יש משהו מגונה בתוכנית האקטואליה החדשה "מה קורה" בערוץ 2, תוכנית קצרה במבנה חדשני, שמחברת בין הטלוויזיה לאינטרנט ומביאה לטלוויזיה את הדברים שעיניינו במיוחד את הגולשים ברשת: ידיעות שגררו הכי הרבה תגובות, סרטוני וידיאו שנצפו הכי הרבה פעמים וכו'. גם הטוקבקים עצמם מצוטטים בתוכנית – ולא משום שעורכי התוכנית מצליחים למצוא טוקבקים מעניינים או חשובים; טוקבקים נבחרים מובאים כדי "להוכיח נקודה", כלומר כמחווה סמלית של הרכנת ראש בפני הטוקבקיסט, שלפני כמה שנים עוד הוצג כישות מפחידה (אלימה, שטחית, חד-ממדית, מרדדת כל עומק), אבל היום הוא דמות אידיאלית (כקורא שכותבים אליו, ולפעמים אפילו ככותב שמנסים לחקות).

ביקורת על התוכנית שהתפרסמה ב-ynet טענה כי זה לא באמת נכון שהצופים "עורכים" את התוכנית, כפי שמשתמע מ"הלוק האינטרנטי" שלה. זו כמובן טענה מדויקת, אבל לא זו הבעיה בתוכנית. הבעיה אינה בכך שהתוכנית סוטה מההבטחה שלה "הפעם אתם מחליטים!", כפי שמכריז עמוד הבית של התוכנית באתר של קשת – אלא בהבטחה עצמה. הבעיה היא שזה החזון של האנשים שהגו את התוכנית. הם אמנם לא מצליחים לממש אותו בצורה מושלמת. אולי אף פעם לא יצליחו. יכול להיות גם שהתוכנית המסוימת הזאת תתפוגג. הבעיה יותר גדולה מכל אלה: הבעיה היא שיש עכשיו קיום ממשי לחזון הזה, שיש מערכות ואנשים בתחום התקשורת שפועלים לפיו – להראות לצופים בדיוק את מה שהם רוצים לראות.

החזון האוטיסטי הזה מנוגד לציווי בסיסי של תקשורת ואולי של תרבות בכלל – הציווי שקורא להראות לאנשים את מה שהם לא רוצים לראות, לפתות אותם לראות את זה, להכריח אותם לראות את זה, להציב איזה כוח מתנגד מול ההוויה השבעה והמנומנמת של הסלון.

כלומר, מה שמגונה בתוכנית החדשה הוא ההזדהות המלאה שלה עם עקרון הרייטינג. למעשה, התוכנית מצליחה לנסח בדיוק את מה שמגונה ברייטינג. כי בניגוד למה שחושבים, מה שרע ברייטינג הוא לאו דווקא השאיפה להגיע לכמה שיותר אנשים: השאיפה הזאת משותפת לכל יוצר, איש תרבות או עיתונאי. החטא נמצא בחצייה של איזה קו תיאורטי דק, כמעט בלתי נראה, שמבדיל בין "אני רוצה שכולם ישמעו את מה שיש לי לומר" (העיקרון היסודי של כל זירה תרבותית שוקקת) ובין "אני אומר את מה שכולם רוצים לשמוע" (תרבות אוטיסטית, נרקיסיסטית).

האם באמת אפשר להפריד בין שתי השאיפות הללו? ודאי שלא. הן תמיד מחלחלות זו לתוך זו (מרגע שיש לנו נמען דמיוני הוא נוכח במה שאנו אומרים; מרגע שאנחנו מתחילים לדבר אנחנו מתחילים לשקר). אבל כאבחנה תיאורטית חשוב לשמור אותה. ומה שעקרוני בתוכנית החדשה של ערוץ 2 זה שהיא מנסחת, כאידיאל אמנם, אבל בצורה מדויקת לגמרי, את הקוטב המגונה של הרייטינג.

המקצועיות הטלוויזיונית

את התוכנית החדשה מגישה לינוי בר-גפן, עיתונאית צעירה ומוכשרת שקצרה שבחים רבים על חריפותה, השכלתה, הרהיטות שלה ועוד תכונות שעולות בדעתנו כאשר אנחנו חושבים על "מקצוענות טלוויזיונית". ואולי זה לא מקרי שדווקא דמות המזוהה עם מקצועיות כזאת מגישה תוכנית שמתהדרת בבוז לערכים עיתונאיים מקצועיים במובנם המסורתי (אומץ, עצמאות, עמידה מנגד). כי למרות ההתהדרות של התוכנית בבגידה בדימוי העיתונאי המסורתי, יש איזה מובן אחר של מקצועיות שעומד ביסוד התוכנית (אל תטעו, כתב רכילות לא היה יכול לשאת על כתפיו את התוכנית הזאת – חייבים כאן איש חדשות רציני). זאת המקצועיות של המערכת: של אלה שיודעים לעבוד עם מערכת.

כי מהי העמדה שמייצגת בר-גפן? הזדהות מוחלטת עם האינטרס הכלכלי העיוור של ה"מערכת" – עם הרצון העיוור, חסר הפנים, של המערכת בעוד רייטינג. הרצון הזה אינו אמור להיות מיוצג על המסך. לא רק מפני שהוא נקלה וצריך על כן להישאר סמוי מהעין, אלא משום שבאופן עקרוני הוא זר לעולם התוכן (זה אילוץ על תוכן, ולא תוכן).

(צילום מסך: אתר מקו)

(צילום מסך: אתר מקו)

ההזדהות של עיתונאי עם מקומו האובייקטיבי במערכת (אני כאן לא משום שיש לי מה לומר, אלא כדי שיראו אותי) – אפשר להבין מדוע גם היא יכולה להיראות כסוג של מקצועיות. זה סוג סוטה ביחס למקצועיות העיתונאית המסורתית, אבל עדיין אפשר לכנותו מקצועיות. כיום הוא מגיע עם שלל סממנים סגנוניים שמזוהים עם המקצועיות הטלוויזיונית החדשה: אירוניה סתומה, יכולת אינסופית להרמת גבה.

באחת התוכניות הראשונות בר-גפן אמרה: "אחרי הפרסומות – שתי פרידות. סרקוזי נפרד מהרמטכ"ל שלו, ומה שיותר חשוב, דן מנו וויקה נפרדים" (אני חושד שהידיעה על הרמטכ"ל הצרפתי הובאה מלכתחילה בזכות האפשרות לצרף אותה לידיעה על כוכבי "הישרדות"). איך נפרש את המחווה הזאת? אולי היא אומרת: "אתם יודעים שאני עיתונאית רצינית ויודעת שהתפטרות הרמטכ"ל הצרפתי חשובה יותר, ולכן בלי חשש אני אומרת שרכילות על שני משתתפים בסדרת ריאליטי היא חשובה יותר". ואולי זאת התרסה: "כן, כן, כולם יודעים שמבחינת הערכים העיתונאיים המסורתיים, הידיעה על צרפת חשובה יותר – אבל את מי מעניינים ערכים עיתונאיים, ואת מי מעניין רמטכ"ל צבא צרפת" (את מי באמת?).

בסופו של דבר זה לא ממש משנה. שני ההסברים אמנם מנוגדים מבחינות מסוימות, אבל בשורה התחתונה הם זהים לחלוטין. תסביר את זה כך או אחרת, בהתנצלות, בקריצה או בהתרסה, זה לא משנה: הרכילות על "הישרדות" היא הכתבה החשובה.

איך עושים טלוויזיה

השקיפות, אידיאל עיתונאי ותיק, מתגלגלת כאן בשקיפות של המערכת: לא מסתירים את השיקול הציני, אלא מתגאים בו. אבל זו אינה המשמעות החדשה היחידה של השקיפות; השקיפות מבטאת גם את האופי הגלוי יחסית של עבודת המערכת. מהי השקיפות בגישה הזו? היא אומרת: לא נסתיר מכם שאין לנו שום ידע אמיתי, שום מושג ועניין בנושאים שאנחנו מדברים עליהם. איך עושים כתבה בתוכנית החדשה (או בכל אחת מתוכניות האקטואליה הקלילות האחרות שפרחו בשנים האחרונות)? אלו כישורים נדרשים לשם כך? אלו משאבים? צריך עכבר, מקלדת, חיבור לאינטרנט. צריך גם ארכיון טוב. ולא נזלזל: צריך גם כשרון כתיבה, יכולת ניסוח, חשיבה יצירתית. מה לא צריך? ידע ייחודי, היכרויות וקשרים, עבודת תחקיר (כלומר, פרט לגלישה באינטרנט).

אייטם שהופיע בתוכנית: אוהדי הספורט בעולם כולו התעניינו בתמונות של רונלדיניו, שהשמין. אנחנו רואים את התמונות, קוראים קצת טוקבקים. כינויים שהמציאו גולשים. מיד אחר-כך מקבילה ישראלית, עם תמונות ארכיון תואמות, וטקסט קליל: "הנה, למשל, גיא גודס, כוכב העבר של מכבי תל-אביב בכדורסל, שהפך מקלע מחונן למאמן שמנמן, או רן בן-שמעון, שהיה כדורגלן דל קלוריות בנבחרת ישראל והפך למאמן משובח אך קצת מנופח". שימו לב למשקל ולנגינה. שימו לב לחריזה – חדשות בחרוזים!

אינטרנט בטלוויזיה

במובן מסוים, התוכנית עומדת ביומרה שלה להביא את האינטרנט לטלוויזיה. היא מאמצת מהאינטרנט את הקישוריות: שום דבר לא חשוב בפני עצמו, אלא רק בכך שהוא מוליך לאסוציאציה הבאה. ולכן חיוניים הניסוחים האלה, שיותר חשוב משיאמרו דבר מה, חשוב שיחליקו בקלות אל הדבר הבא.

החלקה; זו אולי המטאפורה החשובה ביותר ביחס לתוכניות האקטאוליה הקלילות בטלוויזיה. חשובה הזרימה, ההולכה, הניסוח. חשוב הקישור; מה לפני הפרסומות ומה לאחריהן. אבל זאת דרך אחרת לומר ששום דבר אינו חשוב בפני עצמו.

מעניין, אבל זה דומה לפרדוקס השני שמאפיין את התוכנית: מה ש"מעניין את כולם" הופך להיות שם קוד ל"משעמם". הרי הוא כבר לא מעניין בפני עצמו, אלא רק משום שאחרים התעניינו בו.

על הבושה

קול קטן מנקר בי: מה כל העניין הזה שאתה עושה. הרי כל אחד נאלץ מדי פעם לעשות מעשה מביש. ככה זה בקריירה. אבל כאן אולי נמצא סוד מצבו הייחודי של העיתונאי: כל אחד עושה מדי פעם מעשה מקצועי מביש, אבל העיתונאי נידון להתגאות במעשה המביש שלו. להפוך אותו לאידיאל מקצועי.