מו"מ מול המצלמות, דרשו מנהיגי המחאה, ומיד ספגו אש מכל הכיוונים. עיתונאים, יו"ר ההסתדרות וחברי-כנסת התנפלו מיד על הצעירים בטענות שהשתן עלה להם לראש, וראש הממשלה עצמו הקשיח מיד את יחסו אליהם. רגע לפני שמורידים את ההצעה המקורית מסדר היום בגלל "כבודו" של ראש הממשלה, כדאי לדון ברצינות ברעיון לנהל מו"מ לעיני המצלמות, ואולי לא רק במקרה זה.

הדמוקרטיה מתנהלת יום-יום לעיני המצלמות. היחידים שעדיין מתנגדים להכנסת המצלמות לתהליך האנושי המתרחש תחת אחריותם הם בתי-המשפט. שם עלולות המצלמות, לדעת השופטים, להשפיע על הליך הצדק, והנאשמים או המאשימים עלולים להינזק. לא ידוע לי שנערכה בחינה מדעית או מקצועית לטענה זו, והיא לא נוסתה אפילו בבתי-דין לתעבורה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו, אתמול בכנסת (צילום: ליאור מזרחי)

מכל מקום, הבה נבחן לרגע את האפשרות שמו"מ במשק הישראלי יתנהל לעיני המצלמות. ישפילו את ראש הממשלה, אומרים המתנגדים, אולם הביקורת הנוקבת שספגו מנהיגי המחאה רק בשל העלאת ההצעה מדגימה את היחס שיקבלו אם מישהו מהם יעלה בדעתו לדבר שלא בנימוס או בחוצפה אל ראש הממשלה. נוסף לכך, המוחים מכבדים את הדמוקרטיה וברור להם שראש הממשלה הוא המנהיג הנבחר. יותר מזה, הם הרי רוצים שהוא עצמו ינהיג שינויים בחברה הישראלית, מדוע אפוא שלא ירצו להגיע להבנה איתו ומדוע שלא יכבדו אותו בעת המו"מ הפומבי?

טיעון אחר נמצא בתחום הפסיכולוגיה: מו"מ מתנהל בחדרי חדרים, ואל הציבור יוצאים רק כאשר מגיעים לתוצאות. מדוע בעצם? הנה דיוני הכנסת וועדותיה מתנהלים לעיני המצלמות. הרצאות באוניברסיטה מתנהלות לעיני המצלמות. נהיגה בכבישים מתנהלת לעיני מצלמות המשטרה, וכמעט כל עניין שהעיתונות מבקשת לתעד ולשדר מתנהל לעיני המצלמות. כאשר העיתונות רוצה לחשוף עניין בעל חשיבות ציבורית, היא משתמשת במצלמות נסתרות ויש לה גיבוי חוקי ואתי לכך.

אי-אפשר גם לומר שמחאת האהלים ודרישותיה, אין בהן עניין ציבורי. אולי אם היו מצלמות בדיונים שבין האוצר לרופאים, ניתן היה לבדוק מי צודק ומדוע המו"מ תקוע כבר מעל 130 יום.

מה יקרה אם יתנהל מו"מ לעיני המצלמות? במקום עשרה אנשים בחדר, יהיו נוכחים בו האלפים שיצפו בדיון. לצופים לא תהיה אפשרות להשתתף בדיון, אלא רק להגיב. משתתפי המו"מ, מנהיגים בזכות עצמם או בזכות שנבחרו לכנסת ולממשלה, יידעו שעיניים רבות צופות בהם בזמן ניהול המו"מ. יש לנתון זה כוח רב, והוא מחייב את הנושאים ונותנים לאחריות רבה.

כשראש הממשלה רוצה להיבחר, הוא נפגש לעימות טלוויזיוני עם מתנגדיו. הוא יודע שיותקף, הוא יודע שזיעתו, וגם גמגומיו ופגמיו, ייחשפו בשידור חי. הוא יודע שהמנחה יציג לו שאלות מביכות והוא יודע שהציבור כולו יצפה בכל אלה ויבחן את מנהיגותו לעיני המצלמות. אם כך, מדוע שיחשוש לנהל מו"מ לעיני המצלמות? ראש הממשלה הוא אישיות מספיק חזקה להופיע בציבור עם עמדותיו, לספוג ביקורת ולעמוד על שלו.

הדמוקרטיה הישראלית תצא נשכרת מניהול מו"מ לעיני המצלמות. הרי לא מדובר בדיון על סודות בטחוניים. חוקים רבים נחקקים במליאת הכנסת לאחר שנוסחו בחדרי חדרים. האם אין במהלכים כאלה משום פגיעה בדמוקרטיה? וכאשר החוקים הללו נחשפים לציבור על מלוא עלותם והשפעתם על ציבור שלא היה שותף לניסוחם, האם לא ראוי לשאול מה התנהל בחדרי חדרים? אולי היו נחסכים כספים? אולי החקיקה היתה מייצגת ציבור רחב יותר ולא רק מגזר מסוים בעל כוח פוליטי?

למצלמות ולשידור החי יש דינמיקה של שיח מרסן מעצם העובדה שהמצולם יודע שהוא חשוף ברבים. הידיעה של מנהלי המו"מ כי צופים בהם תחייב אותם לייצג נאמנה ציבור גדול ולא סקטוריאלי ולקבל על עצמם את האחריות לדברים שיאמרו ולהחלטות שיובילו. האם לא זו מהות הדמוקרטיה?

איתי לנדסברג הוא מנהל מחלקת תעודה ועורך "מבט שני" בערוץ הראשון