שמרתי אצלי את הגיליון הראשון של "24 דקות" שנפל לידי. לא אגלה מאיזה תאריך הגיליון. במקום לציין את התאריך אצטט את כותרות העמוד הראשון: "הווירוסים עבדו על החיסון" (כותרת על החיסון נגד שפעת), "הרבנים החליטו: הוא יקבל גט – היא תישאר נשואה", "כעס על חברתו ובישל אותה בסיר", "אחרי 10 שנים: מייקל ג'קסון חוזר", ובפינה השמאלית התחתונה: "ינון מגל יחליף את חיים יבין". מי שעדיין לא הצליח למקם את הגיליון בזמן יוכל בוודאי להיעזר בנתונים מתוך "סקר הסקס הענק של הישראליות": 57% מזייפות אורגזמה, 74% טוענות כי הגודל כן קובע, ו-51% לא משתמשות בקונדום.

אני לא מצטט את הכותרות האלה כטרוניה על, נאמר, "הרמה" של עיתוני החינם. יש כאן נושא חשוב ומעניין יותר. "24 דקות" שייך ל"ידיעות אחרונות". שמו (בהשאלה ממוסף "24 שעות" הוותיק), מרמז על תמצית: גרסה מקוצרת של העיתון המלא, שנועדה לקריאה מהירה בנסיעה ברכבת או בלגימת קפה בקפטריה. וכאן נמצא העניין המשונה: השכל הישר אומר שתמצית של עיתון צריכה להיות מורכבת מהכותרות החשובות והאקטואליות ביותר שלו. אבל כאן תמצית העיתון היא ההיפך הגמור מזה: אוסף כותרות נטול כל הקשר של זמן, מקום, או של סיפורים חדשותיים מתפתחים. ואפשר גם להמשיך את הפרדוקס. עיתון, כך גורס השכל הישר, נועד לארגן לקוראים את העולם, להשליט סדר במציאות הכאוטית. אבל התמצית של העיתון, להבדיל מהעיתון עצמו, עושה בדיוק את ההיפך: היא בנויה כולה על ערעור תחושת המציאות, על קריאה בשמן של סכנות המפרקות את העולם המוכר שלנו (הנשים מזייפות אורגזמות, ובניגוד להצהרותיהן החוזרות ונשנות שופטות אותנו לחומרה על איברינו הקטנים; הווירוסים מערימים על חיסונים; ואפילו לוגיקה בסיסית מתפרקת: אפשר שאדם יתגרש מאשה, ואילו גרושתו זו תישאר נשואה!).

הפרדוקס הזה של העיתון והתמצית שלו הוא אמיתי לחלוטין. אי אפשר לתלות אותו, למשל, בחוסר מקצועיות עיתונאית. נהפוך הוא, ניכר כי מה ששוחרר מכל רסן בעיתון החדש זוהי דווקא המקצועיות העיתונאית עצמה – אותה מקצועיות ש"ידיעות אחרונות" מתגאה בפיתוחה: המקצועיות של "התמהיל" הנכון של העמוד, של ניסוח הכותרת, של פיתוי הקורא. שימו לב במיוחד לכותרת המופתית "כעס על חברתו ובישל אותה בסיר". הכל בה קם ונופל על המלה: האלמוניות המוחלטת של הפושע, החיכוך הבלתי נסבל בין היום-יומי למפלצתי, ושארית הספק העובדתי שנותרת בשל כך ("מה בעצם קרה שם?"). כל אלה היו קורסים בניסוח המתבקש לכאורה: "אמריקאי רצח את חברתו ובישל את גופתה".

פשר הפרדוקס

העיתון החדש הוא אם כן לא חריגה מהמקצועיות העיתונאית, אלא צלילה אל מעבר למגבלות שמרסנות אותה בעיתון-האב הוותיק. אילו מגבלות כאלה הוסרו בעיתון החדש? מגבלה מאוד חשובה כזאת היא כנראה השם, הקרדיט העיתונאי. העמוד הראשון של העיתון אנונימי לחלוטין. לא מוזכר בו אף שם של כותב או עורך. את האלמוניות הזאת אפשר להבין כצדה השני של המקצועיות שמפגין העיתון: זאת לא המקצועיות הישנה של העיתונאי הגאה בהישגיו, אלא מקצועיות של מערכת אנונימית, עיוורת, לחלוטין לא אישית.

סוג המקצועיות הזה, מקצועיות של מערכת, מאפשר לנו להבין את הפרדוקס: כיצד זה שהתמצית של העיתון הפוכה לחלוטין לכל מה שאנחנו חושבים על עיתונים. כאן רואים שוב עד כמה חשובה האבחנה הוותיקה של מרשל מקלוהן בין המדיום לבין המסר. מבחינת המסר – כלומר מבחינת מה שעיתונאים חושבים שהם עושים, ומה שאנחנו חושבים שעיתונאים עושים – העיתון אכן נועד לעדכן אותנו, לסדר לנו את העולם הלא מובן. אבל העיתון עצמו, כלומר המדיום, חוכמתה של המערכת האנונימית – העיתון עצמו מתקיים במציאות של הלם מתמיד, של אובדן הקשרים ותחושת מציאות. עיתונאים אולי רוצים להסביר לנו את העולם, לספר לנו סיפורים. עיתונים רוצים משהו אחר: את המקצב היום-יומי של ההלם.

ולכן מי שחושש מעיתוני החינם, וגם מי שמזלזל בהם, צריך להבין: הזרע שלהם נמצא כבר בעיתונות הממוסדת. ויותר מכך, מכיוון שהם דוברים את קולו של המדיום, ייתכן שהם מצביעים על עתיד מאיים על העיתונות. הרי בכל מקרה מעמדו של העיתונאי מתערער לעומת מעמדה של המערכת. "24 דקות" מצביע לכן על עתיד אפשרי של התהליך הזה: עולם מפורק של הווה נצחי והלם מתמיד.

נועם יורן הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה