בבוקר היום שבו עמדה הממשלה להכריע בעניין העסקה עם חיזבאללה, נתקלו השרים בכותרות העיתונים, שלא הותירו מקום לפרשנות. הכותרת הראשית של "מעריב", למשל, הרטיטה בלבן: "הביטו בעינינו הדומעות". מעליה הרצינו הפנים המודאגות/מצפות של צבי רגב ושלמה ומיקי גולדווסר. ובצד, באותיות שחורות בתוך עיגול צהוב, צוין: "ההורים כותבים לשרים". עמ' 3-2, כמובטח, הוקדשו למכתביהם של הורי החיילים החטופים, המפצירים/מתחננים/מתרים. ואם לא די במכתבי ההורים, שלח העיתון את פרשנו הבכיר, בן כספית, להוסיף קריאה מוחצת משלו: תחת הכותרת "מכתב לשרים" נסגר המסר הברור ששלח העיתון לשרים – "שלא תעזו שלא ללכת על זה".

בלהט הוויכוח הכואב ובסחף הקונספטואלי של העיתונות, לא עצרו המערכות לחשוב – האם מותר לעיתון שאינו ביטאון מטעם להפוך את עמודיו הראשיים למאמר מערכת חד-צדדי? האם לא התבלבלה העיתונות בתפקיד שנטלה על עצמה בפרשה הזו? הרי השיעור הראשון בבית-ספר לתקשורת מלמד שתפקיד הכותרת הראשית, כמו גם הכתבות המרכזיות, להיות חדשותיות, אינפורמטיביות. רק לצד אלו, בנפרד, באופן מאוזן, ניתן להוסיף פרשנות ומאמרי דעה.

"מעריב" לא צעד בנתיב הזה לבדו. הקו שלו איפיין את שלושת העיתונים הגדולים, המקצועיים והאובייקטיביים לכאורה, כמו גם את שלושת ערוצי הטלוויזיה – הערוץ הראשון וערוצים 2 ו-10. והקו שהפגינו אלו ביום ההצבעה בממשלה לא חרג מהמגמה הכללית ששלטה בהם כל יום.

למעשה, העיתונות הישראלית הציבה דפוס פעולה של טשטוש חמור בין דיווח לנקיטת עמדה. היא העמידה סדר יום חד-צדדי של פובליציסטיקה חדשותית מגמתית-דורסנית, כזו שלא הותירה למקבלי ההחלטות כל סיכוי להצביע אחרת.

כך הפכה התקשורת הישראלית המרכזית ללובי בוטה ואימתני, קבוצת לחץ מובהקת, שבינה לבין עיתונות נותר מעט מאוד.

בדרכה לממש את עמדת עורכיה הראשיים בכל מחיר, לא הסתפקה התקשורת רק בטשטוש החמור שבין דיווח וכיסוי ובין הבעת דעה. היא "וידאה הריגה" גם באמצעים מתוחכמים יותר, הנראים לגיטימיים מבחינה מקצועית. למשל, שימוש בקרנית גולדווסר.

לכאורה, איזו ביקורת ניתן להעלות נגד הצבתה של גולדווסר במרכז? מה יותר טבעי מאשר להפוך את אחד הקורבנות הטרגיות של הפרשה למושא המרכזי של הסיקור התקשורתי? אבל – כפי שיודע כל תלמיד בבית-ספר לתקשורת - זה אינו מובן מאליו. למעשה היה כאן שימוש מתוחכם, שלא לומר ציני, במה שנראה כסיפור עיתונאי אנושי קלאסי, לשם השגת מטרתם של העורכים ובכירי הפרשנים.

הראיונות החוזרים ונשנים, הליווי היומיומי של צעדיה, השידור הישיר של לבטיה, משבריה, תקוותיה, הבלטת הדמעות שבזווית העין, הקרנת המצוקה הכל-כך תהומית של מי שהיא ספק אשת שבוי, ספק אלמנה, זו שחיה בדרמה קורעת לב זה שנתיים. עולמה של גולדווסר, שכל-כך קל וטבעי להזדהות איתו, הוצב בקדמת הבמה, ממלא כמעט את כולה. כאילו רק בו משתקפת מלוא התמונה הדרושה לשם קבלת ההחלטה הלאומית.

ולצד גולדווסר, מוקדה תשומת הלב בהורים של אודי ואלעד. כמו בשער העיתונים של יום ההצבעה, כאשר הכריחו את השרים להביט בעיניהם הדומעות. אלא שמשום מה נעדרו מהבמה הרלבנטית עוד כמה בני משפחה שהכרחי היה להביט גם בעיניהם. למעשה, הרבה יותר בני משפחה של הרבה יותר קורבנות בעבר, בהווה ובעתיד לא הופיעו בפנינו.

מעל כולם נעדרו פניה הדומעות, המתייסרות, האבלות, המתקשות להאמין, של נינה הרן, אמו של דני הרן ז"ל, סבתן של עינת ויעל הרן ז"ל: עינת שגולגלתה רוסקה בכת הרובה של סמיר קונטאר, יעל שנחנקה למוות באינטרסול. רק לחשוב על ליווי טלוויזיוני מקיף ומעמיק של נינה הרן, בערב שלפני ההכרעה בממשלה. אין ספק שזה היה יוצר פרופורציות שונות לחלוטין.

התנגדותם התקיפה של בני משפחת הרן (האח, האם-הסבתא) לעסקה קיבלה בעיתונים כמה שורות נידחות ובמאוחר. הם, שהיו חייבים להיות חלק מרכזי בסיפור, חלק שווה משקל מול גולדווסר וההורים של אודי ואלעד, לא באו לידי ביטוי. ומי שרוצה להצביע על הסיקור שקיבלה סמדר הרן, רק מחדד את העיוות והמגמתיות. הרן, כנראה מחוסר יכולת נפשית להיתפס כמי שמעכבת את הגאולה של משפחות גולדווסר ורגב, נתנה למעשה אור ירוק לעסקה. קשה שלא להתרשם שרק לכן זכתה לחשיפה.

ועדיין לא דיברנו על בני משפחה אחרים, שחייבים היו להיות שותפים דומיננטיים במסגרת עמודי השער של אמצעי התקשורת: ההורים ובני המשפחות של נרצחים אחרים, אלה שנטבחו בידי מחבלים נוספים העומדים להשתחרר במסגרת העסקה; לצדם בני המשפחה של מי שנרצחו בידי רוצחים שפוטים ששוחררו בעבר, בעסקאות חליפין קודמות. שלא לדבר על ההורים ובני המשפחה של מי שעתידים להירצח, חלילה, כתוצאה מהעסקה שעל הפרק. מה לגבי עיניהם הדומעות של כל אלה, היכן הן הוסתרו?

ולא שאלה לא ניסו לומר את דברם, אלא שהם לא הצליחו לחדור את מחסום התקשורת. מאיר אינדור, איש הארגון אלמגור, המאגד את קורבנות הטרור, שטח בפני את תסכוליו כמה ימים לפני ההצבעה בממשלה. למרות נסיונותיו ונסיונות בני משפחות של נפגעי טרור, הוא לא הצליח להביא את הקול החשוב הזה לידיעת הציבור. אמצעי התקשורת סירבו אפילו לפרסם את הנתונים שריכז אינדור מעסקאות שחרור מחבלים דומות. העיתונות סירבה להציג את מלוא התמונה ועשתה הכל כדי לגמד את הצד השני של המטבע.

כיוון שהשלטון כל-כך חלש, הציבור כל-כך אדיש והתקשורת כל-כך חזקה, הבטנו רק בעיניהן הדומעות של בני משפחות החטופים, תוך שאנו שוכחים את כל היתר. ההיגיון אומר שבחברה שבה התקשורת הפכה לקבוצת לחץ רבת עוצמה כל-כך, היא גם תישא באחריות לטעויותיה ומחדליה החמורים. אבל, אם בוחנים את ההיסטוריה של עשרים השנים האחרונות, מי שנושא באחריות הוא מי ששואלים אותו שאלות קשות. ומי ששולט במדיה שולט גם בשאילת השאלות. היות שהתקשורת לא תדרוש דין-וחשבון מעצמה, היא גם לא תישא באחריות. כך כולנו נשלם את המחיר, אבל אף אחד במערכות החדשות לא ירגיש אשם.