השבוע היה כתוב בעיתון שהעיתונאי אמנון דנקנר כתב מחזה (יחד עם איריס לעאל) על מריבת ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט והעיתונאי דן מרגלית. אמנם בכתבה הדגיש המחזאי דנקנר כי "בסיס המחזה הוא בדיקה של מה זו נאמנות בין חברים ומהם הגבולות", אבל הוא לא הכחיש כי הבסיס העובדתי למסר האנושי העמוק שמבקשת יצירתו החדשה להנחיל לצופים הוא חוויותיו האישיות מהתקופה שבה נמנה עם החבורה שהקיפה את אולמרט.

הקבוצה הזו כללה את דנקנר, מרגלית, טומי לפיד ויצחק לבני. חמוש בתחושת שליחות ונחוש לתרום לאנושות את תובנותיו על נפתולי נפשותיהם של ידוענים המוצאים את עצמם בסבך יחסים המתפתחים כתוצאה מקרבתם למנהיג המדינה המואשם במעשי שחיתות, כתב דנקנר את המחזה (בעזרת לעאל), והתיאטרון הקאמרי הזדרז לכלול אותו ברפרטואר שלו לעונה הבאה.

להלן מתווה למחזה (אולי בית-ליסין מעוניין) על קריירה מופלאה שעושה עיתונאי מנכונותו להפנות גב לחבריו, להתעלם ממחויבויותיו המוסריות, להחליף נאמנויות ולשנות עמדות.

גיבור המחזה הוא בחור צעיר, כשרוני ובעל יכולת כתיבה מרשימה, שעם תום שירותו הצבאי מתמנה לעוזר דובר במשרד ממשלתי. עבודתו משעממת אותו והוא עסוק בעיקר בגזירת קטעי עיתונים והדבקתם במחברת. הוא מפתח יחס של בוז לשר ולעובדי לשכתו הבכירים, הנראים בעיניו קטנוניים, אפורים וחדלי אישים.

הוא אינו מסיק את המסקנה המתבקשת – להתפטר מהתפקיד – אלא מעמיד פנים שנאמנותו לשר ולמשרד שרירה וקיימת. בעודו משרת את השר ואנשיו, הוא מזהה את חולשותיהם, מאבחן את מניעיהם האישיים והפוליטיים בניהול המשרד, ונוצר בזכרונו מעמדים נלעגים שלהם נחשף בתוקף היותו אחד מאנשי הלשכה.

כעבור כמה שנים הוא הופך לעיתונאי ומפרסם סדרה של רשימות החושפות את התנהלותה של לשכת השר שממנה פרש. הכתבות זוכות להצלחה רבה – הן משעשעות, אירוניות, כתובות בשפה זורמת – וכוכבו של גיבורנו דורך בעולם העיתונות. רק כמה אנשים מלשכת השר חשים נבגדים, אך למי אכפת.

בתחנה הבאה של חייו מתפקד גיבור המחזה כפיליטוניסט המגיש לקוראים, מדי שבוע, סיפור משעשע מחוויותיו האישיות. העיתונאי אמנם מסווה את שמותיהן האמיתיים של הנפשות הפועלות המופיעות בכתבותיו, אבל הסביבה החברתית שבה הוא חי יודעת גם יודעת לזהות אותן ולהביאן לידיעת הציבור.

כך מוצא את עצמו אחד מחבריו הקרובים של גיבור המחזה, עיתונאי ידוע בפני עצמו, כשהוא מוצג באחת מרשימותיו כטרחן בעל עור של פיל שפוקד, יחד עם משפחתו, את ביתו של גיבורנו ומטריד את מנוחתו בביקוריו התכופים. עד שקרא את הדברים, לא ידע החבר שהוא כזה והאמין בתום לב שיחסי החברות שנרקמו ביניהם (ובין משפחותיהם) הם לרוחו של גיבורנו. הפרסום גורם לו לעלבון צורב והוא חש נבגד.

ככל שגיבור המחזה מבסס את מעמדו העיתונאי, כך הוא מטפס בסולם החברתי. הוא חובר לחברי-כנסת ומתרועע עם ידוענים וכך מוצא את עצמו אחד מחברי-הכנסת הידועים בקשרי ידידות הדוקים אתו. כל-כך הדוקים, שהשניים ורעיותיהם הופכים לצמד זוגות המבלים הרבה ביחד, נוסעים לחו"ל בצוותא ומשוחחים זה עם זה כמה פעמים ביום.

כאשר הח"כ – איש שמאל, בעל פני סגפן, אדם פיקח בדרך כלל – מתמנה לשר, מופיעים גיבורנו ואשתו בכנסת, הדורים בלבושם, כדי לחגוג עם הח"כ את השבעתו. לימים נפרדות דרכיהם ואז מוצא את עצמו הפוליטיקאי מככב בסיפוריו של גיבורנו כשהוא מתואר באור נלעג.

מפנה של ממש בקריירה העיתונאית של הגיבור מתחולל כשהוא לוקח על עצמו לכתוב את הביוגרפיה של אחד מליצני הדור. ההיכרות בין השניים אינה ארוכת ימים, אך כשרון הכתיבה המוכח של גיבורנו וקסמו האישי מביאים את ההומוריסטן הנודע לבחור דווקא בו כביוגרף שלו.

יחסי אמון הדוקים נרקמים בין השניים, התפתחות שמאפשרת לביוגרף להתוודע אל סודותיו האינטימיים ביותר, יש אומרים האפלים, של מושא כתיבתו. לרוע המזל נפטר האיש לפני השלמת המלאכה, וגיבורנו מוציא מתחת ידו ספר מסעיר שבו מתואר ההומוריסטן כבועל קטינות וכמי שעבר חוויה של גילוי עריות עם אמו. גיבורנו דוחה את הטענות כי בגד בחברו ומסביר כי חשיפת האמת היא שמנחה אותו בכל כתיבתו.

הגיבור מוסיף להתקדם במקצועו ומתמנה לעורך הראשי של אחד מהעיתונים הגדולים במדינה. בתפקידו זה הוא נותן גיבוי לראש הממשלה שעם חבורת ידידיו הקרובים הוא נמנה. היחסים בתוך החבורה מסתבכים בעקבות הסתייגויות שמפתח אחד מהם מהדרך שבה מנהל ראש הממשלה את ענייני המדינה. גם לחקירות הפליליות הנפתחות נגד ראש הממשלה יש השפעה על הברית המאחדת את חבריו.

לאחר שראש הממשלה נאלץ להתפטר, יושב גיבורנו וכותב מחזה על עצמו ועל חבריו – והקאמרי קופץ על היצירה כמוצא שלל רב. התיאטרון מאמין, כמובן, שהמחזאי מבקש להאיר את עיני העולם במשמעותה של חברות ושל נאמנות – ולא, חלילה, לנהל חשבונות ולתלות על הבימה כביסה מלוכלכת.