקיים שיח ביקורתי-רציונלי, כזה שתיאר לימים ההוגה הגרמני יורגן הברמס.

המבט היקי הצונן, הכבד והמשכיל, בידל את "הארץ" מהעיתונים המפלגתיים של פעם, וכשאלה נמוגו – גם מהעיתונים הפופולריים, הטבלואידים. הוא עשה זאת, למשל, בסירובו העקשני והמרשים לקבל כל אמירה בדבר "בטחון המדינה" כמחייבת לעבור לדום. במלחמת השחרור התפלמס גרשום שוקן עם דוד בן-גוריון, כאשר זה תבע שהעיתונאים יתנהגו כמו חיילים בשדה הקרב. ב-1955, כשסירב העורך שוקן להתרשם מבקשה טלפונית שלא לעסוק בעניין בטחוני מסוים, כתב ראש הממשלה דאז משה שרת ביומנו: "גייסתי מחדש את כל מערכת הטיעונים והעלתי חרס. שוקן עמד כקיר אטום [...] זרקתי השפופרת בחרון אין-אונים".

שרת, כמובן, לא היה מודאג רק מההיבטים הבטחוניים. הוא ידע כי לפרשה שבה דובר תהיה גם נשורת פוליטית מזיקה. בסופו של דבר לא בקשותיו של ראש הממשלה מנעו את הפרסומים, אלא רק פסילות הצנזורה.

כך גם בפרשת קם-בלאו. העובדה שצה"ל והשב"כ מדגישים את הנזק הבטחוני הפונטציאלי בפרשה מובנת, גם אם חלק מהאחריות מוטל על מי שלא מנעו את זליגת המסמכים. אבל תמוהה נכונותם של עיתונים אחרים להתעטף בקדושת הביטוי "בטחון המדינה" כדי לנגח את "הארץ". כאילו לא למדנו שתחת הפרוכת הזו טמונים לעתים קרובות מדי שיקולים של אגו, מאבקים אישיים, מחדלים ושגיאות, ולעתים אפילו מעשים שדגל שחור של אי-חוקיות מתנופף מעליהם. שתפקידם של עיתונים אינו רק מתיר, אלא אפילו מחייב טיפול ביקורתי בנושאי הביטחון, דווקא בשל חשיבותם ורגישותם הרבה.

מבקרי "הארץ" נהנים להניף נגדו את הטענה כי הממשלה היחידה שבה תמך העיתון מימיו היתה זו של המנדט הבריטי. זה אינו עלבון; זו תעודת כבוד לעיתון שאינו רואה את תפקידו כמתופף הצועד בראש התהלוכה כדי להלהיב את הקהל להריע למנהיג, אלא כילד הקטן שתפקידו לצעוק, כשצריך, "המלך הוא עירום".

הציבור לא מת על טיפוסים כאלה. מחרבי חגיגות וספקנים קבועים שהורסים את מצב הרוח הם יצורים מעצבנים. במיוחד כשהדברים נעשים בסגנונו של "הארץ", שיש בו כמעט תמיד יותר משמץ של פטרונות, מטען עודף של התנשאות ומינון יתר של התחסדות. מי שטבע את הסיסמה "עיתון לאנשים חושבים" ידע שהיא לא רק תחמיא לאגו של הקוראים, אלא גם תתיז בוז קר לעבר כל האחרים.

זו כנראה מחלתם של עיתונים מסוג זה. האמונה שאיכות מקצועית, רמה תרבותית ונקודת מבט עצמאית מצדיקות זלזול בכל יתר השחקנים במגרש התקשורתי אינה ייחודית ל"הארץ". זה קרה גם לעיתוני איכות אחרים בעולם. קחו למשל את ה"ניו-יורק טיימס", ש"הארץ" לא רק מתרגם ומפרסם את כתבותיו ומאמריו, אלא גם מאמץ חלק ממשנתו העיתונאית, לעתים גם הגראפית (ע"ע המוסף "ספרים", שנולד כתאומו העברי של מוסף הספרים של ה"טיימס").

בשעה שכל עיתוני אמריקה מינו כבר לפני עשרות שנים מעין מבקר פנים מקצועי בדמותו של אומבודסמן, נציב קבילות הקוראים, התעקש ה"טיימס" לא לנהוג כך. עד שהתפוצצה ב-2003 פרשת הבדיות של הכתב ג'ייסון בלייר וטילטלה את העיתון. רק אז הכירו בעלי העיתון ועורכיו בכך שגם מוסד נכבד כ"טיימס", הלוחם ללא חת על חופש העיתונות, שקירותיו מעוטרים בכמאה פרסי פוליצר, לא רק עלול לטעות, אלא עליו להאזין גם לרחשי לב הציבור.

פרשת קם-בלאו אינה דומה כמובן במאפייניה לפרשות כדוגמת פרשת בלייר, או זו של ג'אנט קוק, הכתבת שהונתה את ה"וושינגטון פוסט" ב-1980 בכתבה על ילד בן שמונה שאמו מזריקה לו הירואין. רק לאחר שהוחלט להעניק לה את הפוליצר, נחשפה העובדה שהילד ואמו היו פרי דמיונה הפורה. אז התבקש האומבודסמן של העיתון, ביל גרין, לחקור את הפרשה. הוא כתב דו"ח נוקב ומביך, בן 18 אלף מלה, על התנהלות המערכת, והעיתון פירסם אותו במלואו.

מה הקשר לפרשה הנוכחית? בראש וראשונה יחסי העיתון עם קוראיו, הזכאים לשקיפות מלאה, לבירור ענייני של כל ההחלטות שהתקבלו בפרשה. כי גם הפעם, כמו תמיד, אף אחד אינו מושלם. כולם, כמעט כולם, עשו מה שעשו מתוך כוונה טובה ואמונה יוקדת בצדקת דרכם. אבל במציאות, גם הפעם, היו תקלות, היו שיבושים, קרו דברים שלא היו צריכים להתרחש.

השאלות מרחפות באוויר, לא רק באשר למניעיה של ענת קם, שלא הסתפקה, כמשתמע מכתב האישום, בשריקת ההתרעה הראויה מצד מי שנחשפה לחומרים על חריגה אפשרית מפסיקת בג"ץ בעניין החיסולים, והפליגה למחוזות אחרים. האם אורי בלאו לא עמד כנראה בפיתוי לקבל לידיו ספריית מסמכים מסווגים מלאה ולא שקל את מכלול המשמעויות של המעשה? האם "הארץ" עשה דיו כדי להגן על מקורותיו? האם ההסכם עם השב"כ נחתם בתום לב?

אין בשאלות הללו כדי לפגוע בקו הכללי הראוי והחיובי שנקט העיתון בפרשה: בחובה העיתונאית לחפש מידע גם בתוככי מערכת הביטחון ולפרסמו במגבלות הצנזורה; בהסתמכות על מדליפים, איש-איש ומניעיו, משום שללא הדלפות ("מסירת מידע על-ידי מי שלא הוסמך לכך") יהיו העיתונים כ"איזבסטיה" ו"פרבדה" בעידן הסובייטי, או כעלונים שעליהם חולמים רני רהב ושותפיו לתעשיית המגה-יחצנות; בקבלת מידע ומסמכים גם ממי שבעצם המסירה לעיתונאים עוברים עבירה משמעתית או פלילית; ברשות לנהל משא-ומתן עם גורמי אכיפת החוק, כפי שעושים חשודים לא מעטים, מראשי ממשלות בדימוס ועד קבלנים החשודים בהעלות מס.

חשוב שעל מפת התקשורת בישראל יהיה עיתון כמו "הארץ". אחרת נטבע כולם בים הסיסמאות הפופוליסטיות והפסבדו-פטריוטיות של שלושת הטבלואידים. אבל דווקא משום ש"הארץ" מנהל בדרך כלל מאבקים על עניינים ערכיים וחשובים, וקיומו חיוני לחברה הישראלית, ראוי שימשיך להתייחס אל קוראיו כאנשים חושבים וביקורתיים. ומגיע לקוראים הללו – גם לחברי המערכת זה לא יזיק – לקבל תחקיר גלוי, נוקב ומפורט על ההתנהלות בפרשה.