הנה תצלום, בעצם שלושה: קצין צה"ל, קסדה על ראשו, אפוד לגופו ובידו M16 מקוצר, כורע על ברכו, בודק מצבור של נשק שהתגלה בתוך דירה; קלצ'ניקוב, שתי מחסניות, שלושה רימונים, מפה, משקפת. רואים בית ערבי "סטנדרטי", לפחות כפי שהאינסטינקט התודעתי שלנו עשוי לצייר בית ערבי. אולי בעזה. מזרנים צבעוניים על רצפת בלאטות חשופה, כריות רקומות, מדפי צעצועים, כד שמן, כוסות קפה מעוטרים.
התמונות מופצות בימים אלה בהודעות דואר אלקטרוני שעוברות בשרשרת דרך רשימות תפוצה הולכות ומתרחבות. הכותרת של ההודעה אומרת: "הנה מה שנתגלה בביתו של שוחר השלום והדו-קיום, הרופא דובר העברית מג'באליה".
מכרה שלי, צרכנית נאמנה של תקשורת ישראלית, ביקשה ממני עצה; איך להכניס ל-BBC ידיעה על כך שבנותיו של הרופא נהרגו מירי של חמאס. הנה, ערוץ 1 דיווח כי הוצאו מגוף הילדה רסיסים של טיל גראד, אמרה.
התודעה הישראלית בחורף 2009, אחרי מלחמה שזכתה לקונסנזוס כמעט מוחלט, עמוסה בדימויים, אמונות ושמועות שנדמה כי ניטעו ביד מכוונת. אם נערוך משאל מזדמן, נמצא כי רבים מכפי שאפשר לצפות משוכנעים, למשל, שחמאס הרג את בנותיו של הרופא דובר העברית מג'באליה. למעשה לא צריך לעשות משאל כזה. די להיכנס לאחד הפורומים באינטרנט העוסקים בענייני אקטואליה כדי לקבל את התשובה. חלק ניכר מהמתדיינים, אולי הרוב, כבר אימץ את הנראטיב הקובע, על סמך ממצאים עובדתיים לכאורה, שבית הרופא הופגז בידי חמאס. הנה לקט מקרי מאתר mynet:
"מי ירה לבסוף את הטיל"? ("מבולבלת")
"הפגז לא ישראלי" ("אחד שבאמת יודע")
"זה לא היה באמת בתקיפת צה"ל?" (תמה, בכל זאת, "אזרח מתלבט")
"החמאס ירה את הטיל – ההודעה היתה בבוקר" ("דויד")
"אין להצטער על המקרה!!! מי שנותן חסות לטרור דינו צריך לדעת" ("משה" מתל-אביב)
הדיון נמשך ונמשך והטוקבקיסטים הבאים מעשירים אותו בעוד מיני פרטים עובדתיים, כביכול.
כמו בחירת אובמה, גם המלחמה בעזה הציגה את כוחם העולה של התקשורת האלטרנטיבית ושל האינטרנט. אלא שבארה"ב עזרה התקשורת החלופית הזו לשבור סטיגמות ודעות קדומות, ואילו במקרה שלנו היא סייעה למה שהתחילו הכתבים והפרשנים הצבאיים, כלומר לשדר מסר אחד ויחיד. המרחב האינטרנטי, שהבטיח לתרום לדמוקרטיזציה של הדיון הציבורי ולהעניק אפשרויות בלתי מוגבלות לרכישת ידע, התגלה גם כמכשיר אפקטיבי להפצת ומסרי שנאה בהיקף שלא היה מוכר בעבר. היקף המידע שניתן להשיג באמצעות הסייבר-ספייס גדול מאי-פעם, אך האם אנחנו גם יודעים היום יותר?
אז מי, לכל הרוחות, באמת ירה את הטיל?
באוקיאניה, המדינה הטוטליטרית של אורוול, האזרחים כפופים לשפת השיחדש (Newspeak), שנועדה להגביל את יכולת החשיבה שלהם. הגיבור עובד בשכתוב ההיסטוריה. הוא מטפל בקטעי עיתונות "בעייתיים" ושותל במקומם ידיעות אחרות. האם ייתכן כדבר הזה גם בחברה דמוקרטית הנהנית מחופש דיבור וחשופה למידע פלורליסטי? הניתן לעלות על הדעת חברה חופשית המתמסרת מרצון לאח גדול, סמוי מן העין, שפועל לביטול חופש המחשבה ומחדיר לתודעה הקולקטיבית סיסמאות מבלבלות, כמו "מלחמה היא שלום", "חירות היא עבדות", "בערות היא כוח"? השאלה הנוקבת של סמית, גיבורו של אורוול, "האם האח הגדול באמת קיים", איננה רלבנטית, לכאורה, לחברה דמוקרטית, תוססת ורבת שסעים כשלנו.
אין ספק, הופעתו של ד"ר אל-עייש על מרקעי הטלוויזיה שלנו היתה רגע מכונן, אותנטי, אנושי מאוד בדימויי המלחמה הזאת, בדומה לפרשת הילד מוחמד א-דורה באינתיפאדה השנייה. הטלוויזיה חשפה את שריריה והצביעה על יתרונה מול העיתונות המודפסת בנסיבות אינטימיות כאלה. ללא טלוויזיה, ייתכן כי שני הסיפורים הללו היו מוצנעים או אף נעלמים בשלבי העריכה. המדיום של העיתונות המודפסת מאפשר מניפולציה רדיקלית, מאחר שהחומר הגולמי שמגיע לידי העורכים ניתן ללישה בקלות רבה. אבל על צילומי וידיאו דרמטיים, אנושיים, מוות בשידור חי, הטלוויזיה אינה יכולה לוותר. רק עורך אידיוט יותיר למתחריו חומר סוחט רייטינג כזה.
הופעת הריאליטי, הדרמה בהמשכים של האב השכול, ההומניסט, שוחר השלום, שדובר את שפתנו, שלא התלהם גם כשחרב עליו עולמו, קיצצה בדימוי האויב כדמון חסר פנים, ויצרה גל הדף של הבנה לטרגדיה הפלסטינית. פתאום נעשה לגיטימי לדון בפגיעה העצומה באוכלוסייה האזרחית בעזה. גם השדרים והשדריות הישראלים הרשו לעצמם, מרגע זה ואילך, להרים גבה ולשאול שאלות קצת יותר אמיצות.
כאן נעוץ ההסבר למה שקרה אחר-כך. הופעת האורח של אבו אל-עייש על מרקעי החדשות יצרה איום של ממש על נראטיב צדקת המערכה וחוללה דיסוננס מטריד בתודעה הקולקטיבית של ישראל הלוחמת. מישהו החליט להתערב ולהטיל ספק בגרסת הרופא העזתי כדי להציל את התודעה מפקפוקיה. ממש כמו בפרשת הילד מוחמד א-דורה. ראיות נסיבתיות עשויות להצביע על החשודים המיידיים.
לעיצוב תודעת המלחמה אחראי קונגלומרט רב-השפעה של מעצבי דעת קהל, ששלט במהלכה באופן מלא במידע ונעזר בצבא עיתונאים שהתמסר למרותו מרצון. בראש התאגיד הזה ניצב מטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה בראשות ירדן ותיקאי. לצדו עבד באפקטיביות רבה דובר צה"ל, הכתב הצבאי לשעבר תא"ל אבי בניהו. השליטה של בניהו בערוצי המידע היתה מוחלטת. "אבי בניהו: המנצח האמיתי של המלחמה בעזה", הכתירה אותו כותרת בעיתון "העיר" בעיצומה של המלחמה. אכן, בניהו העביר מידע במשורה ובאופן סלקטיבי לכתבים הצבאיים, שלא יכלו להיכנס כרצונם לזירת האירועים כפי שהתאפשר להם במלחמה הקודמת. צילומי המזל"טים והפרשנויות שהעביר דובר צה"ל שודרו כתורה מסיני על-ידי הכתבים הצבאיים. לפעמים, כמו בפרשת "משאית הגראדים" למשל, שהתבררה כמשאית אזרחית, הם נחשפו מאוחר יותר כמטעים. בניהו הצטיין לא רק בתפעול ותמרון כלי התקשורת, הוא גם הקים בתחילת המלחמה ערוץ רב-רייטינג באתר יו-טיוב.
"זה היה מאוד אפקטיבי ומראה על חשיבה מוקדמת ותכנון. צריך להודות שאין ספק כי צה"ל למד לנהל מלחמה גם על הקרקע וגם בסייבר-ספייס", צוטט באותה כתבה ב"העיר" בכיר ברויטרס ישראל, ג'וליאן ראק.
אפשר לדמיין את ראש מטה ההסברה הלאומי מנחם את דובר צה"ל שלפעמים צריך לשקר כדי להציל אמיתות גדולות יותר. הוא יודע מה שכל חוקר תקשורת מתחיל יודע: קולקטיב מפוחד ומאוים יחפש את המידע שיבסס את אמונתו המוקדמת על טבעו של האויב. ייתכן שהוא מכיר את האבחנה של ההוגה הבריטי, לידל הארט: "ההיסטוריה מלמדת כי שום דבר לא תרם לעמידותו של השקר, ולכל הפגעים שנבעו מכך, יותר מאשר סירובם של אנשים טובים להודות באמת כאשר היא עירערה את הרגשת הביטחון השלווה שלהם" ("מדוע איננו לומדים מההיסטוריה"). ואולי הוא גם דיקלם באוזניו את דוסטוייבסקי, "אמנות הכתיבה היא אמנות המחיקה", ואף את "מיטב השיר כזבו" של ביאליק.
בכל אופן, זרעי הספק בפרשת הפגזת ביתו של ד"ר אל-עייש ניטעו בקלות מפחידה. אפשר לשחזר את מסלול הספין.
כמה ימים אחרי האירוע, בתיאום חשוד, הופיע בעיתונות המודפסת והמשודרת מידע חדש, לכאורה, על נסיבות המקרה. ב-18 בינואר דיווחה קטי דור, הכתבת לענייני בריאות של ערוץ 1, על סריקת CT שנערכה במוחה של האחיינית הפצועה של אל-עייש, שמצביעה, לכאורה, על הימצאותן של גולות מתכת שאינן אופייניות לנשק צה"לי. "נערכת בדיקה צה"לית", היא מדווחת. "רסיסים נשלחו לבדיקה". מיד היא מסייגת, שהרי הזהירות יפה לכל שעה: "אני לא בטוחה שהוציאו את הגולות", ומוסיפה: "רק אחרי שיוציאו, נדע. יש סברה", היא זורקת לחלל האוויר, "שהפגיעה לא נגרמה מירי צה"לי". של מי הסברה? היא לא רוצה לספר לנו.
למחרת מדווח רונן ברגמן, עיתונאי שמרבה לעסוק באיומים האסטרטגיים על ישראל, על מידע דומה שהגיע אליו ממקור צבאי. הוא מסביר ב"ידיעות אחרונות": "היות שהנושא קיבל סיקור תקשורתי נרחב בארץ ובעולם, הוחלט להשקיע מאמץ כדי לברר את הסוגיה". הוחלט? מי החליט? גם הוא לא מספר לנו. אבל בהמשך אפשר כבר להבין בין השורות כי מדובר במאמץ מיוחד שמשקיע מערך ההסברה הלאומי. להלן טקסט פוסטמודרניסטי שמייצר ברגמן. לקרוא כדי להאמין: "לפיכך פעל ופועל צה"ל בשני מישורים. האחד: לנסות להשיג מידע בנוגע לנתיחה או לבדיקה לאחר המוות שבוצעה בגופות של בנותיו של הרופא – אם בכלל בוצעה בדיקה כזאת. במישור השני נבדקים הרסיסים שהוצאו משתי הבנות הפצועות שאושפזו בבתי-החולים בישראל. מדובר בבדיקה מיקרוסקופית שמתבצעת ביחידה לניסוי טילים של צה"ל. ככל הידוע נכון לאמש, טרם הושלמה בדיקת הרסיסים ביחידה".
העיתונאי אינו מציג כל מידע, אישוש, רמז או אפילו השערה שמסתמכת על בדיקה רפואית או אחרת, שיכולים לחזק את הטענה שמדובר בטיל גראד. הוא אף לא יודע אם בדיקה כזאת התקיימה. לבסוף הוא מצטט "גורם בצה"ל", שמסכם בפסימיות ש"גם אם יוכח שהנערות נפגעו מפגיעת גראד פלסטיני, ספק אם הדבר ישנה באופן בסיסי את דעת הקהל הבינלאומית". במלים אחרות, הרי האנטישמים בעולם ממילא לא יקבלו את תוצאות התחקיר המקיף, זה שעדיין לא התקיים, או לא הסתיים, ואשר תוצאותיו אינן ידועות.
אולי לא צריך להתפלא שגם מקומו של מוחמד א-דורה לא נפקד מהכתבה של ברגמן על הרופא העזתי. כפי שאמרנו, שתי הפרשות הללו נתפסות על-ידי גופי ההסברה הלאומיים כאירועים מכוננים בתודעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. "תחקיר של הטלוויזיה הצרפתית טען כי מי שירה בא-דורה היה בכלל פלסטיני", מציין ברגמן.
ברגמן טועה ומטעה, אבל הוא בחברה טובה. רבים בישראל וביהדות העולם השתכנעו זה מכבר כי הכתבה המקורית על הנסיבות שבהן נורה הילד א-דורה ביומה השני של האינתיפאדה השנייה, ששודרה בערוץ פרנס 2 הצרפתי, בוימה, וכי כך פסק גם בית-המשפט. למעשה לא היה שום "תחקיר" בטלוויזיה הצרפתית שטען כגרסת ברגמן, ואף בית-משפט, בארץ או בחו"ל, לא פסק שהתקרית בוימה. האמת הפוכה. הכתבה היחידה ששודרה בטלוויזיה הצרפתית היתה זו של פרנס 2, והיא גרסה שא-דורה נהרג מאש ישראלית דווקא. גם הרמטכ"ל יעלון אישר מלכתחילה שהילד נהרג מאש צה"ל. מאז מתנהלת מלחמת עולם בקרב על התודעה מי ירה בילד, ללא שורה תחתונה פסקנית. אבל כדי לזרוע את זרע הספק לא צריך יותר מאשר להפריח ספק.
אין צורך בתיאוריות קונספירטיביות כדי להצביע על קיומה של יד נעלמה המפעילה ומתאמת ספינים שליליים, דיסאינפורמטיביים, בקרב על הנראטיב הלאומי. דעת קהל פטריוטית בשלה לאמץ מסרים כאלה בקלות יתרה. אם הזכרנו את א-דורה, הנה מזמן אלוהי המקריות (ב-17 בינואר) כתבה על "אמינות התקשורת" אצל יעקב אחימאיר ב"רואים עולם". הכתבה, אגב, אינה עוסקת באמינות התקשורת הישראלית, אלא הצרפתית; ממתי אומה מבקרת את עצמה לאחר מלחמה מוצלחת? גיבורה, לא צריך להתפלא, הוא פיליפ קרסנטי, בעל תיאוריית הקונספירציה על מותו של א-דורה, שזוכה לבית חם ואוהד בטלוויזיה הממלכתית הישראלית. המסגור מקבל ללא עוררין את גרסתו על פרשת א-דורה, שלפיה היא תעמולה ערבית שקרית. הנסיבות: פרנס 2 תבע דיבה את קרסנטי וזכה, אבל קרסנטי עירער והערעור התקבל, בלי שבית-המשפט יקבע דעה בשאלה מי אחראי למותו של א-דורה. אבל בערוץ 1 הוא מתקבל כגיבור, מנצח, שחשף את השקר הגדול. ההליך המשפטי טרם הסתיים, אך קרסנטי העולץ מציע כבר להעניש את הצרפתים ולסגור את המשרד שלהם בישראל. אחימאיר, עיתונאי הגון בדרך כלל, מוסיף ושואל: "לתבוע אותם?". "בוודאי", משיב קרסנטי. אחימאיר, כמו רבים בציבור, משוכנע, כנראה בטעות, במה שלא קרה. כאמור, שום גורם רשמי, בארץ או בחו"ל, לא קיבל את גרסת הקונספירציה של קרסנטי, שהיא רחבה בהרבה מהשאלה מי ירה בילד. לפי תיאוריה זו, מוחמד א-דורה בכלל לא מת והוא מסתתר באיזשהו מקום. מי יודע, אולי הוא נהרג עכשיו בעזה?
כולנו יודעים את זה: חיילים ישראלים לא הורגים ילדים
נחזור לפרשת הרופא העזתי. לא היו אלה ימיה הגדולים של העיתונות הישראלית. חרפתם של הכתבים והפרשנים הצבאיים, שפימפמו את המידע שהעביר אליהם תא"ל בניהו במהלך המלחמה, ללא מצג של ספקנות וביקורת, התגלתה גם לאחר סיומה.
ב-23 בינואר אירח רוני דניאל את מח"ט גולני, אל"מ אבי פלד, ביומן של ערוץ 2. יאיר לפיד, המגיש, והכתב-פרשן דניאל ממסגרים את פלד כ"גיבור" וסוגרים את הדרך בפני הצגת שאלות עיתונאיות של ממש. פרשת הירי על בית אבו אל-עייש, שבוצע בגזרתו, מוצגת בסוף כתבה ארוכה ומפרגנת בסגנון מביך של רפובליקת בננות. דניאל מגיש לפלד הנחתה מושלמת: "זה מאוד הידהד אצלנו, ועד עכשיו צה"ל שתק. עכשיו התחקירים מצביעים לפחות על אפשרות אחרת?".
פלד מהוסס: "התחקיר שעשינו, ויש לנו צילומים, זה שאנחנו יורים על בית אחד, ואת הפצועים, הילדים, מוציאים מבית אחר [...] יש לי דיווחים שאני עוד צריך לראות את הסרטים האלה עכשיו [...] הסיטואציה היא שאנחנו יורים על בית איקס, מדווחים שיש נפגעים, ומוציאים את הנפגעים מבית אחר".
דניאל: "זאת אומרת, הבית של הרופא לא נפגע על-ידיכם?".
פלד: "את זה אני אומר ממה שאני רואה בסרט. יותר מזה, יש כל מיני נתונים שבודקים עכשיו את אבק השריפה. אני לא רוצה, זה בטח תחקיר שמעבר לזה. ממה שאני מבין, אבק השריפה הוא לא אבק שריפה צה"לי. זה משהו שעוד צריך לבדוק אותו. ואני גם לא מתנער מזה. אמרתי, אירועים כאלה יכולים לקרות".
דניאל לא מקשה ולא מכביד על האורח בשאלות עיתונאיות מיותרות. ששת המשרתים ההגונים של קיפלינג – מה, למה, מתי, איך, היכן ומי – אינם רלבנטיים לעיתונות כזאת. קאט.
אחרי פלד מראיין לפיד את הגיבור הטרגי של הפרשה, ד"ר אבו אל-עייש בכבודו ובעצמו, באולפנו.
לפיד תוקף: "אתה חושב שפלד ממציא סיפורים?".
אבו אל עייש מתגונן, בקושי: "חבל על הזמן. לא היתה שום הפגזה מסביב, לא היה ירי, לא היתה מנהרה, לא היה שום דבר. האמת אצלי. ההפגזה הראשונה הרגה שתי בנות, וההפגזה השנייה אחרי שתי דקות הרגה את הבת הבכורה ושני אחים ואחיינית שלי [...] אל תרמו את העם הישראלי. תגידו את האמת, שיהיה להם את האומץ והמצפון".
מול אל-עייש המוחלש מרשה לעצמו לפיד להיות עיתונאי תקיף, נוזפני, מחנך: "הרי יש עוד אמת, אבו אל עייש, חיילים ישראלים לא הורגים ילדים! כולנו יודעים את זה. חיילים ישראלים לא הורגים בכוונה ילדים! אין דבר כזה".
האמת מתעתעת, ומי יתקע לידנו שדווקא גרסתו של הרופא העזתי היא הנכונה? חז"ל קבעו, כידוע, כלל: המוציא מחברו עליו הראיה, ואכן, עד היום לא נמסרה ראיה עובדתית אחת שתחזק את טענת האחריות הפלסטינית לפגיעה בבית הרופא או תערער על המידע הראשוני, שלפיו ירי של טנק ישראלי הוא שפגע בבית. לגבי בדיקת הרסיסים שנמצאו בגופות בנותיו של הרופא, ניחשתם נכון: עד היום לא פורסמה שום תוצאה של בדיקה כזאת, אם בכלל היתה. הוויכוח העובדתי התחיל רק אחרי שסיפורו של הרופא הסימפטי צבר תאוצה בתקשורת העולמית, אבל גם הוא שקע בענן הזמן החולף, והדבר היחיד שנותר הוא הספק שניטע בידו הנעלמה של אח גדול; ספק שהלך והתפשט והפך לעובדה מוצקה, שהלכה והתבססה בתודעתם של ישראלים רבים: הפלסטינים הם שהרגו את בנותיו של הרופא העזתי.
כאשר לודוויג ויטגנשטיין קבע כי העיקר הוא "לשחרר את המחשבה מהכישוף של המלים", ספק אם הוא עצמו ידע עד כמה יכול להיות גדול שלטונם המכשף של המלים על המחשבה. הנה העובדות יכולות להתהפך לנגד עינינו בסאלטה מורטלה מופלאה, ומלחמה יכולה להיות שלום, חירות עבדות, בערות כוח. "האויב הגדול ביותר של הידיעה אינו ההתעלמות – אלא האשליה של הידיעה", אמר פעם המדען סטיבן הוקינג. כל מה שצריך כדי לטשטש את הידיעה הוא להפריח לאוויר "עובדות" חדשות, שלאף אחד אין באמת יכולת להכחיש אותן. זה פשוט מאי-פעם, וגם בחינם. בינתיים הציבור בבית מרוצה עד מאוד בקוראו תיאורים "אותנטיים" בתקשורת העולים בקנה אחד עם דעותיו הקדומות על האויב. ממילא במקום שכולם חושבים אותו הדבר, אף אחד אינו חושב הרבה.
בהעדר הוכחות חותכות אחרות, המדריך שנותר לנו הוא חוש הביקורת האינטואיטיבי ויצר הספקנות הבריא. שהרי בסופו של דבר, כל אחד יאמץ את הנראטיב המתאים לחרדותיו, שנאותיו, יצריו וטבעו. יום אחד, קרוב לוודאי, יוכל ראש מטה ההסברה הלאומי לבוא אל דובר צה"ל, לטפוח על שכמו ולזרוק לו בחיוך ממזרי: אמרתי לך שההווה מעורפל והעתיד לא ידוע. אבל את העבר, בניהו, אפשר לשנות כל הזמן.
יזהר באר הוא מנכ"ל עמותת קשב
אחרית דבר
עדכון 4.2: יממה לאחר פרסום הרשימה הזאת פירסם דובר צה"ל הודעה המאשרת כי פגזי טנק של צה"ל גרמו למות בנותיו של הרופא אל-עייש מג'באליה.
קבלת האחריות על הירי מחזקת את עיקרי הדברים שהופיעו ברשימה: מערכת ענפה של ספינים ודיס-אינפורמציה הופעלה כדי להרחיק את ישראל מאחריות למעשה. השתתפו בה אנשי הסברה וגורמי צבא שנעזרו ב"מתנדבים" שהפיצו מסרים מטעים במרחב הציבורי בניסיון ליצור מצג שווא שלפיו הפגיעה במשפחת הרופא נגרמה על-ידי חמאס. למרבה הצער, גם עיתונאים ישראלים בכירים תרמו לזריעת הספק ולקצירת הספין.