הטיעון האחר, בדבר זהותו של בעל ההון מלאס-וגאס שבוחש במרחב הציבורי בישראל, משמש כבר עילה להצעת חוק שהוגשה בכנסת. איך היה אומר ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר: נו, טוף. אם למשפחת רוטשילד מותר לבנות לנו את בניין הכנסת ואת בית-המשפט העליון, ועכשיו את הספרייה הלאומית החדשה, אסור לאדלסון לתרום לנו עיתון? ואם הכור האטומי בדימונה נבנה בסיוע מגבית חשאית בקרב גבירים יהודים בעולם, מי בוחן כליות ולב ויידע איזה מניעים היו להם. ואולי כמה מהם קיבלו אחר-כך תמורה עסקית נכבדה מממשלת ישראל? איזו בעיה, אם כן, מתעוררת אם יהודי עמוק כיסים מהגולה משקיע בעיתון, אחרי שגם תרם עשרות מיליונים ליד-ושם ולפרויקט תגלית?
ובכל זאת, אם יש סיבה אחת להתבונן בזהירות בתופעת המשקיע הזר בתקשורת המקומית, היא נעוצה בניסיון העגום שהיה לנו עד כה עם אנשי עסקים מחו"ל שניסו את מזלם בעיתונים ישראליים. כמעט תמיד זה נגמר לא טוב. ואין מדובר בגיחה קצרה ושנויה במחלוקת כזו של ארקדי גאידמק, שניהל כזכור מו"מ על שותפות ב"מעריב", ממש כמו אדלסון עצמו, וחדל מכך במפתיע, אלא על מי שבאו, שילמו, קנו, בחשו. הבה נזכיר איך המעורבויות האלו הסתיימו.
חלוץ המשקיעים הזרים הגדולים היה רוברט "קנה אותי" מקסוול, ששטף את ישראל בסערה ב-1988: איל העיתונות הבריטי רכש תחילה רבע ממניות "מעריב", ושלוש שנים אחר-כך הגיע לאחזקה של 83% ממניות העיתון. מקסוול רכש עבור "מעריב" מכונת דפוס חדשה, אבל לא זכה לראות את הגליונות הראשונים נפלטים ממנה. בנובמבר 1991 טבע סמוך ליאכטה שלו, ועם מותו צפו על פני המים חובותיו האדירים ושלל המעשים הפליליים שביצע כדי להתגבר עליהם, כולל מעילה בכספי קרן הפנסיה של עובדי הטבלואיד הבריטי שלו, ה"דיילי מירור". מנהל עזבונו מכר אז את העיתון להכשרת-היישוב של נמרודי.
בסוף שנות השמונים זכתה העיתונות הישראלית במשקיע זר אחר, תאגיד הולינג'ר הקנדי, שרכש את מניות "ג'רוזלם פוסט" מידי חברת כור ההסתדרותית. הרכישה הסיטה במהירות את תוכני העיתון בשפה האנגלית לימין המפה הפוליטית, והביאה לפרישתם של רוב העורכים והכתבים הבכירים, שהקנו לעיתון במשך שנים מעמד יוקרתי בקרב דיפלומטים זרים ובפזורה היהודית בעולם. אלא שגם במקרה זה נפרד המשקיע הזר מהעיתון בצלה של פרשת שחיתות רבת קלון: היה זה כשקונרד בלאק, מראשי הולינג'ר, הורשע בהונאת ענק ונשלח לשש וחצי שנות מאסר. הולינג'ר התפרקה מנכסיה, ומרקעי-תקשורת הישראלית נכנסה לנעליה, אבל מעמדו של "ג'רוזלם פוסט" לא חזר לקדמותו.
והיה גם האוליגרך הרוסי ולדימיר גוסינסקי, בעל תאגיד התקשורת מדיה-מוסט, שנמלט מרוסיה כשפוטין בעקבותיו. ב-1998 רכש 25% ממניות "מעריב". חמש שנים אחר-כך התגלעו סכסוכים בינו ובין עופר נמרודי, ועוד חמש שנים נדרשו עד שעזב את העיתון, בהפסד משמעותי. עובדת היותו אחד מבעלי "מעריב" סייעה ככל הנראה לכך שכאשר נעצר בספרד על-פי צו הסגרה שהגיע מרוסיה, פעלו ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, ושר החוץ שלו, פרופ' שלמה בן-עמי, לשכנע את הספרדים לשחררו.
ויש עוד משקיע זר: תאגיד העיתונות הגרמני דומונט-שאוברג, שב-2006 רכש 25% ממניות קבוצת "הארץ". הרכישה עוררה גל של פרסומים בדבר הקשרים של משפחת דומונט עם השלטון הנאצי – אביו של יו"ר החברה היה חבר במפלגה הנאצית, עיתוני הקבוצה הופצו על-ידי הוורמאכט בזמן מלחמת העולם, וב-1944 קיבל האב מדליה מהשלטונות. כדי להתמודד עם הביקורת, שלח "הארץ" את העיתונאי ארי שביט לראיין את יו"ר החברה הגרמנית ושמע מפיו, בין היתר, כי "הגרמנים הם חומר טוב, אבל חסרה להם האינטליגנציה היהודית. הברק. והיהודים גם הם זקוקים למה שלגרמני יש להציע. לכן הצירוף הגרמני-יהודי הוא צירוף טוב". כיוון ש"הארץ" היא חברה פרטית, ולא ציבורית כמו "מעריב", שקרביה העסקיים שפוכים בראש חוצות, איננו יודעים עד כמה הצירוף הזה עולה יפה.
בקיצור, הבעיה עם "ישראל היום" איננה בהפצת חינם, גם לא בתמיכה העקבית והגלויה בנתניהו (איך שאל איתן ליפשיץ בגלי-צה"ל, בהתייחסות לעיתון "הארץ" שבו עבד ככתב לפני שנים רבות: "ולכתוב תמיד נגד נתניהו זה בסדר?"). השאלה היא רק אם לקח העבר אינו מחייב אותנו להתייחס בזהירות לאורחים לרגע שמגיחים לכאן מחו"ל.
אדלסון איננו מקסוול וגם לא בלאק או גוסינסקי, אבל כשאשד הדולרים שלו סוחף את מפת העיתונות שלנו באופן דרמטי כל-כך, צריך לקוות שמבחינתו זו אינה רק גיחה קצרה וחולפת. היינו יכולים להיות רגועים יותר אם אדלסון היה מכריז, למשל, על הקמת קרן שתתחייב להחזיק את העיתון לעשר שנים. כך יכול היה למחוק באחת את כל החששות והטענות. אבל בינתיים, גם בלי הקרן, קשה לומר שמדובר ב"סכנה לדמוקרטיה". אולי אפילו להפך.