מבזק 'האם מדובר בהטרלה של הבלוגר עומרי חיון או שלאסי עזר יש הסכם עם יש עתיד'?? אסי עזר פרסם היום פוסט מפרגן לשי פירון, בתגובה, טען חיון שאסי רוצה להיות ח"כ ושיש לו הסכם עם יש עתיד!! מאיפה יש לחיון את המידע הזה? היינו שואלים אבל הוא חסם אותנו!! במקום זה, שאלנו את פירון!!!"  (מתוך עמוד הפייסבוק "כוכבים ברשת")

"כוכבים ברשת" הוא אחת מתופעות הפייסבוק היותר משעשעות שצצו באחרונה בפיד. זהו פרופיל אישי המכנה את עצמו "מגזין רשת", ששם לעצמו למטרה "לסקר" את חייהם של "כוכבי הרשת", ועושה זאת באמצעים טכניים מינימליים ובארסנל סגנוני המורכב מהגזמות פארודיות, אירוניה מודעת לעצמה ושפה היפר-מאופיינת.

מיהו כוכב רשת? מן הסתם, מי ש"כוכבים ברשת" החליט שהוא כוכב רשת. בהכללה אפשר לומר שמדובר במשתמשים כבדים במיוחד, שצברו במהלך השנים מאות ואלפי חברים ועוקבים.

ומה בחייהם של אותם כוכבי רשת נחשב אייטם? כנגזר מרוחו הפארודית של ה"מגזין", כל דבר: החל מכוכב רשת שחושף היכן הוא נוהג לקנות את הכסאות שלו ועד לכוכב רשת אחר שנחסם מהעמוד "ישראל בוחרת אבא לנשיאות המדינה".

אלה מכם שמוצאים את העניין טיפשי – ובכן, קשה להאשים אתכם. אבל בדיקה השוואתית קצרה עם מדור הרכילות הקרוב למקום מושבכם תגלה שאין הבדל מהותי בין שתי הפלטפורמות (לבד, כמובן, מכך שאצל מדורי הרכילות המסורתיים הרצינות התהומית שבה הם מתייחסים למושאי הסיקור המטופשים שלהם היא אותנטית).

בתחילת דרכו (כלומר עד לפני שבועיים בערך), "כוכבים ברשת" התאפיין בשפה פנימית להחריד, כפי שנגזר מהמנדט הצר שהגדיר לעצמו, תוך שהוא משחק בממזריות על כמיהתם של "כוכבי הרשת" – אותם אנשים שמשקיעים שעות על גבי שעות בפייסבוק ללא שום תמורה נראית לעין – להכרה פומבית כלשהי.

עם הזמן החלה מפעילת הפרופיל (המתעקשת נכון לעכשיו על אנונימיות) להעז טיפה יותר ופלשה לתחום השיפוט של מדורי הרכילות המסורתיים, היינו לדפי הרשת של אותם סלבים חוץ-רשתיים, כשהיא חושפת פעם אחר פעם גם את הכמיהה שלהם להכרה פומבית. וזה כבר עניין משעשע בהרבה, משום שבניגוד ל"כוכבי הרשת" המקוריים, לסלבס אין מושג קלוש למי ולמה הם מגיבים – מה שלא מונע מהם לשגר תגובות מפורטות עד אבסורד (ראו למשל את התגובה הזאת של דני רופ).

והנה כי כן, נראה שיחד עם האוכל הגיע התיאבון, והפרופיל הולך והופך בימים האחרונים ליותר ויותר "עיתונאי". זה לא לחלוטין מפתיע וזה בוודאי אינו סותר את מה שנכתב עד כה, היות שגם מדור רכילות, כשהוא נעשה ברצינות ותוך הקפדה על אתיקה מקצועית, הוא עיתונאי. אבל פה, בנקודה הזאת, של "העשייה העיתונאית", "כוכבים ברשת" חושף משהו מעניין על פייסבוק. דבר-מה שנדמה שאנו נמצאים רק בנקודת ההתחלה שלו.

מבזק 'מעריצים שואלים את Racheli Rottner איך אפשר להפוך לחברים שלה'!!! בפעם האחרונה בהחלט, עונה רחלי מה נדרש ממועמד לחברות לעשות, איזה כישורים הוא צריך לאחוז והאם ידע בפוטושופ הכרחי? (ואנגלית ברמת שפת אם? איך אתם עם סדר וארגון? יש לכם שלושה ממליצים כוכבי רשת? לא? חחח אכלתם אותה!!)" ("כוכבים ברשת")

בראיית מיקרו, "כוכבים ברשת" חושף עובדה די טריוויאלית: פייסבוק הוא מקור לא אכזב לאינפורמציה. אמנם יכולנו להניח את זה עוד בטרם הופעת "כוכבים ברשת", וגם בפועל, עיתונאים אורבים מדי יום למידע בפייסבוק. ואולם, עמוד פרופיל שה"מומחיות" שלו היא לצוד מידע כזה – והוא נעזר לשם כך במשתמשים/סוכנים רבים נוספים הפרושים ברחבי הרשת החברתית – מעלה על הדעת פורמט חדש, די חסר תקדים, של עשייה עיתונאית.

לקריאה נוספת: אתם הסכמתם / יובל דרור

עד כה הכרנו את הפורמט הזה מעמודי פייסבוק שמתלבשים על תופעה מסוימת ומסתייעים בגולשים באשר הם כדי לתעד את מופעיה השונים (למשל זה, "חונה כמו זבל", המוקדש למי שמחנים את רכבם בחוסר התחשבות בסביבה). "כוכבים ברשת" מראה כיצד איסוף האינפורמציה אינו חייב להיות מוגבל לתחום אחד, אלא יכול להתפרש על פני קשת של נושאים, ובפשטות – להיות עיתונות.

המידע החדש עשוי לצוץ כלאחר יד בפיד הפייסבוק: לדוגמה, טרוניה שפירסם בעמוד הפרטי שלו מני אסייג, אחיו של הסטנדאפיסט שלום אסייג, על שיחת טלפון שקיבל מעורך ב"ויקיפדיה" שהציע לכתוב עליו ערך תמורת 1,000 שקל (אייטם שאף זכה לפולו-אפ ב"עין השביעית"), או האשמה מצד הבלוגר עמרי חיון כלפי אסי עזר בתגובה לפוסט שכתב, ולפיה מובטח לעזר מקום ביש-עתיד (האייטם של "כוכבים ברשת" התבסס על תגובת שר החינוך שי פירון, לא פחות, שלא הכחיש).

לא מקור המידע או "איכות" האייטם הם העניין כאן, אלא האפשרות העקרונית שהמדיום נושא בחובו. "כוכבים ברשת" משרטט אותה באופן מדויק: פייסבוק, כמתברר, מספקת את סט הכלים המלא – גם אם באיכות בסיסית בלבד – ליצירת "עיתון".

ראשית, היא מספקת קוראים (פוטנציאלית, כשני מיליארד קוראים), ואף טוב מזה, קוראים שהמידע מגיע אליהם בלי שהם צריכים לעשות כמעט דבר לשם כך. שנית, היא מספקת ליוצר פלטפורמה, מצע לכתיבה (ולא ניכנס לפירוט המובן מאליו של יתרונותיו על פני המצע שבו משתמשת העיתונות המודפסת). שלישית – וכשמדובר בעבודה עיתונאית אין לזלזל בכך – היא מספקת לו מעין מקבילה של "ספר הפקה", שלא לומר רשימת הטלפונים הגדולה בתבל (כל מסוקר נגיש, צריך רק לשלוח לו הודעה). ולבסוף, היא אף מתעלה על העיתונות המסורתית כאשר היא מעמידה לרשות היוצר את האפשרות החלומית לתייג את האנשים המסוימים שהוא רוצה שיקראו את תוצרתו – מעין "קוראים בהזמנה".

נוסף לכל אלה נציין גם הממשק הנוח והקל, את המיידיות ואת האינטראקטיביות המובנית עם מדיומים נוספים (אסמסים, וואטסאספים וכדומה), והתוצאה שנקבל היא רשימה מלאה של התנאים המספיקים ליצירת עיתון. כעת צריכה רק להתבצע העבודה העיתונאית.

מבזק 'הדף של צינור לילה חגג היום את היותו הדף הגדול ביותר של תוכנית טלוויזיה בפייסבוק'!!! אז ביקשנו מהמתחרים (נדב בורנשטיין) לפרגן לו!! כיוון שנדבבב כתב שהוא לא יכול לדבר בעצמו, ביקשנו מהמלייקקים של הדף 'חי בלילה', לפרגן במקומו! כיוון שמדובר במלייקקים מכל מיני ארצות מוזרות, שלחנו להם את השאלה בשפתם המקורית בעזרת גוגל טרנסלייט!!!" ("כוכבים ברשת")

מובן ש"כוכבים ברשת" הוא רק דוגמה אחת לעשייה עיתונאית בתוך פייסבוק, אבל הפוטנציאל התיאורטי שלה מרחיק לכת. אם ניקח את האפשרות הזאת לקצה, נוכל לפגוש שם מצב היפותטי שבו העבודה של כל גופי העיתונות מתבצעת תחת הפלטפורמה של פייסבוק (שמצדה כבר הוכיחה את יכולתה להשתנות, להתפתח ולהוסיף מגוון של כלים שקודם לכן לא שיערנו שכמותם).

מובן שזו אפשרות הרסנית.

למעשה זו גרסה מוקצנת של ריכוזיות. אם המציאות כיום בענף התקשורת מורכבת מכלי תקשורת רבים שכל אחד מהם מפרנס את עצמו באמצעות מכירת מודעות או פרסומות ומתנהל באופן אוטונומי, הרי שבתסריט שאנו מגלגלים כעת, ריבוי כלי התקשורת עתיד לפנות את מקומו לתאגיד ענק אחד שיגרוף לידיו את כל ההכנסות ויפריט את העבודה העיתונאית לסוכנים רבים, שיעשו זאת עבורו פרו-בונו. את חנות המכולת העיתונאית תחליף רשת הענק.

קשה עד בלתי אפשרי לִצְפּות את סיכויי ההתממשות של תסריט כזה; אפשר רק להעריך, על סמך נסיון העבר, שצרכנים רבים בהחלט עשויים לדחוף לכיוונו, משום שלראייתם הוא יאפשר להם לקבל אותם התכנים, רק בחינם (תוך התכחשות לעובדה שהם למעשה משלמים במידע הפרטי שהם מוסרים לפייסבוק, מידע שמבחינת חברות מסחריות רבות שווה את משקלו בכסף).

פייסבוק – בין אם הממשית ובין אם כשם קוד לכל תאגיד תקשורת אחר שיהיה באפשרותו להוציא את המהלך לפועל – בוודאי תדחוף לכיוון הזה. ובכל כוחה. באופן פרדוקסלי, גם רוב גופי התקשורת עשויים לדחוף לאותו הכיוון. איך אנחנו יודעים? משום שהם עושים את זה כבר עכשיו, גם אם בלי דעת. כשארגון תקשורת עיתונאי מעלה את כתבותיו לפייסבוק במטרה להגביר את תנועת הגולשים באתר שלו, זה מובן, וכך גם כשהוא מפציר בקוראים ללייקק, לשתף וללנקק – כולן פעולות שנועדו להשיג אותה המטרה.

מייסד פייסבוק מארק צוקרברג בכנס F8, מציג גרף נתוני צמיחה והשקות. סן-פרנסיסקו, ארה"ב, 22.9.11 (צילום: ניאל קנדי, cc-by-nc)

אולם באחרונה אנו רואים כיצד הנוכחות של כמה מארגוני התקשורת בפייסבוק לובשת צורה חדשה, של מעין "חבר פייסבוק", שמחליף איתך שנינויות, דאחקות ומידע לא מעניין, ככל חבר אחר. הנוכחות הזאת אמורה להגביר את ה"הייפ" סביב ארגון התקשורת, ערך מופשט שמנהלים מאמינים בו בכל מאודם, אלא שבפועל הוא מסייע בהעצמתו של ערך אחר, ממשי בהרבה – הכנסות פייסבוק מפרסומות. יום אחד מנהלי ארגוני התקשורת עלולים להתעורר במציאות שבה הגולשים כה משוקעים בפייסבוק, עד שעצם ההקלקה כדי לעבור לאתר שלהם עצמו תיתפס בעיניהם כטרחה מיותרת.

סיבה נוספת שעשויה לתמוך בסברה שאני מעלה היא ההנחה שאתרי חדשות קטנים וממוקדים שינסו להתקיים באופן עצמאי מחוץ לזרם, באמצעות מכירת פרסומות, יזכו מהמפרסמים לתנאים הרבה פחות טובים מאלה שיוצעו למונופול המחזיק ברוב השוק. זו דרכה של ריכוזיות (ובעצם, זה מה שקורה במידה רבה כבר עכשיו). נוסף לכך, עצם הניסיון להתקיים מחוץ לפיד הפייסבוק, שעד אז ייתכן שישפיע על תחומי חיים נוספים, עשוי בפני עצמו לשמש פרקטיקה של הדרה מהזרם המרכזי, ובהתאמה, מהיכולת להשפיע באופן אמיתי.

מבזק 'מה הקשר בין דליק ווליניץ לסוס טרויאני ופאוור ריינג'רס'???! התשובה תדהים אפילו את הלא מודהמים שביניכם!" ("כוכבים ברשת")

על מי, אם כך, מוטל לעצור את התקדמות התנועה לעבר הריכוזיות? אפשרות ראשונה היא, כאמור, על הצרכנים עצמם. אולם בהנחה שמרביתם לא יתנדבו לשלם באופן יזום כסף על תכנים שבמקום אחר הם מקבלים לכאורה חינם, אין מה לבנות עליהם (אמנם ככל שעובר הזמן יש יותר ויותר כאלה, אך הם עדיין טיפה בים).

אפשרות נוספת היא בחקיקה: יצירת מנגנון שבאמצעותו פייסבוק תתגמל גופי תקשורת שמפרסמים בה תכנים, מעט בדומה לתמלוגים שגוגל משלמת היום לאנשים שמעלים ליוטיוב סרטונים מרובי צפיות, או דוגמה מעודדת אף יותר, תמיכתה בגופי תקשורת צרפתיים. זו אפשרות מעניינת, ובוודאי ראויה, אך לא פחות מכך גם בעייתית. מדוע? משום שהיא מעניקה לגוף מסחרי כוח חברתי עצום ומעמד של רגולטור-על הקובע אילו תכנים ראויים לתשלום ואלו אינם. רק השבוע קיבלנו תזכורת לאופי הרגולציה הבעייתי של פייסבוק כשהורידה את הדף הפמיניסטי "גברים בסקס" על לא עוול בכפו (ואחר-כך החזירה), בו בזמן שעמוד הקונטרה המיזוגני "נשים בסקס", למשל, שריר ועומד.

האפשרות האחרונה היא שעלינו, העיתונאים, לעצור את הסחף. רבות דובר על חשיבותה של ההימנעות מיצירה בחינם, ואכן, הפרקטיקה הנלוזה הזאת התגברה מאוד בשנות קיומה של פייסבוק. הפיתוי של תהילה זריזה ונגישה במינימום אמצעים – גדול; כלי התקשורת ממילא משלמים גרוע, והתאגידים עמלים מאחורי הקלעים על יצירת מצג שווא שקנה אחיזה חברתית רחבה ולפיו "תוכן ראוי שיינתן בחינם", בו בזמן שהם עצמם נהנים מתקציבי הפרסום שהוא מזמן.

אולם התביעה מהעובד הקטן שימנע את המפולת היא בעייתית בהגדרה, תמיד, בכל מצב. הסוגיה הנידונה היא מבנית; לא מפעילת העמוד "כוכבים ברשת", ולא, לחלופין, מפעיל העמוד "מנחם המשעמם", שככל הנראה משקיע בכתביו יותר זמן מרוב כותבי המדורים בעיתונים, יוכלו למנוע בגופם התפתחות כלכלית-פוליטית מעין זו. התשובה, כמו תמיד, נישאת ברוח.