לשנוא את "דה-מרקר", או לפחות לבוז לו, היה, ונשאר, סוג של צו אופנה בחוגים רחבים של האינטליגנציה הישראלית בשנים האחרונות, השנים שבהן העיתונות הכלכלית הפכה, בהובלת "דה-מרקר", לכוח מרכזי בעיתונות בישראל.

במה לא הואשמו אנשי "דה-מרקר", ובעקבותיהם שאר העיתונות הכלכלית? שהם ניאו-ליברלים, קפיטליסטים חזירים, שאכפת להם רק מכסף, שהם תרמו תרומה מכרעת להפיכתם של גדולי העשירים בישראל – "הטייקונים" – לגיבורי תרבות. בכמה מההאשמות הללו היה גרעין מסוים של אמת. בכולן היו גם הרבה שכבות של בלבול ושטחיות. בכל מקרה, מוצדקת או לא, מוגזמת או לא, זו היתה הביקורת ש"דה-מרקר" גדל איתה.

הדיון, או אולי מדויק יותר הריב, על הריכוזיות במשק, שמשלהב את היצרים בעיתונות הכלכלית בחודשים האחרונים, הוא לא רק מאבקם של אנשי "דה-מרקר" בטייקונים ובהשפעתם, אלא גם מאבקו של העיתון בתיוג שהוצמד לו ושמסרב להיעלם. המאבק בריכוזיות הוא ל"דה-מרקר" מה שתמונתו של אהוד ברק בסרבל לבן ואקדח שלוף על כנף מטוס סבנה היה למפלגת העבודה – הוכחה שהיא בכלל לא דומה לדמות שמקטרגיה מנסים לצייר. אנשיה אינם אוהבי ערבים או מעריצי טייקונים כמו שמתארים אותם. כשצריך, ברק יודע לירות במחבלים, וכשזה מוצדק, "דה-מרקר" יודע להילחם בעשירים.

המסר ש"דה-מרקר" מנסה להעביר הוא לא רק שריכוזיות היא בעיה חשובה במשק הישראלי. המסר הזה לא היה מחזיק לבדו קמפיין שלם ונרגש כל-כך. ל"דה-מרקר" יש מסר חשוב יותר: שהוא – אם לשאול ממסע פרסום נשכח של עיתון האם שלו – לא מה שחשבתם. שכל הדיבורים על תרבות הערצת הטייקונים שמייחסים לו הם מופרכים. שמטרתה של המדיניות שהוא מטיף לה היא להיטיב עם כולם – בייחוד עם החלשים, ולא רק עם העשירים.

המסר הזה אינו מיותר, והאומץ של "דה-מרקר" אכן ראוי לשבח. ניעור המוסכמה שמזהה את התמיכה בכלכלת שוק עם ערלות לב בנושאים חברתיים הוא מעשה חשוב כלשעצמו. אבל לא ברור שהדרך להעביר אותו היא שימוש ברטוריקה של כיסוח טייקונים בדיון מורכב כמו הריכוזיות, ובהטחת האשמות על כל מי שמחזיק בדעה חולקת, עיתון מתחרה או חבר-כנסת שהוא בכיס של בעלי ההון.

הריכוזיות, נזקיה והדרכים למנוע אותם הם נושאים מורכבים, והטיעונים לכאן או לכאן עתירים בניואנסים. אין שום הצדקה לקרוא לצד אחד בדיון "משרת של בעלי ההון" ולצד השני "פופוליסט" (או פופוטליסט, כמטבע הלשון שטבע ד"ר אהוד קופמן).

הסכנה היא שבמקום ש"דה-מרקר" יצליח, סוף-סוף, לשחרר את הדיון הכלכלי בישראל מתפיסת "הטובים נגד הרעים", הוא עלול לשכנע שהוא בעצם אחד מהטובים, ואלה שמחזיקים בדעה שונה, אתם יודעים, הם באמת משרתיהם של בעלי ההון. הם באמת הרעים.

הריכוזיות מספקת הזדמנות טובה לדיון מורכב על נושא חשוב – מתי בפעם האחרונה היה כאן דיון שלא היה ברור בו מראש מה תהיה עמדת כל אחד מהצדדים, ופחות או יותר מה יאמר כל אחד מהם כדי לתמוך בה? חבל שההזדמנות לנער קצת את הקווים המפרידים בדיון הכלכלי, קווים שהופכים מיושנים מיום ליום, תתבזבז על מאמץ של "דה-מרקר" לשכנע אותנו שהוא בעצם בצד הנכון של הקווים הישנים.