עיתונאים שכותבים בלוג זה כבר ממש לא חדשות. עיתונאים רבים, ובראשם עיתונאי הטכנולוגיה (נסו למצוא עיתונאי טכנולוגיה שאין לו בלוג. מדובר במשימה לא פשוטה!), פתחו לעצמם בשנים האחרונות בלוג אישי שבו הם חושפים את מאחורי הקלעים, מרחיבים סיפורים שלא היה להם די מקום או דרישה באמצעי התקשורת שבו הם עובדים, או פשוט כותבים על תחומי עניין האישיים שלהם.

ובכל זאת, כאשר רענן שקד, אחד הכותבים המוכרים והמוכשרים ב"ידיעות אחרונות", פירסם בסוף השבוע האחרון טקסט ארוך בגנות הבחירה ברון חולדאי לראשות עיריית תל-אביב, לא מעט גבות הורמו. העובדה שהפוסט נעלם כלא היה כ-48 שעות לאחר מכן רק הגבירה את הסקרנות. מה קרה כאן?

קצת היסטוריה. יש לא מעט עיתונאים שאינם מחבבים את הקונספט המכונה "בלוגים", ומחבבים עוד פחות את הבלוגרים שכותבים אותם. בשנתיים האחרונות לא היה דובר עקבי, קיצוני ועוקצני יותר משקד בכל הקשור לאנשים ולתכנים המופיעים בבלוגים. הנה כמה תזכורות.

ב-2006 כתב בטורו: "בלוגרים, טוקבקיסטים, בעלי אתרים – כולם מרוכזים בעצמם יותר מכפי שמיכל זוארץ היתה מרוכזת אי פעם בכרטיסייה". לקראת סוף אותה שנה ליגלג על בחירת "אתה!" כאיש השנה של המגזין "טיים" לשנת 2006 וכתב כי המגזין בחר בכל מי שיושב שעות, ימים ושבועות מול המסך, מוריד פורנו, שואב מוזיקה יתומה מתמלוגים וצורך "בלוגים מחוצ'קנים ומיושרי שיניים ובאופן כללי – גרבוץ 2.0".

באוקטובר 2007 כתב על פיטוריו של אורן פרנק בשל פוסט שפירסם וציין כי "הישגי הבלוגר, כידוע, נמדדים קודם כל ביכולתו לטרחן באופן שיגרום למישהו, איפשהו, להשקיע שתי דקות בקריאת הבלוג. רובם המכריע לא מצליחים להגיע אפילו לזה". לשיאו הגיע באוגוסט השנה, אז כתב על מסמך שנכתב לכאורה על-ידי צביקה פיק. על-פי שקד, "אנשים שלא מסוגלים לכתוב אפילו צ'קים, תקציבי מדינה או ספרים של אורלי קראוס-וינר פשוט פותחים בלוג".

אם בזה לא די, הרי ששקד פירסם את הפוסט שלו על חולדאי בקפה דה-מרקר, אותו קפה דה-מרקר שלו הקדיש במאי 2007 טקסט שלם תוך שהוא מכנה אותו בשם "אתר המאפשר פלירטוט וירטואלי לאנשים נשואים מדי".

הפוסט של שקד, יש לציין, היה מושחז, מנומק ומשכנע (הנה הוא כאן, באדיבות זכרון המטמון של גוגל). התגובות היו נלהבות. בפרופיל שלו כתב שקד: " עיתונאי. צריך מדי פעם לפרסם דברים שאין מקום אחר לפרסם אותם בו", ואולם כעבור זמן קצר נותר רק ה"עיתונאי". חלפו עוד כמה שעות והפוסט כולו נעלם, כמו גם התמונה של שקד והמלה "עיתונאי".

פניתי לשקד, אך הוא סירב להסביר את החלטתו לכתוב את הפוסט, כמו גם להסיר אותו. נותר, אם כן, רק לנחש. הניחוש שלי, שמבוסס על הסיבות שבגינן אני כתבתי בלוג בזמן שהייתי עיתונאי, הוא שבניגוד לאמירות התוקפניות שלו, שקד מבין היטב את היתרונות של בלוג עבור עיתונאים. הפוסט שלו ממחיש זאת היטב.

טקסט כמו זה ששקד פירסם אינו יכול להתפרסם כה סמוך למועד הבחירות בעיתון יומי, ולא משנה איזה עיתון הוא. הטקסט חד-צדדי מדי, ארוך מדי (1,133 מלה – כפולת עמודים במונחי עיתון), תוקפני מדי ובלתי מאוזן לכל הדעות. אין פלטפורמה בעיתונות המודפסת, המשודרת או האלקטרונית, המסוגלת או מעוניינת לקלוט טקסט שכזה ולפרסם אותו. בבלוג המצב שונה. שקד, כתב ועורך ותיק ומנוסה, יודע זאת, ולכן הוא פירסם את הטקסט בבלוג ואף הסביר את הרציונל במלותיו שלו: "צריך מדי פעם לפרסם דברים שאין מקום אחר לפרסם אותם בו". בניגוד להשתלחויותיו בעבר, נראה ששקד נהנה מתשומת הלב, מהאינטראקציה עם המגיבים. הוא אף ענה להם פעמיים.

יותר משהפרסום מלמד על שינוי בעמדותיו של שקד (שמלכתחילה נראה היה לי שהוא מתקשה להאמין בהן), הוא מלמד על היתרונות המובנים בכתיבה בבלוג: היכולת לכתוב כמה שאתה רוצה, על מה שאתה רוצה ומתי שאתה רוצה. בבלוג אתה הכתב, העורך והמעצב הגרפי (התמונה של המגדל הכעור בלב נווה-צדק ששקד שילב בפתח הפוסט שלו היתה לא פחות מהברקה). אין פלא, אם כן, שעיתונאים שאוהבים לכתוב, המיוסרים תדיר בסד של זמנים, של עורכים, של "מילאז'" ושל תחומי סיקור, נשאבים בשמחה אל הכתיבה החופשית, נטולת העכבות (לטוב ולרע) המתאפשרת במדיום הזה.

אם כך, מדוע הפוסט נמחק? אולי משום ששקד גילה שלפתע הפך לכל מה שהוא סולד ממנו? אולי. אפשר רק לנחש.