נוכח הביקורת על היוזמה של השר אביגדור ליברמן ואנשיו לחקור את מקורות המימון של עמותות השמאל, הציע ראש הממשלה בנימין נתניהו באחת ההזדמנויות מעין פשרה: לחקור במקביל גם את עמותות הימין. קשה להאמין שהיתה כוונה מעשית בהצעת הפשרה הזאת, אבל כדאי לדמיין אותה.

מה עשוי להתגלות בחקירות המקבילות? מצד אחד היינו מגלים שמי שתומך בעמותות שמאל אלה ארגונים עוכרי ישראל (כלומר ארגונים שמעוניינים לחשוף אמיתות לא נעימות לישראל בעולם, שמבקרים את התנהגות הצבא בשטחים, את יחסה של המדינה למיעוטים וכו'), ומצד שני היינו מגלים שארגונים אוהבי ישראל תומכים בעמותות הימין (הם הרי תומכים בעמותות ימין).

הניסוי המחשבתי הזה מגלה עד כמה החקירה מיותרת. התוצאות שלה כתובות מראש במפת הדמיון הפוליטי שלנו, שבה אין שום סימטריה בין ימין לשמאל. רק השמאל יכול להיות חשוד בכך שהוא אויב פנימי (של המדינה, של האומה). רק את השמאל אפשר לראות כחוליה מקשרת של סכנות חיצוניות. לצורך הזה, בכלל לא משנה כמה שמאל יש או אין כאן. לפעמים סיוטים פוליטיים נוטים להתעצם דווקא ככל שהמושא שלהם מצטמצם.

יו"ר ישראל-ביתנו אביגדור ליברמן (צילום: ליאור מזרחי)

למעשה אפשר גם לשער שעמותות השמאל לא באמת ייחקרו. כיוון שאנחנו עוסקים כאן במפה של דמיון פוליטי, השאלה והחשד העמום הם הרבה יותר עוצמתיים מכל תשובה. יש הרבה יותר תוכן פוליטי בשאלה "מי מממן את עמותות השמאל?" מאשר בכל תשובה בנוסח "X מממן את עמותה זו, ו-Y מממן את זו". לשאלה יש בדיוק התוכן הפוליטי של הסימון של אויב פנימי: מי שנראה אחד מאיתנו, אבל אולי מתחת לחזות מסתתר משהו אחר לגמרי.

מבחינה זו, ליברמן מקיים בדיוק את מה שהבטיח. הוא סלל את דרכו למעגלי השלטון בעזרת אותו דפוס מגונה של תקשורת: של החשד העמום והאמירה הלא מפורשת. ליברמן הצליח כל-כך בבחירות לא כיוון שניסח מסר חריף, אלא מפני שלא אמר למה בדיוק הוא מתכוון. מה פירוש הסיסמה "רק ליברמן מבין ערבית"? פירושה הוא "אתם מבינים למה אני מתכוון".

לכן מוטעה לצפות בחשש אל העתיד מפני מעשיו של ליברמן. זה מיותר, כי את הנזק האמיתי לתרבות הפוליטית שלנו ליברמן כבר עשה: הוא עשה בהצהרות על פעולה וכוונה, יותר מאשר בפעולות ממשיות. כלומר: מצד אחד, קשה לשער שהממשלה תוכל באמת לנקוט צעדים שיגבילו את ארגוני השמאל או חופש הביטוי. מצד שני, את ההכתמה שלהם כבוגדים עשו כבר ההצהרות.

ממשלת ליברמן ונתניהו היא תופעה פוליטית-תקשורתית מבלבלת. נדמה שלא היתה כאן ממשלה שטישטשה באופן כזה את קווי הגבול בין משילה ובין תעמולה פוליטית. כלומר, ממשלות שוקלות תמיד גם שיקולים של פופולריות ושל תדמית תקשורתית. ממשלות מחליטות לעשות או לא לעשות מעשים גם משיקולים כאלה. המקרה של ממשלת נתניהו-ליברמן הוא שונה. כאן הפרופגנדה היא גם הפעולה.

החוק הוא שלנו

זה המוזר ביותר: גם החוק הפך לצורה של פרופגנדה. זה למעשה העניין מאחורי שפע הצעות החוק המשונות. הסכנה האמיתית בהן היא לא לחופש הביטוי, אלא לעצם מושג החוק. אף אחד לא באמת יגביל את חופש הביטוי. אבל הפגיעה שכבר נעשתה היא ההצהרה: "החוק הוא כלי שלנו".

הפגיעה בדמוקרטיה נמצאת כבר בהצעות חוק מופרעות כמו "חוק נאמנות הקולנוע", שלפיה כל יוצר שנתמך בכספי ציבור יצטרך להצהיר על מחויבותו לערכי הציונות. ההצעה המסוימת הזאת נדחתה, אבל זה לא לגמרי משנה. הפגיעה שלה כבר נעשתה. היא כבר הבהירה לכולנו כיצד כמה מהמחוקקים שלנו חושבים על חוק. היא הבהירה שלדעתם כל דבר יכול להיות מושא לשליטה ולהתערבות משפטית: לא רק ביטוי, אלא גם מחשבה.

אלה כוחות שנמצאים בשלטון, אבל עיקר מאמציהם בפרופגנדה. לכן לא צריך לתהות מה יהיו תוצאות המעשים של ליברמן. במובן מסוים הן כבר כאן. כאשר המעשה הפוליטי העיקרי הוא פרופגנדה, זה סימן לתרבות פוליטית שהתנתקה ממציאות, והחליפה אותה בעולם של סיוטים ודמיונות.

הפארודיה השבועית של "ארץ נהדרת" על תודעת הפרופגנדה היא חדה ומדויקת. יובל סמו, בתפקיד איש הסברה, מתלווה לכתב ערוץ טלוויזיה איטלקי שמנסה, לכאורה, לראיין אנשים ברחוב; אנשים אמיתיים, לא שחקנים. מול המצלמות ומול עיניו של הכתב האיטלקי מתדרך סמו את הנשאלים מה לענות: "תספר שהיית בצרפת ונתקלת באנטישמיות", הוא אומר, או "תגיד שאתה מורה למתימטיקה ומרוויח מצוין", וקצת קשה להאמין, אבל האזרחים מצייתים.

האמת הגדולה שיש בסדרת המתיחות הפארודיות האלה היא שגם כאשר היא מכוונת לכאורה אל העולם העוין, המושא של הפרופגנדה הוא האזרח עצמו.