פשיטת משטרת ישראל על בת-האיכר, בית-העסק (בעל השם הפואטי) של פרנסואה אבוטבול, מסעדן ועבריין, גרמה אתמול (15.9) ל"ידיעות אחרונות" לפצוח בקנטטה לשווארמה. התרועה הראשונה, "מלחמת השווארמה", היא הכותרת הראשית, העסיסית והנוטפת שמן-חנופה-עממי. תחת לה חוסים שניים מגיבורי הפרשה: אבוטבול והפיתה. זו האחרונה מככבת גם ב"הכל בפיתה", הכותרת המפנה את הקורא לעמודים הפנימיים, אל כותרת הענק "שיטת השווארמה" והמאמרון (דק ההבחנה כשלעצמו) "נשארנו עם הטחינה" (אורי משגב), המסתיים בהכרזה כי "כאן זה לא הסנדק, ואפילו לא הסופרנוס, מקסימום פוגי בפיתה".

הקנטטה אינה מסתיימת בכך. אקורד סיום צורם במיוחד ממתין בכפולה הבאה, ובה הצעת הגשה יצירתית מטעם מחלקת הגרפיקה: "סיח לוחמים" – כותרת משופדת על סיח (שיפוד). הכתבה שמתחת (וגם כאן תמצאו כותרת משנה עליזה-חרוזה, "במסעדה של פרנסואה", וכותרת תצלום "מלבי תמורת שכפ"ץ") היא מעין קומדיה עממית, בורלסקת בורקס (מאת ערן נבון) בכיכוב שכנים ועוברי אורח מזדמנים: "שמעון הסחוט – מוכר מיצים – מרגיש היום כמו בלבנון", שרון בטריקס "מסלקת את השוטרים לעזאזל ומאיימת עליהם שלא יעזו יותר להתקרב אל הסנדוויץ' הטוניסאי שלה", "אשה שבאה לאכול במסעדה של אבוטבול" המקוננת "כולה רציתי לאכול לאפה קטנה", ו"נתנייתי ותיק" המתלונן על השוטרים: "הם כמעט נכנסו לנו לתחתונים".

איך אפשר להסביר את ההילולה הזאת, סרת הטעם? את ריקוד הלצים סביב השווארמה, את להיטותם של עיתונאים, כותבים כעורכים, לפרוס ממנה עוד ועוד, לדחוס ממנה עוד ועוד לפיתה מתפקעת, מגירת דימויים? להפוך לבדיחה – ואפילו בלי משים – תופעה רצינית, מפחידה, מסוכנת?

מנגנון הגנה? אני נזכרת, למשל, בדיווחיה המשועשעים של הדס שטייף, כתבת הפלילים של גל"צ, מכל מיני זירות פשע של מוישה זוכמירים. אלו, לא עלינו, התעוררו עם ציוץ הציפורים, מצאו לצד מיטתם – אמא'לה! פורץ! – והניסוהו (בלשון מליצית!) ביידוי כוס עם שיניים תותבות! טון מבודח כמו רומז מראש למאזין/קורא על זוטיות ואזוטריות, על אין-מקום-לדאגה, על חריגות.

הומור, על-פי אחת מהגדרותיו, הוא צרימה בתבנית קבועה. לטענת תיאורטיקני-הומור, אחת הפונקציות המרכזיות של ההומור הוא מנגנון ההגנה, כשלצדו פועלות, בין השאר, פונקציה תוקפנית, מינית, חברתית ואינטלקטואלית. את מרבית הפונקציות הללו ניתן לזהות בסיקור של "ידיעות אחרונות" את "פרשת השווארמה". כותב מודע, דוגמת משגב, מביע את עמדתו הביקורתית באמצעות ביטויים כמו "מוכר השווארמות התמים", "גברתי ראש העיר" (שיש בו גם התנשאות גברית), או "כאן זה לא הסנדק, ואפילו לא הסופרנוס", אלא שגם הוא, נדמה לי, שותף, אף אם לא במודע, בייצור הדימוי הסלבריטאי של אנשי העולם התחתון.

הפיכתם של בני משפחות הפשע לידוענים מכוח המקום – והכבוד – שנותנת להם העיתונות היא צדו המובן מאליו של המטבע הכבר שחוק הזה, אך יש לו גם צד שני. אף אם הדבר עשוי להישמע לא הגיוני, נדמה לי כי כתיבה מאדירה וכתיבה מגחיכה שותפות ליצירת אותו דימוי: מי שמוגדר כ"לא סנדק" ייזכר בסופו של דבר כ"סנדק מנתניה". ברי גם כי עצם שאילת הדימויים מעולם הטלוויזיה והקולנוע (גם מעולם ספרות הפשע) יש בה כדי לתרום לחיזוק הזיקה בין עולם הפשע לעולם הבידור.

מה שמטריד, אם כן, יותר מכל באותו "סיח לוחמים" מבית "ידיעות אחרונות" הוא הקול הבידורי, הסטנדאפיסטי, העולה בקול תרועה מן הסיקור כולו. והוא הקול שזיהה ניל פוסטמן, כבר ב-1986, ב-Amusing ourselves to death (יצא בעברית כ"בידור עד מוות", מאנגלית: אמיר צוקרמן, ספריית-פועלים, 2000). פוסטמן מדבר על "היקום החברתי" שהוליד "המפץ האלקטרוני הגדול", על הסתירה הגלומה במונח "טלוויזיה רצינית" ועל כך שכדי "להצטרף לשיח הטלוויזיוני הגדול, כל מוסדות התרבות האמריקאיים, בזה אחר זה, לומדים לדבר במושגיה. במלים אחרות, הטלוויזיה הופכת את התרבות שלנו לזירה ענקית לעסקי שעשועים" (עמ' 74).

כך גם אצלנו. ולא רק האקדח מת מצחוק.