בשבועות האחרונים מתרחשת עלינו מהומת אלוהים. שלי יחימוביץ' הוציאה את שד שכר הבכירים מהבקבוק עם הצעת החוק שהגישה, ועיתוני הכלכלה ממאנים להירגע. את המאבק מוביל בגאון "דה-מרקר", תוך שהוא מגייס את בכירי כותביו ועורכו הראשי כדי לקדם את ההצעה שהוגשה בוועדת השרים.

בלי להיכנס לטיב הצעת החוק, הרוויה בבעיות שהסיקור המתלהם בתקשורת לא תמיד הצליח להגיע אליהן, מעניין לעמוד על אופן הסיקור של הנושא ב"גלובס". מדוע? משום שהבעלים של העיתון המכובד הוא דוגמה בולטת לאחת התופעות המכוערות בנושא שכר הבכירים בישראל, מה שנהוג לכנות "שכר עוקף דיבידנד".

מדובר במצב שבו בעל שליטה בחברה, המחזיק בחלק הארי של מניותיה, ממנה עצמו לתפקיד סימבולי בחברה (בדרך כלל יו"ר הדירקטוריון) ומפנק את עצמו בשכר מופרז ושערורייתי על חשבון חלוקת הרווחים לציבור. בכך חוסך לעצמו בעל השליטה, שמתוקף מעמדו זכאי למרבית הדיבידנד שמניבה החברה, את הצורך המעיק לחלוק בדיבידנד זה עם מחזיקי מניות המיעוט. מאחורי הביטוי המפוצץ "מחזיקי מניות המיעוט" עומד הציבור – אני, אתה וכל שאר האנשים שחסכונותיהם מושקעים באותן חברות.

לתופעה זו השפעה עקיפה גם על שכר המנכ"לים בחברות, שכן נקודת ההתייחסות המרכזית שלהם היא שכר יו"ר הדירקטוריון ולא שכרה של פועלת הניקיון, כפי שמציעה הצעת החוק האוטופית של יחימוביץ'.

נעבור למספרים. אליעזר פישמן מחזיק בשורה של חברות ציבוריות. נתחיל באחת הבולטות, מבני-תעשייה: בשנת 2008 משך מר פישמן מחברה זו שכר בהיקף של 7.4 מיליון שקל. ב-2009, שאך זה הסתיימה, שיפר העובד פישמן את תנאיו ושכרו טיפס ל-8.2 מיליון שקל. רוצה לומר, בשנתיים האלו בלבד משך פישמן שכר של 15.6 מיליון שקל מחברה זו לבדה. דרך אגב, באותן שנתיים הפסידה החברה 180 מיליון שקל, ושכרו של יו"ר החברה היה בשיעור של 7.4% מסך הדיבידנד שחילקה.

מבני-תעשייה לפחות חילקה דיבידנדים. בחינה של חברה אחרת של פישמן, כלכלית-ירושלים, מעלה בעייתיות רבה אף יותר. בכלכלית-ירושלים הגדיל פישמן לעשות ומשך לעצמו בשנים 2008–2009 שכר של לא פחות מ-19.9 מיליון שקל. כן, פישמן הוא יו"ר הדירקטוריון גם של כלכלית-ירושלים.

מה היה מצבה של כלכלית-ירושלים באותן שנים? היא הפסידה 890 מיליון שקל וחילקה דיבידנד של 61 מיליון שקל. שכרו של פישמן היה בשיעור של לא פחות מ-32% מסכום הדיבידנד שחילקה החברה. יש דוגמה נוספת, בחברת דרבן, גם שם משמש פישמן יו"ר הדירקטוריון, אך לא נלאה את הקוראים.

סיכומו של דבר: פישמן מעניק לעצמו שכר שערורייתי פעם אחר פעם למרות היותו בעל שליטה, תוך שהוא מנצל פיצול מעט מלאכותי של עסקיו לשורה של חברות ציבוריות ומינוי עוד יותר מלאכותי של עצמו ליו"ר הדירקטוריון. הכסף הזה נלקח מכיסי הציבור, אין לכך הגדרה אחרת.

אם נחזור לתקשורת, שימו לב לכותרות שעיטרו את הראיונות שהעניק פרופ' עומר מואב, היועץ הכלכלי לשר האוצר, עם פרישתו מהתפקיד. ב"דה-מרקר" התנוססה הכותרת הזו באתר: "קבוצות בעלי עניין מושכות לעצמן כספים דרך השכר במקום לחלק דיבידנדים, זה עושק של הציבור". וב"גלובס"? "מואב: במשכורת מוצדקת של 300 אלף שקל – אין עושק הציבור". השכר אותו שכר, המואב אותו מואב, והכותרות מספרות סיפור אחר לחלוטין.

"גלובס" אמנם יצא חוצץ נגד שכר הבכירים, ובכך התאים את עצמו לאווירה הציבורית ולקמפיין הנחוש של "דה-מרקר", אך נראה כי את סוגיית ה"שכר עוקף דיבידנד" הוא משתדל לעקוף. אחרי הכל, איזה עיתון ירצה לצאת בקמפיין נגד הבעלים שלו עצמו?

הכותב הוא איש שוק ההון, ששמו שמור במערכת