מבקר קיץ במולדת פנה אלי בשאלה לפני חודש ימים: מה קרה לתקשורת הישראלית שכל העיתונים והחדשות ברדיו ובטלוויזיה עוסקים במקרה הרצח במועדון ההומו-לסבי? הרי מעשי התנכלות להומואים שכיחים בכל מקום ואינם זוכים לסיקור נדיב כמו בישראל. האם גם זאת מסימני הקיץ של "עונת המלפפונים"?
חלף למעלה מחודש מאז הרצח ברחוב נחמני, מבקר הקיץ שב לביתו, תסמיני "עונת המלפפונים" דועכים, ושוב מתמלאים עמודי העיתונים המודפסים והמקוונים, הפעם במאמרים ודברי זיכרון לנרצחים באותו אירוע טרגי.
והרי התקשורת הישראלית זוכה לביקורת מדי פעם, ודי מוצדקת, על אטימותה בפני מיעוטים שונים בחברה. סיקור הנעשה במגזרים השונים בחברה הישראלית נותר לאורך שנים שולי ושעריה כמעט חסומים בפני בני המיעוטים – מזרחים, דתיים, ערבים, עולים או נכים. לרוב, התקשורת הישראלית מתעניינת במה שקורה בין חדרה לגדרה, במקרה הטוב. והנה הפעם אמצעי התקשורת כמו מתעלים מעל עצמם בסיקור נדיב של הרצח וספיחיו. לעתים נדמה שיש מי שדואג שהנושא יישאר, ובאור חיובי, על סדר היום ובתודעת הציבור. אמנם הפעם מדובר באירוע שהתרחש בלב תל-אביב, קרוב למערכות עיתונים וללבבות רבים המועסקים בהן ולא בקריית-שמונה או באופקים. אלא שזה רק הסבר חלקי מאוד לסיקור הרב והמתמשך הניתן לרצח הצעירים במועדון ההומו-לסבי.
אין ספק שלא קל להיות מיעוט בחברה הישראלית. ההומופוביה היא חלקיק של התמונה הכוללת של חוסר סובלנות כלפי השונה והאחר. אולי משום כך, כשאחדים מבני המיעוטים מסוגלים להחליף כובעים, הם מקצינים עמדות כלפי מיעוטים אחרים. חוסר סובלנות הוא כמעין "מבחן כניסה" להתקבל ולהתחבב על הרוב. כך ניתן להסביר את גילויי העוינות הקיצוניים של עולים ו/או מזרחים כלפי ערבים או של חרדים כלפי אתיופים במערכת החינוך.
מבחינות רבות, המיעוט ההומו-לסבי שונה מכל יתר המיעוטים. להבדיל, המיעוט ההומו-לסבי סובל מאי-לגיטימציה ועצם זכות קיומו מוטלת לעתים קרובות בספק. גם הנראות שלו מוצנעת בדרך כלל, ולו רק כדי לחסוך מבוכה ואי-נעימות. על כן לא מקרה הוא שמאבק המיעוט ניטש על זכויות יסוד ובאמצעים בלתי שגרתיים, ולעתים אף מתריסים כלפי חברת הרוב.
כזה הוא טקס מצעד הגאווה השנתי, המאפשר לבני המיעוט החפצים בכך "לצאת מן הארון". כמו מצעד הגאווה, עצרת ההמונים בכיכר ביום השבעה לרצח הצעירים במועדון איפשרה לרבים לחשוף את זהותם המינית, בהבדל אחד: הפעם העצרת התקבלה כטקס לגיטימי, ונשיא המדינה ואנשי ציבור רמים כיבדו אותה בנוכחותם.
תחושת הנרדפות החברתית תרמה כנראה ל"תודעה הקהילתית" המאפיינת אך גם מייחדת את המיעוט ההומו-לסבי מיתר המיעוטים. כמי שחוו גורל דומה לאורך שנים, יהודים אמורים להבין שלנרדפות אנרגיות משלה. היא מאלצת את המיעוט להישגיות ולמצוינות החיוניות כדי לגבור על מחסומי האפליה והשגת זכויות היסוד. אולי אין זה מקרה שרבים מן הקהילה ההומו-לסבית רכשו בזכות הישגיהם המיוחדים עמדות כוח בתחומים שונים, בכללם גם בתקשורת.
הריכוז של אמצעי התקשורת בתל-אביב, בירת המיעוט ההומו-לסבי, ובמיוחד האקלים הנאור בפרוזדורים של אותם אמצעי התקשורת, הבטיחו לרבים הזדמנות נאותה לפתח קריירה עיתונאית. הללו אינם מתכחשים ל"תודעה הקהילתית". למעשה התקשורת הארצית בתל-אביב וסביבתה היתה לאחד ממעוזי התעסוקה, וגם מוקד העוצמה, של הקהילה ההומו-לסבית.
אלא שאליה וקוץ בה. לפני כן חייבים להבהיר שלא כל ביקורת על המיעוט ההומו-לסבי כמוה כהומופוביה. כבתחומים אחרים בחיים, מידתיות זה שם המשחק: ניצול יתר של כוח באמצעי התקשורת, כפי שבא לידי ביטוי בגודש הפרסומים בנושא ההומו-לסבי, לא רק לאחר הרצח ברחוב נחמני, עלול לפעול כבומרנג; "מה, עוד כתבה על הומואים?". בדיעבד, הסיקור המופרז של ענייני הקהילה עלול להצדיק תדמית של מיעוט קולני, מיליטנטי ולא מעט אקסהיביציוניסטי. תדמית כזו מתעוררת מדי שנה סביב מצעד הגאווה שהמארגנים מעניקים לו נופך ססגוני ומאתגר את הטעם הטוב.
יש גם לקח נוסף למיעוטים אחרים הנלחמים על זכויותיהם. לכאורה חייבים לפרגן למיעוט ההומו-לסבי על הצלחתו להשיג נגישות תקשורתית וסיקור מועדף. לשם כך דרושה בוודאי "תודעה קהילתית" מפותחת וסולידריות פנימית גבוהה. יחד עם זאת, עדיף להסתפק בסיקור תקשורתי מידתי, ולו רק כדי לא להזיק לענייני המיעוט.
דיון ותגובות
מיעוט נרדף / שלומי לאופר
"הפרופסור הנכבד טועה, מטעה ומסית" / מורן בר