סוגיית "של מי הציטוט הזה לעזאזל", שהעלה כאן רפי מן בדיווחו על שינוי מדיניות הציטוטים של ה"ניו-יורק טיימס", מורכבת הרבה יותר מהשאלה אם נכון או לא להעביר ציטוטים מכתבה או את הכתבה כולה לאישורם של המרואיינים.

אחת המוסכמות העבות והשקופות ביותר בעולם העיתונות היא היותו של ראיון עיתונאי קודם כל פרי של עבודת עריכה. גם בתבנית הקלאסית של שאלה-תשובה, ובוודאי בכתבה שהציטוטים משולבים בה כחלק ממשפטים שכתב העיתונאי עצמו, מתבצעת תמיד מניפולציה של הכתב, ואחריו של עורך (אחד לפחות), של עורך הלשון, ולבסוף העורך הגראפי. במקרים מיוחדים עשויים להתערב בעריכה גם יועצים משפטיים, המו"ל ושאר בוחשים.

כך ישמיט הראשון מהשיחה המוקלטת או המתומללת הגיגים לא קשורים, עילגויות מיותרות או סטיות טבעיות מהנושא העיקרי. שאלות של הכתב עצמו, שנוסחו בשפת דיבור או בסרבול טבעי, ינוסחו מחדש או ישונו כך שיהיו בזיקה ישרה יותר לתשובה. לפעמים אפילו ייעלמו לטובת הטמעה בתשובת המרואיין. תשובה של המרואיין בעניין מסוים, שהורחבה ונפרטה במהלך שיחה שלמה, יכולה למצוא את עצמה בכתבה המוכנה אסופה לא פעם כטקסט רציף שנאמר, כביכול, בנשימה אחת.

יתרה מזאת: אם כמה מרואיינים חסויים בכתבה אחת נדרשים לאותו נושא ויתייחסו אליו באופנים דומים, לפעמים יקובצו כל הציטוטים גם יחד כך שייאמרו כביכול על-ידי אדם אחד, אנונימי, משום שממילא אין משמעות לייחוס הישיר. הכתב יאמר לעצמו, אולי בצדק, שהוא "שומר על רוח הדברים" ובעיקר מבצע עריכה יעילה של עיקרם, שהרי זו המטרה הראשונה במעלה: להביא לקורא סיכום מושכל של סוגיה זו או אחרת.

המטפל השני בתור, העורך או המשכתב, יתערב בציטוטים גם הוא – יקצר, יהדק, ימחק חזרות או סטיות מהעניין שנעלמו מעיני הכתב, לפעמים יעביר באלגנטיות חלקי משפט מראש הכתבה לזנבה או ללבה. לצד זאת ישלוף "לידים", משמע חלקים מדבריו של המרואיין שיקבלו מקום נפרד ומודגש, ואלה בהכרח יוצאו מהקשרם הטבעי (וידוע שקורא הכתבות הממוצע מסתפק לא פעם ברפרוף על הכותרת, כותרות הביניים, הלידים וכיתובי התמונות). לאחר מכן יערוך העורך מניפולציה נוספת בציטוטים כשיבודד חלק זעיר מהם לצורכי פתיח הכתבה ולעתים הכותרת שלה, כמו גם כיתובי התמונות.

הבא בתור, עורך הלשון (במקרה שעורך כזה מועסק), ייאלץ להתמודד עם סוגיות של לשון תקנית, תחביר סביר והאחדה סגנונית. אם מדובר בעורך לשון שחוקי האקדמיה נר לרגליו, השמירה על "הלשון הטבעית" של המרואיין, שכזכור בשלב זה כבר עברה אי-אילו מניפולציות, והיא אולי אף נגועה בשגיאות לשון שביצעו בה הכתב והעורך, תהיה האחרונה שבדאגותיו.הוא "יהדק" ציטוטים, יגהץ שגיאות דיבור רווחות, ינסח משפטים שלמים מחדש כך שיהיו "נכונים" ו"הגיוניים" מצד השפה התקנית, ועוד. עורך לשון מתירני יותר יתחבט קשות, ואולי אף יבקש את אישור העורך לשינויים אלה ואחרים, אבל גם הוא יחוש הכרח להותיר את טביעת אצבעו המלומדת על הטקסט שלפניו.

העורך הגרפי מביא גם הוא לסעודה את שיקוליו המקצועיים, טעמו האישי ואילוציו: כתבה ארוכה מדי למספר העמודים שעומדים לרשותו ולסגנון העימוד הנבחר תוחזר לעורך לקיצוץ נוסף, שיפגע לא פעם בציטוטים: לעתים די במחיקת מלה או שתיים כדי "להרוויח שורה", ובשלב הזה, הלחוץ והבהול, האצבע על מקש המחק קלה במיוחד.

מכל הטעמים הללו, שאלת האותנטיות של "הציטוט הישיר" רחוקה מלהיות שאלה פשוטה. גם הבחירה להביא את דברי המרואיין בדיוק באופן שבו נאמרו היא בחירה פוליטית: איש, ולו הרהוט ביותר, לא יחמוק מעילגויות מביכות בבואו לדבר על-פה. אני עדיין זוכרת את גל "הראיונות האותנטיים" שפתחה בו לפני שנים גפי אמיר, שהחל ב"כל העיר" ונמשך ב"7 ימים", כמדומני, ובו עלו על מוקד "הציטוט הישיר" שלה שורה ארוכה של מרואיינים שדבריהם הובאו מלה במלה, והפכו לא פעם לנלגעים ומביכים ובסופו של דבר לסוג של בידור, כשהקורא רותק בראש וראשונה למופע ה"ריאליטי" הקרקסי שלפניו, שממנו איש לא יצא טוב במיוחד. הניסוי של אמיר היה מרתק מבחינות רבות, אבל הפך את "הציטוט הישיר" לחרב מתהפכת ולעמוד קלון, גם אם היה מדובר בראיונות "חיוביים".

אדם הניאות לשוחח עם עיתונאי לציטוט, ובוודאי לייחוס, מפקיד בידיו הרבה יותר מאשר מלים. בהסכמתו להתראיין הוא מטיל את יהבו על אמינותו של הכתב, כמו גם על הגינותם ומקצועיותם של כל הממשמשים בכתבה שלאחריו. המרואיין, אם אינו תמים לחלוטין, מודע היטב לדרך הארוכה שיעשו דבריו מאותו רגע שיחה אינטימי שבינו לכתב ועד לגליון הדפוס.

לכן אין זה הוגן למנוע מהמרואיין שמבקש זאת לאשר את ציטוטיו, ובלבד שמהלך כזה יהיה במסגרת של משא-ומתן, ולא הסכמים דרקוניים מראש. כלל יסוד של המו"מ הזה צריך להיות הסכמה של שני הצדדים שהבסיס לכתבה יהיה הדברים שאמר במהלכו של הראיון, ושהמנדט היחיד של המרואיין הוא לוודא שדבריו צוטטו כהווייתם. אם יבקש בדיעבד לחזור בו מדבריו או לתקן אותם – יהיה מהלך כזה נתון לשיקולה של המערכת, ואם היא תסכים לבקשתו, כדאי שהשינוי הבדיעבדי, אם הוא מהותי, יצוין בכתבה ככזה, לטובת הקוראים.

כתנאי סף, יש לקבוע גם שרק המרואיין יהיה צד במו"מ, ולא יועציו, יחצניו או מקורביו. על הכתב, מצדו, להפגין יושר והגינות כשהמרואיין מצביע, למשל, על מניפולציה בלתי הוגנת בדברים שצוטטו מפיו, בהתחשב בנטייה העיתונאית לנפח, לעתים, זוטות ולתפוס מרואיינים במלה, ואז לחגוג עליהם ימים על ימים, לצורך ושלא לצורך.

אין להכחיש שמו"מ כזה הוא מהלך בעייתי, ומובן שקל ונוח יותר להימנע ממנו, אבל נישול מוחלט של המרואיין מכל יכולת להשפיע על האופן שבו עברו דבריו מהמרחב הדיבורי החי למרחב הכתוב הוא צעד אלים, שמותיר כוח רב מדי בידי המערכת העיתונאית, וזו, כפי שידוע לכל קורא מתמיד ב"העין השביעית", אינה תמיד חפה לחלוטין ממניעים זרים.

רחל פרץ היא עורכת הלשון של "העין השביעית"