זה היה יום שישי, ה-29 באוגוסט 2003, כאשר "הארץ" רעדה. סערה זוטא התחוללה באותו יום בעיתון לאחר שעורכיו החליטו למקם את תמונתה של נינט טייב בעמוד הראשי ולדווח על נצחונה בתוכנית הטלוויזיה "כוכב נולד", בהתרגשות בלתי מסותרת. מסדרונות "הארץ" רגשו ורחשו במשך שבועות ארוכים, ובשנים שלאחר מכן אחת השאלות הראשונות שעובדים חדשים נשאלו בעת ראיון עבודה היתה: "מה דעתך על החלטת 'הארץ' לדווח בעמוד הראשון על זכייתה של נינט?".
המהומה שגרמה ההחלטה ההיא כבר מזמן שככה, אבל היא ללא ספק נקודת ציון חשובה בתהליך הרכלון שעוברים אמצעי התקשורת בישראל. אם מישהו היה צריך הוכחה לכך שאנו חיים בעידן עיתונאי פוסטמודרני, שבו ההפרדה המסורתית בין "חשוב" ל"לא חשוב" (שהיתה מאבני היסוד של אמצעי התקשורת) התפוררה לחלוטין, הוא קיבל אותה באחרונה עם פרסום הידיעה על גירושיה של המיליארדרית שרי אריסון.
ראשונים לדווח היו אתרי האינטרנט. הידיעה קיבלה מיד את הכותרת הראשית ב"דה-מרקר", כמו גם ב"גלובס". דווקא האתר של המתחרה החדש, "כלכליסט", בחר שלא להעניק את הכותרת הראשית לידיעה. אולי כיוון שהיא החזיקה לא יותר מכמה שורות לקוניות ואולי משום שעורכיו סברו שיש אירועים מאקרו-כלכליים חשובים יותר.
בערב היו אלו שתי מהדורות החדשות שכתביהן דיווחו בסבר פנים רציני על גירושיה של אריסון, חרף העובדה שגם להם לא היה הרבה מה לחדש: האריסונים פירסמו הודעה קצרה, ביקשו שישמרו על פרטיותם (כן, בטח) ולא הסגירו שום פרט בנוגע לסיבות או לרקע לגירושים, להסדרי הממון בין השניים או כל פרט אחר שיכול למלא את החלל הריק שמגיע מיד לאחר המשפט "המיליארדרית שרי אריסון מתגרשת". יום למחרת היה זה תורה של העיתונות המודפסת. "ידיעות אחרונות" הקדיש רבע מהעמוד הראשי שלו לפרשה, כולל לוגו, טור פרשנות, פרופיל אישי ומה לא. גם העיתונים האחרים סיפקו את ליטרת הנדל"ן שלהם לידיעה.
לא ברור מה טיבה של הידיעה על גירושיה של אריסון. האם מדובר בידיעה כלכלית? אף שאריסון היא בעלת השליטה בבנק הגדול במדינה, קשה לראות כיצד גירושיה ישפיעו על מצב האוברדרפט שלי, המתנהל לו בשמחה באחד מסניפי הבנק שלה. אם זו אינה ידיעה כלכלית, כיצד ניתן להסביר את הטיפול המסיבי שקיבלה הידיעה באתרי הכלכלה? אם זו אינה ידיעה כלכלית, במה חשיבותה? כיצד גירושיה של אריסון משפיעים על חיי? האם הידיעה הזו היא משהו שהוא מעבר לפיסת רכילות קטנה?
כנראה שלא. אין זה מקרה שבאתרי ynet ו-nrg החליטו בשעות הראשונות שלאחר פרסום הידיעה למקם אותה בערוץ ה"רכילות". באופן אינסטינקטיבי הבינו עורכי האתרים שמה שמונח בפניהם היא ידיעה צהובה ותו לא.
כמו כל ידיעת רכילות, מטרת הידיעה היא לנבור בחייו של אדם מפורסם תוך כדי לגלוג וגיחוך, כשבמקרה של אריסון מצטרף סנטימנט חריף של שמחה לאיד, ולא משנה מאיזו סיבה: על כך שהיא זרקה סוף-סוף את האיש שעשה לה בושות (שלא לומר עבריין מורשע), או על כך שגם המיליארדרית המוזרה סוף-סוף קצת סובלת. אם יש שמחה לאיד, אנחנו שם, בעמוד הראשון, בכותרת גדולה, חוגגים. האם גירושיהם ההיפותטיים של גיל שויד, אלי הורוביץ או עפרה שטראוס היו זוכים לכיסוי תקשורתי דומה? אין מצב בעולם.
הנה תרגיל מחשבתי. הניחו לרגע בצד את העובדה שגירושים הם אף פעם לא אירוע משמח במיוחד. הניחו לרגע בצד את החגיגה הדי דוחה שהתנהלה בטוקבקים באתרי האינטרנט השונים, שבה הציעו כמה מהגברים את שירותיהם לאריסון, ואחרים הריעו לגלזר על שהצליח לגזור קופון שמן תוך שהוא סובל רק שש שנים (אפילו בעיתונות היו מי שעסקו בחשבונאות הזו). כעת שאלו את עצמכם: מה הדיווח ההיסטרי הזה אומר על "מדד ציפורה" של העיתונות? האם לא הגיע הזמן להודות ש"ציפורה" כקונספט כבר מזמן אינו טור רכילות מקומוני תל-אביבי, אלא מציאות תקשורתית מוצקה שבלעה לתוכה כל שיקול עיתונאי? העם מעוניין ברכילות, סבורים עורכי מהדורות החדשות, תוכניות הבוקר, עורכי העיתונים ועורכי האתרים, והעם יקבל רכילות, טור פרשנות על הרכילות ולוגו מנצנץ בראש העמוד.
להלן מבזק חדשות: העם תמיד היה מעוניין ברכילות. גם בימיהם של דיין, ביאליק ודיזנגוף העם התעניין ברכילות, היא פשוט לא התפרסמה בעמוד הראשון של העיתונות הארצית, פתחה מהדורות חדשות וזכתה לכותרות ענק. היא פורסמה בכתבי-עת שבנו את תהילתם על רכילות או הופנתה לטור צדדי תוך שהיא מרכינה ראש בפני סיפורים על משברים כלכליים, מלחמות, מצב החינוך, יחסי החוץ של המדינה ואפילו הישג ספורטיבי בתחרות קטנה. מה שהיה בעבר הזיגוג על הקינוח במדור הבידור והתרבות, הפך למנה העיקרית שמוגשת על-פי עקרון ה"סופר-סייז-מי": גדול, צווחני ודביק.
הסיבות לשקיעתה של העיתונות הן רבות ומגוונות, אבל הנה סיבה מס' 39: אם בסדר העדיפות העיתונאי ידיעה רכילותית זוכה להתפרסם בעמוד הראשון, אין לבעלי העיתון להלין על האנשים שאינם מוכנים לשלם עבורו. רוב האנשים נהנים מרכילות עסיסית, אבל כשהיא משתלטת על סדר היום של אמצעי התקשורת, היא משרה על הצופה והקורא תחושה כבדה של גועל ומועקה. ואת זה הם יכולים לקבל חינם.