שמתם לב שמשהו חסר בחבילה עבת הכרס של "מעריב" בסוף-השבוע האחרון? הקוראים קיבלו אמנם מהדורות מיוחדות של "רייטינג" ו"את", אבל מישהו גזל מהם מרכיב חשוב בשגרת ערב פסח. בפעם הראשונה זה שנים לא נכלל בעיתון פרויקט הפסח המסורתי: השוואה בין מחירי מוצרי החג ברשתות המזון.
המרשם העיתונאי פשוט: רוכשים מוצרים זהים בכמה רשתות שיווק; מגישים את הממצאים בטקסט ובעיקר בטבלאות שבהן מככבים בקבוקי יין, תירוש ושמן, עופות, קמח מצה, קרפיונים ושאר מוצרי החובה לחג כהלכתו. מדגישים מי הרשת הזולה.
ואחר-כך בא הקינוח: אותה רשת מניפה את הממצאים בגאווה במודעות על גבי אוטובוסים, ברדיו ובין עמודי העיתונים, עם הקרדיט הראוי לעיתון שערך את סקר המחירים.
השנה חיכיתי במיוחד לסל הפסח של "מעריב". לא מחמת תאוות חסכנות יתרה, אלא משום שהשוואת המחירים היא אחד המבחנים הראשונים שבהם נדרש "מעריב" לעמוד בעקבות ההודעה על רכישתו העתידית של העיתון על-ידי איל העסקים נוחי דנקנר.
ברשימת העסקים הארוכה שבשליטת דנקנר, רשת השיווק שופרסל היא המותג המוכר ביותר לציבור, לצד חברת הטלפונים הסלולריים סלקום. השאלה כיצד ינהג העיתון אם יתברר שדווקא רשת אחרת היא הזולה ביותר היתה בבחינת אתגר לעיתון, שזה עתה ניצל מחיסול הודות לרכישתו על-ידי דנקנר.
האם הנאמנות למושיע החדש היתה גוברת על המחויבות לקוראים, והסקר היה מבליט במכוון את הרשת שלו, או שלא היה רואה אור? החלופה האפשרית: עיתונאי "מעריב" היו שומרים על הערכים המקצועיים ומפרסמים את הסקר כמדי שנה, בלי קשר לזהות הרשת הזוכה.
"מעריב" בחר בדרך השלישית. הוא העדיף לעקוף את המבחן ונמנע מלערוך את הסקר. במסדרונות העיתון מבקשים שנזנח את תיאוריות הקונספירציה על יחסי הון ועיתון. ההחלטה על כך התקבלה בלי קשר לבעלים החדש שכבר עומד בפתח, אומרים שם. ההסבר נעוץ הן בחסרון הכיס של העיתון, שגירד לאחרונה את תחתית הקופה ובקושי מצא שם כסף לרכישת נייר להדפסה, והן בהעדרה של כתבת הצרכנות, השיווק והמסחר של העיתון, נורית קדוש, שיצאה לחופשת לידה.
ההסברים הללו נשמעים הגיוניים למי שמכיר את שגרת המערכת, אבל אין בהם כדי להסיר את החשש מפני אחת הסכנות הקשות ביותר הגלומות בלחצים על העיתונאים: הצנזורה העצמית.
לא הוראות מפורשות הניחתות מן הבוסים, אלא החלטות של כתבים ועורכים להימנע מלעסוק בנושאים מסוימים, שמא הדברים לא יישאו חן בעיני הבעלים. למה לי להסתבך, יאמר הכתב או העורך, יש עוד הרבה סיפורים אחרים, לא פחות טובים, וידחק הצדה נושא שמתקרב כדי נגיעה באינטרסים של בעל הבית.
אסור, על כן, שחגיגות השמחה על הצלתו של העיתון, שהפסיד כמעט חצי מיליארד שקל בשנים האחרונות, ישכיחו מהכתבים ומהעורכים, כמו גם מהקוראים, שהם נכנסו עתה לשדה מוקשים צפוף. המציאות החדשה עלולה להיות מורכבת בהרבה מהחיים הסבוכים בימי משפחת נמרודי, ובעיקר בשנים האומללות של הפרשות הפליליות שבהן נכרך שמו של עופר נמרודי.
אל תקנאו בעובדי "מעריב". כל בחירת נושא, כותרת, תצלום, עלולה להשיק לעניינים רגישים בממלכתו של דנקנר. גם בחירת המלים היא עניין עדין, ולפעמים גם מראית העין חשובה.
קחו, למשל, את הראיון שערך כתב הפיננסים הוותיק של "מעריב", יהודה שרוני, עם אלי כהן, שהיה במשך שנים רבות מנכ"ל אי.די.בי, חברת האחזקות שהוקמה על-ידי משפחות רקנאטי, שהחזיקו בה עד שנרכשה על-ידי נוחי דנקנר. "כשהשתלט על אי.די.בי השכיל דנקנר להכיר בכישוריו של כהן וביקש ממנו להישאר בקבוצה", כתב שרוני בראיון שפורסם ביום שישי האחרון במוסף "עסקים".
מדוע החליטו שרוני, או עורך המוסף, להחמיא לבוס החדש בבחירת הפועל "השכיל"? האם בחירת המלה הזו נעשתה באופן מודע או בלתי מודע? זה נשמע אולי קטנוני, אבל גם דוגמה קטנה כזו משקפת את הסבך שבו יהיו מצויים מעתה אנשי "מעריב".
האם ישכיל דנקנר, כפי שהבטיח בהודעתו הפומבית, להעניק לעיתון אוטונומיה מלאה בפועל? הכרזתו הראשונית מעוררת תקווה: "עיתון 'מעריב', שאני רואה לנגד עיני, יהיה עיתון איכותי, מקצועי ונטול פניות; עיתון שישמור מכל משמר על עצמאותם המחשבתית של עובדיו ועל האינטגריטי וחופש הבעת הדעה של העורכים, העיתונאים והכותבים בו. אם אכן תושלם העסקה ונקבל על עצמנו את ניהול העיתון, נפעל ליישום ערכים אלה בהגינות ובשקיפות מלאה. אנו נקפיד שהעיתון לא ישרת מטרות פוליטיות, או כלכליות, או עסקיות של אף אחד".
בפנייתו לעיתונאי "מעריב" קרא להם דנקנר להמשיך בעבודתם האיכותית. "אנא המשיכו לשמור על האינטגריטי, על המקצועיות ועל העצמאות וחופש הבעת הדעה, כולל סיקור ביקורתי על קבוצת אי.די.בי והחברות-הבנות שלה ועל מנהליה ובכיריה ואני בתוכם", אמר.
עד כאן המלים הראויות. השאלה כיצד הן יתורגמו למעשים. האם ניתן יהיה עדיין לקרוא בעיתון טקסטים כדוגמת זה שכתבה לפני שנה נורית קדוש, בעקבות הגשת כתב אישום נגד שופרסל ומנהליה, לאחר שהפעילו לחצים כבדים על כמה מספקיה?
"המרדף אחר העוצמה העביר את ראשיה על דעתם", כתבה. למנכ"ל אפי רוזנהויז ייחסה "שכרון כוח" שהביא אותו "לעיוות תפיסתו באשר ליכולותיו". וסיכמה קדוש: "רוזנהויז נאלץ לאכול את הדגים הסרוחים ולהיות מגורש מהעיר".
ההנחה המקובלת היא שדנקנר לא קנה את "מעריב" משום שנזקק לכלי משמעותי לקידום עסקי שופרסל או סלקום, נטוויז'ן או מפעלי הנייר בחדרה. יש סבירות גבוהה יותר לכך שדנקנר הוסיף את העיתון לנכסיו בעיקר כמנוף להשפעה על פוליטיקאים ורגולטורים שבידיהם הסמכויות לפקח על עסקיו הרבים והמגוונים.
לכן הקריאה הדקדקנית מחייבת להתמקד גם באופן הסיקור של שרי הממשלה, בייחוד אלה שיש להם נגיעה לאימפריית דנקנר, לחברי-כנסת ובראשם אלה שיושבים בוועדות הכספים והכלכלה, כמו גם לפקידים בכירים במשרדי הממשלה השונים.
אבל גם אם העיתון נועד בעיני דנקנר להשגת מטרה אסטרטגית ולא לשיווק פרטני של עסקיו, קשה להניח שמנהלי החברות שבבעלותו יוכלו להתעלם ממה שייכתב עליהם ב"מעריב". הם יבחנו כל מלה בזכוכית מגדלת ויסבו את תשומת לבו של הבעלים לכל אמירה ביקורתית שעלולה לפגוע בהם. "קנית עיתון", יתריסו בפניו, "ותראה מה הוא כותב על העסקים שלך". האם יוכל איל ההון להישאר אדיש?
נחזור לסל הפסח. האלם שגזר על עצמו "מעריב" בעניין זה השנה אילץ את הצרכנים, כמו גם הפרסומאים של רשתות השיווק, להסתפק בעיקר בסקר של "ידיעות אחרונות", שפורסם במוסף "ממון" ביום שישי האחרון.
תחת ניצוחה של כתבת הצרכנות שושנה חן, יצאו שישה גברים עובדי "ידיעות אחרונות" ל-22 סניפים של תשע רשתות כדי לרכוש 59 מוצרים ולבדוק את מחיריהם. באף אחד מששת האזורים שנסקרו לא זכה שופרסל במקום הראשון. רמי לוי הוביל בתל-אביב ובגוש דן, בחיפה ובירושלים; מגה באזור התעשייה בחולון, ממן בבאר-שבע.
דנקנר ואנשיו בוודאי לא רוו נחת מהתוצאות. האם זה סימן לכך ש"ידיעות אחרונות" יבקש מעתה והלאה להתנכל למתחרהו החדש? צריך לקוות שלא. צריך לקוות שכתבי "ידיעות" – ובהם שושנה חן – עורכיו וגם בעליו לא יניחו ליריבות המסורתית בין העיתונים להשפיע על אופי הסיקור של עסקי דנקנר.
לכאורה אפשר היה להשליך ספקולציות כאלו, על סיקור מוטה מטעמים עסקיים, היישר לפח. אבל המציאות מלמדת שגם במוסד עיתונאי ותיק כ"ידיעות אחרונות" נסדקת, לפעמים, "החומה הסינית" האמורה להפריד בין השיקול העסקי לשיקול העיתונאי. תשאלו את ביבי נתניהו.
רפי מן היה בעבר כתב ועורך ב"מעריב"