"ידיעות אחרונות" הוא עיתון צהוב. מוזר שצריך לכתוב זאת כך, באופן כה מפורש, כאילו מדובר באיזה חידוש מהפכני, אבל לאור הטענה שנשמעת כעת מצד עורך העיתון, דומה שאין ברירה.
העורך הראשי של "ידיעות אחרונות", שילה דה-בר, קבע כי "'ידיעות אחרונות' אינו עיתון צהוב", וזאת במכתב תשובה לקוראת שהתלוננה על סיקור יתר של פרשת דודו טופז. המכתב התגלגל הלאה והתפרסם באתר וואלה.
אין הגדרה אחת מוסכמת לעיתונות צהובה, אבל יש סימנים, צורניים ותוכניים, שהצטברותם יכולה להעיד על מידת צהבהבות של עיתון. כותרות לרוחב כל העמוד הראשון, למשל, הן סימן די בסיסי לכך. שער המוקדש כולו לכותרות והפניות, ואינו כולל ולו פסקה ראשונה מגופי הידיעות, יכול לשמש כסימן נוסף. העובדה כי הכותרות וההפניות בשער מתמקדות פעמים רבות בנושאי פלילים, ספורט ורכילות יכולה גם היא להעיד על נטייה לעיתונות צהובה, כמו גם פרסום של ידיעות שמטרתן העיקרית קידום מכירות של מיזמים הקשורים לעיתון. אבל מעבר לכל מצבור נתונים שהוא, ויש עוד די פרמטרים שניתן לבדוק, יש לקחת בחשבון את תחושת הבטן של הקורא.
תחושת הבטן של הקורא חשובה במקרה זה לא פחות מניתוח קר של כותרות ושערים, וזאת משום שעיתון צהוב פונה ראשית כל אליה, אל הבטן של הקורא, ורק אחר-כך אל ראשו. עיתון צהוב מבקש לחדור אל הקרביים ולטלטלם בעוצמה כזו כך שכל גופו של הקורא ייטלטל עימם. הוא עושה זאת בגסות של קצב. בלא רמיזות, בלא קריצות, אלא במכות גרזן חוזרות ונשנות. בלא אנדרסטייטמנט, בלא תחכום, אלא כמו היה איל ניגוח. עד ששערי נפשו של הקורא נפרצים, והוא חש משהו, לא משנה מה (אם כי עדיף שיהיה זה זעזוע, נקם או גאווה לאומית).
שער "ידיעות אחרונות" העוסק בחיפוש אחר גופתה של הפעוטה רוז פיזם. 27 באוגוסט 2008 (צילום: פלאש 90)
בהמשך מכתבו כתב דה-בר כי "'ידיעות אחרונות' מקדיש - כחלק מסגנונו המיוחד שנים רבות, וכמקובל בעיתונים רבים בעולם - שטח מערכתי גם לנושאים 'מעניינים'. זהו רכיב בעיתון, לא לבו. חלק מהתמהיל. כי 'ידיעות אחרונות' אינו עיתון מתלהם רודף סנסציות. זו לא דרכנו".
מבחינת דה-בר, לפרשת טופז אכן ניתן סיקור יתר ביום שלאחר הסרת צו איסור הפרסום, אך היה זה היוצא מן הכלל ואין בכך כדי להעיד על אופי העיתון. אלא שהיוצא מן הכלל בפרשת טופז היה טמון בנתוני הפרשה עצמה, לא ביחס שקיבלה מ"ידיעות אחרונות". העיתון עלה על גדותיו בדיווחים סנסציוניים גם כשהתפוצצה פרשת רוז פיזם, העיתון עשה ככל יכולתו כדי להפגין פטריוטיות כשפרץ מבצע "עופרת יצוקה", ניתן לשער במידה רבה של ביטחון שהעיתון ייצא מגדרו גם בפעם הבאה שסיפור סנסציוני יתגלגל לידיו.
בשעת מבחן, הצהוב מתפרץ ב"ידיעות אחרונות". לא כי הצהוב הוא היוצא מן הכלל, אלא כי הוא הליבה של העיתון, שרק מחכה להזדמנות להשיל מעליו את מעטה המכובדות הדק ולכסות את עמודי החדשות. למרבה הצער, דווקא בשעות המבחן לעיתונות מתעורר לרוב הצורך הרב ביותר בטון שקול ומפוכח.
דה-בר כותב במכתבו גם כך: "['ידיעות אחרונות' הוא] עיתון מעמיק, אחראי ומדויק (ככל שניתן), שעיקרו הרחבת דעת, פרשנות, ניתוחים ומידע". בוודאי ש"ידיעות אחרונות" משתדל להיות אחראי ומדויק, וכמובן שמתפרסמים בו (בעיקר במוספים ופחות בעמודי החדשות) פרשנויות וניתוחי עומק, מידע וחשיפות בעלות ערך רב. משום כך שמורה לו עדיין הזכות להיקרא עיתון. להבדיל, לקונטרס העמודים של "24 דקות", החינמון מבית "ידיעות אחרונות" המחולק בתחנות הרכבת, אין זכות כזו. "24 דקות" הוא צהובון. "ידיעות אחרונות" הוא עיתון צהוב.