אם מישהו יפתור את משבר העיתונות המודפסת אלה יהיו עיתונאים, לא כלכלנים. זה לא אומר שאין מה ללמוד מדעתם של הכלכלנים על הסוגיה. ההידרדרות במצב העיתונות היא, בין השאר, תוצאה של כשל שוק קלאסי. ואולי הפתרונות המקובלים לבעיות שוק כאלו יכולים לסייע.

אפשר ורצוי להתווכח על המקרים שבהם השוק מצליח להביא לתוצאות רצויות, אבל בראש רשימת המקרים שבהם יש הסכמה גורפת שהתוצאה ששוק תחרותי יביא אינה אופטימלית נמצאים המצבים שבהם קיימות "החצנות".

בתיאוריה הכלכלית, החצנות מתקיימות כאשר פרט שקונה מוצר מסוים, או מבצע פעולה מסוימת, אינו משלם את מלוא העלות האמיתית של הפעולה, או שאינו נהנה ממלוא התועלת שלה. בדרך כלל, מצב כזה ייווצר כאשר למעשיו של פרט אחד יש השפעה ישירה על רווחתם של פרטים אחרים.

דוגמה נפוצה היא נהיגה ברכב. הנהג אמנם משלם עבור הדלק, אבל העלות שהוא מטיל על החברה כולה גבוהה יותר מעלות הדלק בלבד. הוא גורם לזיהום שהוא אינו משלם עבורו, הוא מגדיל את הגודש בכבישים וכו'. במצב כזה, השוק יביא נהגים לנהוג "יותר מדי". מאחר שללא התערבות ממשלתית כל אחד מאיתנו יבחר לנהוג "יותר מדי", כולנו נעדיף מצב שבו מוטל על כולנו מס נהיגה (כפי שאכן מוטל דרך מס על הדלק), כדי לצמצם את סך הנהיגה הכוללת.

טיעון סימטרי קיים במצב שבו פרט אינו נהנה ממלוא התועלת של הפעולה שהוא מבצע, למשל כאשר הוא מסייד את חזית הבניין שלו, וכל דיירי הרחוב נהנים מרחוב נאה יותר. במצב כזה אנשים יסיידו את חזית ביתם מעט מדי, ופתרון אפשרי יהיה סבסוד הפעילות. גם כאשר כספי הסובסידיה מגיעים מכיסיהם של דיירי הרחוב, המצב שיתקבל בעקבות סובסידיה כזאת יכול להיות עדיף לדיירי הרחוב על המצב שיתקבל בלעדיה.

אותו טיעון תקף באשר לעיתונות. כאשר כל אחד מאיתנו קורא עיתון הוא לא רק נהנה בעצמו מהקריאה, אלא הוא הופך לאזרח טוב יותר, יש לו יותר אינפורמציה כשהוא ניגש לקלפי, והוא יכול גם להפגין כאשר נחשפות פרשות של שחיתות שלטונית למשל. כלומר, איני מפיק תועלת רק מכך שאני קורא את העיתון, אני מפיק תועלת גם מכך שהרבה אחרים קוראים עיתון. זהו מצב קלאסי של החצנה.

כאמור, במקרים של החצנות גם הכלכלנים השמרנים ביותר תומכים במעורבות ממשלתית. במקרה של החצנות חיוביות, כמו אלו שקיימות בשוק העיתונות, סוג המעורבות הדרוש הוא סובסידיה. אם השוק מביא להיקף פחות מאופטימלי של עיתונות, סובסידיה יכולה לשפר את המצב. הבעיה היא שקל יותר להחליט על סובסידיה לסיוד חזית הבניין מאשר לתת לממשלה שליטה במקורות המימון של העיתונים. ועדה ממשלתית שתחליט כמה סובסידיה יקבל כל עיתון היא מחשבה מפחידה. אבל גם למצבים כאלה יש פתרונות אפשריים.

אחד הפתרונות שחביבים על כמה מהכלכלנים, ושכבר עלה בהקשר למימון אתרי אינטרנט שעוסקים בחדשות, הוא שיטת התלושים (vouchers). כלומר, נניח שהממשלה מחליטה שהיקף התקציב שראוי להפנות לסובסידיה לעיתונות הוא מאה מיליון שקל לשנה. במקום שהממשלה תעביר את הכסף ישירות לעיתונים, כל משק בית יקבל תלוש על סך חלקו היחסי מכלל התקציב, תלוש שיוכל לשמש רק לצורך קניית מנוי לעיתון, כאשר למשקי הבית תהיה בחירה חופשית לחלוטין איזה עיתון הם מעוניינים לקנות באמצעות התלוש. אגב, בהחלט אפשרי, וכנראה גם רצוי, שהתלוש יהיה על סך פחות ממחיר מנוי מלא. באמצעות תלושים כאלה ניתן לשלב את התיקון הדרוש שסובסידיה יכולה להביא עם הימנעות משליטה בלתי נסבלת של הממשלה בכלי התקשורת.

הפתרון הזה רחוק מלהיות מושלם. קשה לקבוע מהו היקף הסובסידיה הראוי. אין דרך למנוע מעיתונות, שערכה הציבורי נמוך, מליהנות מהכסף. מרגע שהסובסידיה תבוא לעולם, קשה לראות פוליטיקאי שיעז לפעול לביטולה, ובכך לצאת למלחמה נגד כלל העיתונות, גם אם התנאים ישתנו והסובסידיה תהפוך מיותרת, או מזיקה. וזה רק על קצה המזלג. ההבדל בין פתרון מוצלח לכישלון מהדהד יכול בהחלט להימצא בפרטים.

אולי חשוב מכל, הסובסידיה תהיה יקרה, וצריך להיזהר מלחשוב עליה במונחים של "הממשלה משלמת עבור מנוי לעיתון". יש נטייה מדאיגה בתקשורת בישראל לראות במימון ממשלתי "ארוחת חינם", סוג של מן שיורד מהשמים ללא עלות. זה, כמובן, הבל. המימון לסובסידיה יגיע מכיסיהם של משלמי המסים ואל אותו כיס הוא יחזור.

הדרך הנכונה לחשוב על סובסידיה כזו היא "הממשלה מאלצת כל אזרח לקנות מנוי (או חצי מנוי) לעיתון לפי בחירתו". במקרה שהצעד נכון, ויש להודות שכשמציגים אותו כך הוא נשמע פחות מפתה, זה לא יהיה מפני שאזרחים יקבלו במתנה סיוע ממשלתי לרכישת מנוי מוזל לעיתון – הרי הסיוע הזה ממומן מכספם הם. הצידוק הוא שכל אחד מאיתנו יסכים לכך ש"מכריחים" אותו לשלם עבור עיתון תמורת זה שכל השאר יקראו עיתונים, וכתוצאה מכך העיתונות, כלב השמירה, נשמת אפה של הדמוקרטיה וכל שאר הסופרלטיבים, תוכל לשגשג, וזאת בהתערבות מינימלית של הממשלה.