המשטר הדמוקרטי לסוגיו ולגווניו הוא משטר מתגונן מעצם טיבו. הדבר נכון בכל אחת מן הדמוקרטיות המפותחות, קל וחומר בדמוקרטיה הישראלית הצעירה המתמודדת – שאולי צריכה להשביח עוד יותר את כלי ההתמודדות שלה – עם איומים תכופים מבית על קיומה. אחד החמורים שבין האיומים הללו, גידול סרטני בגופה, הוא תוצר השילוב שבין לאומנות ודת. הנישואים הבלתי קדושים הללו הם הורתו של רצח ראש הממשלה רבין, של רצח אמיל גרינצווייג לפניו ושל נסיון ההתנקשות בפרופ' זאב שטרנהל אחריו.

יגאל עמיר הוא אחד מבניה של משפחת הממזרים, התוצר של הנישואים הללו. המשפחה הזו איננה משפחה סגורה; היא פתוחה להתרחב ולקלוט לחצרה עוד ועוד "תלמידים" מבית-המדרש של השילוב שבין לאומנות ודת. בפני הדמוקרטיה, אם חפצת חיים היא, עומדת רק דרך התמודדות אחת עם משפחת המאפיה הפוליטית: להוקיע אותה, להקיא אותה מקרבנו ולהפעיל נגדה את כל מנגנוני ההגנה שברשותה.

אילו מימשו ערוצי הטלוויזיה המסחריים את כוונתם והיו משדרים את הראיונות הטלפוניים עם יגאל עמיר, ערוכים, מסוננים ומצונזרים ככל שיהיו על-ידי מערכות החדשות של כל אחד מהם; אילו היתה ניתנת ההזדמנות לבן העוולה להשמיע את קולו ורעיונותיו – היינו מעלים במו ידינו, כולנו, הציבור הישראלי באמצעות ערוצי הטלוויזיה המפוקחים שלו, את דברה של משפחת המאפיה האמורה על שולחן השיח הציבורי.

ובמלים פשוטות, מתן נוכחות פיזית ליגאל עמיר בתוך השיח הציבורי שלנו הוא עידוד מובהק לתומכים בו, למחפשי ההזדמנות ללכת בדרכו; הוא ההיפוך של ההוקעה וההקאה של אלה מתוכנו. "אלה" אינם קטלא קניה; הם רבנים, הם צאן מרעיתם, הם פוחזי נוער הגבעות, הם תלמידות ותלמידים המביעים סולידריות עם הרוצח ומעשהו.

אני יוצא מתוך ההנחה שהכוונה לשדר את הראיונות האמורים לא היתה נגועה ולו בשמץ בשיקולי רייטינג. ולכן גם הטענה החד-משמעית שמושג האחריות חייב היה לחול על נציגים כל-כך חשובים של התקשורת הישראלית. בכירי התקשורת אינם יכולים למשוך את ידם מהנשיאה בנטל האחריות הציבורית הכוללת. לעתים האחריות הזאת יכולה להיתפס כאבן ריחיים, במיוחד כאשר היא שרויה במתח עם עקרונות כל-כך חשובים כמו "זכות הציבור לדעת". כאשר מדובר באיום מוחשי, מובהק, רצוף ונמשך מצד ממזרי הזיווג שבין לאומנות ודת, אין לתקשורת דרך אחרת לבד מן ההשתתפות במערך ההתגוננות התקיפה.