כאשר קיבלתי את תפקיד כתב המדע ב"הארץ", זומנתי לחדרו של עורך מחלקת החדשות של העיתון, שמואל רוזנר. הוא הזמין אותי לשבת, חייך אלי ואמר, "מזל טוב, קיבלת את התפקיד המסובך ביותר בעיתון 'הארץ'". חייכתי חזרה. חשבתי שהוא צוחק עלי. אחרי הכל, בעיתון עובדים כתבים שמכסים את עולם הפלילים והבריאות, את התחום המדיני והבטחוני. כיצד זה דווקא כתב המדע הוא בעל התפקיד המסובך בעיתון?

כאשר ביקשתי מרוזנר הבהרות, הוא הסביר לי שחלק ניכר מהאוכלוסייה הנאמנה ביותר של קוראי עיתון "הארץ" כולל אקדמאים, חוקרים, אנשי מערכת ההשכלה הגבוהה או בקיצור, אנשי מדע. "אם וכאשר תכתוב שטויות, יגידו לעצמם אותם קוראים, 'רגע, במדע אנחנו מבינים, וכתב המדע של 'הארץ' כותב שטויות. אם הוא כותב שטויות, מי מבטיח לנו שהכתב המדיני, הבטחוני, הכלכלי או כל כתב אחר שמכסה תחום שבו אנחנו לא מבינים אינו כותב שטויות?'".

עם התובנה הזו נשלחתי החוצה מחדרו, והיא לא הניחה לי לרגע. בפעם הראשונה בקריירה שלי ביקשתי ממדענים לקרוא את הטקסטים שלי לפני ששלחתי אותם לפרסום (פרקטיקה שאינה חביבה עלי ושאינה מקובלת בכלל בקרב עיתונאים). עשיתי הכל כדי לא ליפול במלכודת שרוזנר תיאר באוזני. לא בטוח שהצלחתי.

מה שבטוח הוא שבעיני צופים רבים, אורלי וגיא, כלומר אורלי וילנאי וגיא מרוז, נלכדו ב"מלכודת רוזנר", ואין סיכוי שבעתיד הקרוב מישהו יאמין למלה שיוצאת מגרונם או נכתבת במקלדתם.

הכל התחיל מיומרה מטופשת של השניים. בתוכניתם בשבוע שעבר הכריז מרוז כי הנה הם עומדים לערוך את "מבחן הפלזמות הענק", מבחן שימגר אחת ולתמיד את התופעה ש"אנשים קונים ואין להם מושג מה הם קונים ולמה" (ניתן לצפות ב"מבחן הענק" כאן). במסגרת המבחן, כלומר המבחן הענק, הובאו לאולפן חמישה מכשירי טלוויזיה, הוסרו מהם שם המותג והמחיר, והצופים באולפן התבקשו לדרג באיזה מכשיר התמונה נראית הכי טוב – שכן המכשיר שמציג את התמונה הטובה ביותר הוא המכשיר שבסופו של דבר היו קונים. לאחר שנספרו הקולות התברר שהמכשיר שנבחר במקום הראשון היה דווקא המכשיר הזול ביותר, בעוד שהמכשיר היקר ביותר הגיע רק למקום הלפני אחרון.

זה היה השלב שבו החלה המהומה. לא, לא באולפן. ברשת.

דוגמית ממנה אפשר לטעום בתגובות שמופיעות מתחת לקטע הווידיאו המציג את המבחן הענק. כמעט כל התגובות מותחות ביקורת קשה ונוקבת על המבחן, על רמתו, על מקצועיותו ועל הדרך שבה בוצע. הביקורת המקיפה ביותר נכתבה על-ידי עפר לאור מהאתר HomeTheater, שהציג אחת לאחת את הבעיות הקשורות למבחן הענק.

הנה סיכום קצר שלהן: במבחן הפלזמות הגדול לא הוצג ולו מכשיר פלזמה אחד – כל המכשירים היו מכשירי LCD; לא ניתן לבדוק את איכות התמונה מהמרחק (הגדול) שבו ישבו הצופים ומהזוויות (השונות) שבהן מוקמו; רמת התאורה באולפן אינה עונה על התנאים המינימליים שבהם יש לבחון מכשיר טלוויזיה; מכשירי הטלוויזיה שהוצגו היו בעלי תכונות שונות, ולכן לא ברור מה הטעם להשוות ביניהם; לא ברור אם נעשה כיוון כלשהו במכשירי הטלוויזיה לפני התוכנית; בניגוד מוחלט למה שנאמר בתוכנית, בישראל משודרות תוכניות ב-FULL HD ועוד.

מבחן הפלזמות הענק הסתבר כמבחן נטול מבחן (ונטול פלזמות). לכאורה הוא הוכיח שאין קשר בין שם המותג לאיכות המוצר, אך נכשל בכל-כך הרבה שלבים בדרך, עד שלתוצאותיו אין שום ערך משום סוג שהוא. זאת ועוד, אין כל קשר בין ההצהרה הפומפוזית של מרוז בפתח המבחן ובין מה שנעשה בפועל: האם כעת אנשים יודעים מה לקנות, איך לקנות, איפה לקנות, איזה גודל לקנות, כמה לשלם, אילו תכונות חשובות, ממה להתעלם ומה לכל הרוחות ההבדל בין פלזמה ל-LCD? אפילו על שאלה אחת לא נוכל לענות בחיוב.

עורכי התוכנית, גידי יהושע ושי קצב, בחרו להגיב על ההאשמות בטקסט שפורסם ב-ynet. תשובותיהם רחוקות מלהניח את הדעת. כך, לדוגמה, הם טוענים כי בחרו לכנות את המבחן בשם "מבחן הפלזמות" כיוון "שרובו המכריע של הציבור נוהג לכנות את כלל המסכים הדקים בשם הכללי 'פלזמה'". טוב שלא כתבו "הציבור מטומטם – אנחנו מדברים בשפה שלו כדי שיבין. זה בעצם לטובתו!".

עוד הסבירו השניים כי הם יודעים שיש אלמנטים נוספים לבחינת איכות המסך, "אבל לצערנו אנחנו לא ערוץ המדע או מגזין מחשבים, ולכן מראש צימצמנו ומיקדנו את המבחן", והוסיפו כי הזמינו את הקהל להתקרב למסכים לפני ההצבעה. תנאי התאורה אינם אופטימליים, אבל גם בבית התנאים אינם אופטימליים, ציינו העורכים. זה נכון, אלא שאנשים לא קונים את המסך בבית; הם קונים אותו בחנות.

לסיום מציינים העורכים: "חשבנו ששווה לפעמים לעצור רגע, לפתוח את הראש ולחשוב מה באמת מניע אותנו ברכישות מוצרים ומותגים – ואם את הדבר הקטן הזה השגנו – דיינו". אכן, דיינו – אם את הדבר הקטן הזה היו משיגים. הם לא. הם עשו צחוק מהעבודה גם ביחס לערוץ טלוויזיה שהוא לא ערוץ המדע או מגזין מחשבים, ובכך המשיכו מסורת מפוארת של אנשי טלוויזיה שאין להם מושג וחצי מושג בשדה הטכנולוגי שהם מסקרים, תוך שהם נשאבים לעולם של סופרלטיבים ריקים שמצליח להוציא מדעתם אנשים המבינים בתחום.

ולבסוף, נקודה קטנה למחשבה. גיא ואורלי אינו צמד הנחבא אל הכלים. השניים אוהבים לכתוב ולדבר. ממש אוהבים. מעניין שדווקא במקרה זה עורכי התוכנית נשלחו לקו החזית. האם זה אומר שהשניים כועסים בעטיה של הסיטואציה שאליה נקלעו שלא בטובתם (כלומר באשמת העורכים), או שמא מעדיפים הטאלנטים שמישהו יספוג את האש במקומם?