בורות כלכלית בכלל, ובורות פיננסית בפרט היא בעיה קשה ומתסכלת מאוד. היא גם תופעה מתועדת היטב שקיימת כמעט בכל מקום בעולם, ומשכה תשומת לב רבה עוד לפני העיסוק הנוכחי בדמי הניהול של קרנות הפנסיה.
אחד המקרים המפורסמים והמתסכלים ביותר מתואר במחקרם של סנדהיל מולינתן מהארווארד ואביהג'יט בנרג'י מ-MIT, שמככבות בו בעלות דוכני ירקות בהודו. הירקניות לוות מדי יום כאלף רופי לקניית סחורה אותה ימכרו במשך היום. בסוף היום הן משלמות בחזרה את ההלוואה בתוספת ריבית של חמישה אחוז לערך.
הסיבה שהתופעה הזו כל כך מתסכלת (ומרתקת) כלכלנים היא שלמרות שחמישה אחוז נשמע אולי סכום קטן, אילו המוכרות האלו היו חוסכות מדי יום 30 רופי אפילו בריבית אפס על החיסכון (ונתונים בנוגע להרגלי הצריכה שלהן מראים שהן אינן על סף רעב, ושהן יכולות לחסוך 30 רופי ביום), ולוות מדי יום 30 רופי פחות מהיום הקודם, הן היו מכפילות את הכנסתן בתוך 30 יום.
הכפלת הכנסה היא הישג משמעותי גם לאדם במדינה מפותחת. ההבדל ברמת החיים של רוכלות אלו שינבע מהכפלת הכנסתן הוא עצום. קשה לדעת מה בדיוק הסיבה להתנהגות הנוכחית של הרוכלות, אבל היא מצטרפת לשפע של ראיות לכך שמושגים בסיסיים - במקרה זה, כוחה העצום של הריבית דריבית - אינם מובנים לאנשים רבים המשלמים על כך מחיר יקר.
בעולם המפותח אין בעיה של רוכלים שלווים בריבית יומית של חמישה אחוז, אבל יש בעיות חשובות אחרות. כמה מהתופעות המתועדות ביותר הן החזקת חוב בריבית גבוהה (אוברדראפט למשל) ומאידך החזקת חיסכון בריבית נמוכה, התעלמות מדמי ניהול בחיסכון הפנסיוני, ואמונה רווחת ושגויה ש"כשאני משלם שכר דירה הכסף הולך לבעל הבית, וכשאני משלם משכנתא הכסף בסופו של דבר נשאר אצלי".
הנתונים בסקר שערכו מכון פאנלס ו"כלכליסט" אינם מפתיעים (אוסף מרתק של דוגמאות דומות ניתן למצוא בספר המעולה נאדג'), אבל הם בהחלט מדאיגים. על רקע כל אלה, ואם לרגע מתגברים על הנטייה לזהות את עצם השימוש במילה "פיננסי" עם בנקאים מושחתים, קל להבין את המניעים לקמפיין של "כלכליסט" למען חינוך פיננסי.
חשוב להזכיר ל"כלכליסט", ובהזדמנות זו לכל התקשורת הכלכלית, ולתקשורת בכלל – הכישלון בהקניית ידע לציבור בנושאים פיננסיים הוא שלהם לא פחות, ואולי יותר, משל משרד החינוך שכותבי "כלכליסט" ששים לתקוף. העיתונים הכלכליים נכשלו באחד מתפקידיהם הבסיסיים – להשכיל את הציבור. הם הצליחו אמנם לגרום למספר גדול מאוד של אנשים לקנות עיתון כלכלי, אבל קשה להתווכח עם הנתונים – הציבור בישראל מפגין אי הבנה של מושגי יסוד באחד התחומים שבו אמורה היתה התקשורת הכלכלית להשכיל אותו.
למרות הפופולאריות שלה, ולמרות שחלקים גדולים ממנה הם כיום קריאים בהרבה מבעבר, התחום הפיננסי הוא עדיין בלתי קריא למדי למי שאין לו השכלה משמעותית בתחום זה. מאמרים בתחום הפיננסי הם לעיתים קרובות מדי עיתונות כלכלית מהסוג הישן והלא מוצלח - עמוסי ז'רגון ובלתי אפשריים להבנה למי שאינו מצוי בתחום.
זה לא חייב להיות כך. קוראי ה"ביזנס דיי" - המוסף הכלכלי של ה"ניו יורק טיימס" – אינם משכילים פחות מהקורא העברי, ובכל זאת, כשגרגורי מנקיו, כלכלן מהארווארד ויועצו הכלכלי של בוש הבן, כתב השבוע מאמר בנושא מע"מ, הוא הקדיש כשלוש פסקאות כדי להסביר מהו בכלל מע"מ. כשקראתי את המאמר של מנקיו לא יכולתי שלא להיזכר בסיקור של הסדר החוב של אפריקה ישראל, שעד לרגע זה לא ממש הצלחתי להבין ממנו על מה בדיוק הוויכוח, מהי התספורת המדוברת, ומהי הנפקת זכויות (יקום מי שהצליח להבין משהו מההגדרה הזו, שמופיעה בלינק לכתבה באתר "גלובס").
העיתונות הכלכלית אינה נושאת באחריות לבדה. צריך להכיר בעובדה שיש רבים שלא יקחו ליד עיתון כלכלי בשום מקרה. לכן מצער שהעיתונים הכלליים מוותרים על העיסוק הפיננסי כמעט לחלוטין. כל עוד העיסוק בשוק ההון נתפס כנישה ששייכת לאחד המוספים, כמו ספורט או אופנה – מין תחביב לאנשים שאוהבים מספרים או אוהבים "להמר בבורסה" – הציבור ימשיך לקבל החלטות אומללות כשהוא בא לקנות דירה או לחסוך לפנסיה.
יש להזכיר, הן לעיתונות הכלכלית והן לעיתונות הכללית, מהו עיקרון היסוד של העולם הפיננסי, מהי הסיבה שלמענה קיימת בכלל המערכת הפיננסית - לתווך בין מי שלא עושה שימוש בכל הכנסתו, כלומר חוסך, ובין מי שמעוניין לעשות שימוש במקורות שהם מעבר להכנסתו, כלומר לווה.
בורסה, אג"ח, המירים ותספורות, הם אמצעים טכניים שמנסים לממש את המפגש בין חוסך ללווה באופן המוצלח ביותר לשני הצדדים. כל עוד העיסוק במערכת הפיננסית רווי במושגים מקצועיים ובז'רגון בורסאי, כל עוד הוא נכתב רק למען אלה שאוהבים "להמר בבורסה", אין להתפלא שהמערכת הפיננסית נתפסת כ"כלכלת שקר", ושגם ישראלים משכילים ורהוטים מגלים בה בורות שעולה להם ביוקר.
בתי הספר נמנעים מללמד שורה ארוכה של נושאים, חיוניים לתלמידים, וחינוך פיננסי אינו בעדיפות ראשונה למלא את החסר הזה. התנהלות פיננסית נכונה היא בדיוק סוג המידע שהתקשורת יכולה וצריכה להעניק לציבור. אם ב"כלכליסט" רוצים להתלונן על בורות הציבור, ויש סיבות משכנעות לדאגה בעניין זה, עליהם להפנות אצבע מאשימה קודם כל כלפי עצמם וכלפי עמיתיהם.
לעיתונות הכלכלית יש רקורד לא רע בהפיכת נושאים, שהיו בעבר נחלתם הבלעדית של מקצוענים, לנחלת הכלל. הגיע הזמן שהתחום הפיננסי יעבור תהליך דומה.