קראתי בעניין רב את רשימתו של עוזי בנזימן "יורים ובוכים" (31.7). עם חלק גדול מטיעוניו אני נוטה להסכים, בכלל זה ביקורתו נגד "ידיעות אחרונות". נכון שהמאבק המחריף בין כלי התקשורת פוגע בכוח השכנוע של העיתונאים שמעורבים בו. נכון גם שהעיתונים יורים כרגע בכל מה שיש להם ביד, בלי קשר לשאלה מה ראוי לעמוד על סדר היום הציבורי ומה לא, מה משמעותי יותר ומה משמעותי פחות.
האגרסיה שכרוכה במאבק הזה גובלת בגיחוך. אולי נכון יותר לומר, בפתטיות. ביום שני שעבר פורסמה הרשימה שכתבתי על מיותרותה של הטלוויזיה החינוכית. בארבעת הימים הבאים פורסמו ב"ישראל היום" ארבע רשימות שתקפו אותי אישית. ייחסו לי שורה של חטאים, שלאף אחד מהם לא היה קשר למציאות. לא יכולתי לעשות הרבה, לבד מלפרוץ בצחוק. לא ידעתי שהילד הזה הוא אני.
כאשר אנחנו רואים קטטה אלימה ברחוב, האינסטינקט הבסיסי מצווה עלינו לנתק מגע, להתרחק. אנחנו עושים צעד או שניים הצדה, ואז אנחנו נקלעים לוויכוח פנימי. נכון, שום דבר טוב לא ייצא לנו מזה, רק צרות, אבל מה על חובתנו האזרחית, מה על חובתנו המקצועית. אם אתה פרמדיק, לא תטפל בפצוע? אם אתה חזק בגופך, לא תנסה להגן על המותקף? אם יש לך סלולרי ביד, לא תזעיק משטרה?
זאת, פחות או יותר, הדילמה שעומדת בפני, ואני מניח שלא רק בפני, מול תופעת "ישראל היום". נכון, אני עובד ב"ידיעות אחרונות". העיתון הוא מקור ההכנסה היחיד שלי. זה מחשיד אותי, במידה של צדק, במשוא פנים. מצד שני, מה אומר בעוד חמש או עשר שנים, כאשר בעלי הקזינו או יורשיו ישלימו את חיסול העיתונות המודפסת בישראל. האם אוכל להסביר לעצמי מדוע במאות נושאים הבעתי לאורך השנים את דעתי, אבל בתחום הקרוב ביותר ללבי נאלמתי דום?
מה גם שרשימת הנושאים שאסכולת "ישראל היום" אוסרת על שאר העיתונאים לעסוק בהם הולכת ומתרחבת מיום ליום. זה מתחיל בנתניהו. כל מלה של ביקורת על נתניהו מתפרשת מיד כנגזרת מהריב בין העיתונים. לא חשוב שהוא מכהן כראש ממשלה, על הכוח, הבולטות והאחריות שכרוכים בתפקיד. אסכולת לאס-וגאס רואה בו קורבן מסכן של תקשורת אינטרסנטית.
והרשימה נמשכת עוד ועוד, אל פוליטיקאים אחרים, שופטים, פקידי מדינה וגופי תקשורת. כמו הכבשים ב"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, העדר פועה בקול אחד, ומחריש בפעייתו כל קול אחר.
התהליכים שמתרחשים בתקשורת הישראלית מקבילים לתהליכים דומים בעולם המפותח. בשנים הבאות העיתונות המודפסת תלך ותתכווץ. המתחרה הגדול שנוגס בה הוא האינטרנט. אפשר להצטער על זה, אפשר לשמוח, אבל אין הרבה מה לעשות. בעולם יש גם עיתוני חינם מצליחים. הם רזים ונטולי יומרה – חומר לעלעול בנסיעה חפוזה בתחבורה ציבורית. הם מדלגים על סופי-השבוע ולא משגרים את העיתון אל דלתות הקוראים. החינמון של שלדון שייך לליגה אחרת: הוא לא עסק. הוא השקעה פוליטית.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, נתניהו לא רצה את החינמון הזה. הוא הניח שייפתח מחול שדים וחשש להסתבך בו. כיוון שהכיר את שלדון אדלסון טוב מאחרים, הוא ידע שהתמיכה המוחלטת של העיתון בו, במשפחתו, במעשיו ובמחדליו מותנית. היא עלולה להתהפך אם וכאשר יעשה משהו שיהיה מנוגד להשקפת העולם הימנית-קיצונית של בעל הבית.
במלים אחרות: הוא לא רצה להיות בן-ערובה.
מי כן רצה בו? "הארץ". ירון לונדון ציין בערוץ 10 בליל שבת שיש אירוניה בכך שאדלסון הימני מקיים את עיתון השמאל "הארץ". זוהי אירוניה עצובה. נכון, צריך להתפרנס. הזמנים קשים. ספק אם "הארץ" היה יכול להמשיך להופיע כפי שהוא אלמלא הדפיסו מכונות הדפוס שלו את החינמון ואלמלא נתן לאדלסון שירותים נוספים. "הארץ" הרחיק לכת, והעמיד את דפי המוסף הכלכלי שלו לרשות המלחמות של "ישראל היום". זה היה צעד נוסף, מיותר, אל עבר התהום.
אני קורא את "הארץ" מילדותי, מהיום שלמדתי לקרוא. ביום חמישי שעבר הגיע אלי העיתון כשהעמוד הראשון שלו עטוף במודעה של "ישראל היום". אני מכיר אי-אלה עיתונים בעולם. התבטלות כזאת בפני עיתון אחר לא ראיתי. זה הזכיר לי את הדגלים הלבנים המונפים על גגות בתי עיר כבושה. "הארץ" הניף את הדגל הלבן. האם זה מה שמצפים מכולנו?