באחרונה שודר בערוץ יס-דוקו סרטו של דניאל סיון "נובמבר 08", שתיעד את שירותם הצבאי של ארבעה חברי ילדות מרמת-השרון. הארבעה החלו את השירות חדורי מוטיבציה, ואולם מלבד חבר אחד שהמשיך לקצונה, כל האחרים נשרו מן המסלול הקרבי וסיימו את השירות כג'ובניקים.

הסרט מתעד את הבלבול והמבוכה ההולכים וגוברים של השלושה ואת חוסר הנכונות שלהם לשאת בעול המטלות הסיזיפיות הכרוכות בשירות קרבי נטול הילה. באחד מרגעי השיא של הסרט מסביר ניר שפירא, אחד מן הארבעה, את החלטתו שלא לשרת כמ"כ בנח"ל בעובדה שהוא "אינו מאמין במערכת". שפירא מלווה את המונולוג הנבוך-נזעם בפריטה על גיטרה ושירת "אבות ובנים" של אביתר בנאי. גם בכתבה של אבנר הופשטיין ששידר ערוץ 10 לקראת הקרנת הסרט לווה המניפסט המריר של החיילים המשוחררים בגיטרה של שפירא ו"באבות ובנים" של בנאי.

הבחירה ב"אבות ובנים" הנפלא של אביתר בנאי אינה מקרית. מאז הופיע באלבום הבכורה של בנאי ב-1997, הפך השיר למסמן בולט בשיח התרבותי הישראלי, בעיקר בכל הנוגע לעיסוק בשכול ובמתח שבין האישי לקולקטיבי ביחסי בנים והורים. מוזיקה בכלל ושירים עבריים בפרט משמשים בתרבות הישראלית הפופולרית סמלים רבי-עוצמה, ואף הופכים למסמנים של אירועים היסטוריים ("לו יהי" ומלחמת יום כיפור, "הו רב חובל" ורצח רבין).

לשירים העבריים יש גם תפקיד מכריע בניהול מצב הרוח הלאומי על-ידי כלי התקשורת: כך באשר לסוגה המובחנת של "שירי יום הזיכרון", אך גם בהקשרים שאינם מתוזמנים מראש. כל צרכן תקשורת ישראלי יודע שברגע שבו נקטע רצף השידורים הרגיל על-ידי שרשרת שירי מכורה ותוגה, מ"האומנם" ועד "כמו צמח בר", הרי שמשהו רע מאוד קרה, אולם כלי התקשורת אינם יכולים עדיין לפרסם את פרטי הפיגוע או הפעולה הצבאית.

 השירים הנוגים המשודרים ברדיו בעיתוי הספציפי הזה פועלים כמעין "משרוקית כלבים", שצליליה הגבוהים נשמעים רק לאוזניהם של בני התרבות המקומית. מינון יתר פתאומי של חווה אלברשטיין ונתנאלה בצהרי היום gets us in the mood, עוד לפני שהתעדכנו בפרטים העגומים.

בהמשך לכך, הקריירה הציבורית הנוכחית של "אבות ובנים" מדגימה יפה את מנגנוני הפעולה של התרבות הישראלית הפופולרית: כאמור, "אבות ובנים" נשמע לראשונה לפני כמעט 15 שנים. בעת ההיא היה השיר חלק מן הרפרטואר המלנכולי-אישי של בנאי. מובן שעניין ה"אישי" פתוח לדיון, משום שמרגע ששיר מופיע באלבום ומושמע ברדיו, ובמיוחד כשהאלבום זוכה להצלחה כה גדולה, השיר עצמו, כמו גם המשמעויות המוענקות לו, הופכים לעניין שאינו נשלט יותר על-ידי האמן היוצר.

ובכל זאת, דומה שהפיכתו של "אבות ובנים" ליותר מאשר עוד שיר מצוין של בנאי התאפשרה בעזרת הביצוע שלו ב-2007, באחת הסצינות המרגשות ביותר בסרט "בופור". במוקד הסרט עומדים היחסים שבין בנים לאבותיהם: מוטיב העקידה מוכר מן העיסוק התכוף של התרבות הישראלית בשכול הצבאי, כשב"בופור" מוצגים היחסים שבין האבות לבניהם העקודים בשלושה מעגלים – היחסים שבין החיילים במוצב לבין אבותיהם הביולוגיים, רדופי החששות והאשמה (כמו שמודגם בראיון הטלוויזיה עם האב השכול, שבו צופה מפקד המוצב); היחסים שבין "הבנים" לבין אבותיהם שבמרום סולם הפיקודי הצה"לי, ובהשאלה, דור האבות הישראלי כולו; ולבסוף, אף היחסים שבין "הבנים" לבין האב הגדול שבשמים, כמו שמודגם בסצינת ארוחת ערב השבת במוצב.

בתוך הדיון הרב-רובדי שמציע "בופור" ביחסים שבין אבות לבנים מצליח השיר ("תיכף אני ארצה שתלכו מפה/ שאוכל כבר ליפול בשקט/ שלא תראו את הפצעים נפערים/ שנשאר לבד ונשבר לאט... אבות ובנים, סבתות ונכדים/ הלב של אמא מתפוצץ/ מי אשם לה מי אשם לי/ מי יקבור את מי/ אבא בוכה על בן בוכה על אבא") לזקק את המועקה הניצבת בלבו של הסרט.

יותר מכך, ביצוע השיר בהקשר הספציפי הזה מצליח ללכוד מרכיב מהותי מ"רוח הזמן", שבו הלהט האידיאולוגי והלכידות החברתית נשחקו עד דק, הסכסוך הישראלי-ערבי נראה בלתי פתיר מאי-פעם, ורק פולחני המוות והשכול נותרו על כנם. "אבות ובנים" הפך להמנון התוגה של דור הבופור משום שהוא אינו מבטא מחאה ספציפית, אלא מקונן על חוסר התוחלת שבכל העניין, על הבנים הנשלחים אל שדות הקרב שאליהם נשלחו אבותיהם לפניהם, על חייהם המבוזבזים של ההורגים והנהרגים (ויש שיאמרו: "יורים ובוכים" – הדור הבא).

וכך הביצוע של "אבות ובנים" ב"בופור", כמו גם המסר המטריד, אך הלא ספציפי, של השיר, כוננו את סמכותו כמסמן עדכני של מועקה וחוסר תוחלת. הפרשנות הזאת מהדהדת, כאמור, גם בביצוע שלו ב"נובמבר 08", כמתרגם המלודי של תוגת דור החיילים הנוכחי. אלא שכמקובל בתרבות הישראלית, כל מה שנוגה ואינו מתריס במפגיע (להבדיל, נניח, משיר של הבילויים) מעוכל חיש מהר אל תוך קרביה של מכונת השכול הלאומי התקני.

חייל במוצב בופור מבצע את השיר "אבות ובנים" בסרט "בופור" (צילום מסך)

אין בידי נתוני ההשמעות ברדיו, אבל אני מניח ש"אבות ובנים", במיוחד מאז הביצוע ההוא ב"בופור", הפך לחבר של כבוד בקנון שירי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ייתכן שהוא אף הצטרף (שלא נדע) לקבוצה המובחנת של שירי "משרוקית הכלבים" שאוזכרו למעלה, המושמעים כדי לאותת לקהל צרכני התקשורת על אירוע בטחוני רב-נפגעים, שפרטיו טרם הותרו לפרסום.

שיטוט קצר ביו-טיוב חושף בתמצות את הדינמיקה של התהליך: הנה "אבות ובנים" בטקס יום הזיכרון של תיכון בליך, הנה הוא בטקס יום הזיכרון של שבט הצופים שורק, וכאן בטקס יום הזיכרון של המכללה להנדסה, ירושלים.

אלא שמכונת השכול הישראלית אינה עוצרת כאן: במחקר שהתפרסם ב-2002 הדגמנו, עמיתי ד"ר אייל זנדברג מהמכללה האקדמית נתניה ואני, כיצד הפך השיר "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד מסיפור אישי על התבגרות בצל השואה לסמל של זכרון השואה הישראלי העדכני ובהמשך גם למסמן של אבל לאומי, בהקשרים בטחונים עכשוויים: כך לדוגמה ב-1994 ניתן היה לשמוע את "אפר ואבק" ברדיו בחודש אפריל (יום השואה), אך גם בחודש אוקטובר, שבו נחטף נחשון וקסמן ז"ל, הפעולה לחילוצו נכשלה ומאוחר יותר באותו החודש מחבל מתאבד רצח 22 אזרחים בפיגוע בקו 5 בתל-אביב.

דומה שכעת "אבות ובנים" מצטרף אל התהליך הזה מן הכיוון ההפוך: מה שמתחיל כיצירה אישית הופך לשיר תוגה בטחוני המבוצע בטקסי יום הזיכרון, ולבסוף מוצא את דרכו אל הקליפ המנציח את המסע של תלמידי תיכון עירוני א' במודיעין למחנות ההשמדה בפולין, על מדרגות האנדרטה בגטו ורשה, במיידנק, וגם כאן בישראל בטקס יום השואה. וכך, כמו במקרה של "אפר ואבק", הפרשנות הציבורית הנוכחית של "אבות ובנים" מסייעת למסמוס הגבולות שבין האבל על שכול השואה לאבל על השכול הבטחוני ובין האז (אירופה, 1939–1945) לעכשיו הישראלי.

הביות ההגמוני המובהק ביותר של מחאת "אבות ובנים" ניכר בעת שהמנכס הוא צה"ל עצמו. כלומר, בעת שמי שמבצע את השיר הם חיילים השרים אותו במסגרת תפקידם. אלא שהפקת משמעות היא, כאמור, עניין נזיל ופתוח לדיון. ראו למשל את הביצוע הסוריאליסטי, רצ"ב, ל"אבות ובנים".

אני מסכים בכל לב עם מי שכתב בראש רשימת המגיבים כי הסרטון "משקף את המציאות", אם כי ייתכן שהפרשנויות שלנו למה שמשתקף כאן מעט שונות: הנה הם שוב, כמו ברבים מן הסרטונים הקודמים של "אבות ובנים", השירה הנוגה, הקול ראשון והקול שני, והקישור האוטומטי כבר לשכול הצבאי ולאתוס ההקרבה. אבל מה זה שם מתגנב לו ברקע? עובד הרס"ר תולה את דגלי היחידה בניחותא לקראת הטקס, קצין במשקפי שמש חוצה את הבמה לאטו, ואז, כבר מחוץ לפריים, משגר הוראות בתנועות ידיים לעובד הרס"ר.

הנה עוד קצין שגם לו יש מה למסור לעובד הרס"ר, והנה גם מש"קית החינוך בוחנת בעיון את ההודעות בפלאפון. וכל הזמן, ברקע השגרה הצה"לית הסתמית ביותר, הלב של אמא ממשיך להתפוצץ, ועדיין לא ברור מי יקבור את מי. מה שמחזיר אותנו אל "נובמבר 08" ואל הפער הבלתי ניתן לגישור שבין המיתוסים והאתוסים הגדולים ובין צה"ל הגשמי, היומיומי, האפור.

ד"ר אורן מאיירס הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה