"הפרשה הזו, שבגינה אני עומד לדין, מלווה אותי בשלוש השנים האחרונות. במובנים מסוימים היא באמת השתלטה על חיי. העובדה שאני עומד לדין ומודה בביצוע עבירה פלילית, והעובדה שענת קם מרצה עונש קשה על שהעבירה לי מסמכים צבאיים, הן בוודאי תוצאות שקשה לי איתן ושלא ייחלתי להן. השאלה איך הגיעו הדברים לכדי כך מצריכה אותי לחזור לבסיס. אני מבקש להסביר לבית-המשפט את הבסיס הזה", כך אמר הבוקר עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, בדיון שהתקיים בעניינו בבית-המשפט השלום בתל-אביב–יפו.
אורי בלאו, היום בבית-המשפט (צילום: "העין השביעית")
"אני עיתונאי", הוסיף בלאו. "ככזה, אני מחויב להביא לידיעת הציבור את מירב האינפורמציה האפשרית, וזאת כדי שיוכל לשפוט ולהבין את המציאות שסביבו. זו המהות של תקשורת חופשית אמיתית במדינה דמוקרטית, וכך אני רואה את תפקידי כעיתונאי.
"ברור לי שהמידע שאני מפרסם הוא לא תמיד נעים ולא תמיד נוח. הרבה פעמים הציבור שאליו אני מחויב בכלל לא רוצה להיחשף לעובדות. לשלטון עצמו בוודאי יותר נוח כשהאמת לא נחשפת ומוטחת בפני הציבור. אבל תקשורת כזו, שבוחרת להקל ולהתפשר, מועלת בתפקידה. תקשורת שבוחרת במודע לא לעסוק בנושאים צבאיים קשים היא תקשורת מטעם. כמובן שהעיסוק בנושאים האלה צריך להיות כפוף להנחיות הצנזורה.
"בדיעבד, היום, אני אומר שניתן היה לנהוג אחרת בצמתים שונים לאורך הדרך. אבל בה בעת חשוב לי מאוד להדגיש – אני פעלתי על מנת להמשיך לספק לציבור את המידע שהוא זקוק לו. כך פועלת תקשורת במדינה דמוקרטית, וכך פעלתי אני, הן כעיתונאי והן כאזרח שהמדינה והביטחון שלה חשובים לו. תודה".
לדבריו של בלאו קדם דיון שבו הציגו הצדדים, עו"ד הדס פורר-גפני מפרקליטות המדינה ועו"ד ז'ק חן, בא-כוחו של בלאו, את הסדר הטיעון שאליו הגיעו ואת נסיבות המקרה. כבר בתחילת הדיון פנה השופט עידו דרויאן לבלאו בשאלה אם הבין את ההסדר. בלאו השיב בחיוב. השופט דרויאן שאל אם ברור לו כי בית-המשפט אינו כבול להסדר ועשוי לגזור את דינו לכאן או לכאן. בלאו שוב השיב בחיוב. "אתה מכיר את כתב האישום?", שאל השופט. "כן", ענה בלאו. "אתה מודה בו?", שאל השופט. "כן", השיב בלאו. "על יסוד הודאת הנאשם אני מרשיע אותו בעבירה של ריגול חמור (החזקת ידיעות סודיות), לפי סעיף 113ג רישא לחוק העונשין", קבע השופט דרויאן.
לאורך רוב הדיון שררה אחדות דעים בין עו"ד פורר-גפני לעו"ד חן, למעט נקודה אחת משמעותית, שבה טען עו"ד חן כי השב"כ הפר הבטחה שנתן לבלאו. בא-כוחו של בלאו הפנה את בית-המשפט לסעיף 8 בכתב האישום, שם נאמר במפורש כי חוקר השב"כ אמר לבלאו בחקירתו כי "אם יושבו המסמכים, לא יינקטו הליכים פליליים נגד הנאשם ולא ייעשה שימוש במסמכים לאיתור המקור". "לאורי בלאו מאוד קשה עם העובדה שהמקור שלו נחשף", הדגיש עו"ד חן. "גם השב"כ הבטיח לו בהתחלה שלא יחויב בחשיפת המקור. אין מחלוקת שהחקירה לאיתור המקור החלה עוד הרבה לפני שעמד איש השב"כ והבטיח לבלאו שלא יינקטו הפעולות לאיתור המקור. זה הרקע גם למעשה שעשה".
עו"ד פורר-גפני טענה כי הבטחה זו מטעם חוקר השב"כ "אינה רלבנטית" כיוון שלאחריה נחתם הסכם כתוב שבו אין התחייבות דומה. "סעיף 8", השיב עו"ד חן, "הוא הבסיס לאותו הסכם שמופיע בסעיף 9 [בכתב האישום]. אורי בלאו הלך להסכם בסעיף 9 כאשר מובטח לו שבמסמכים שלו לא ייעשה שימוש לאיתור המקור. או שנעשה בהם שימוש, וזה מאיר באופן אחר את התנהגותו של בלאו בכל הקשור להפרה הנטענת של מרשי; או שלא נעשה בהם שימוש, אבל גם אז קשה לאורי בלאו עם העובדה שהמקור שלו נחשף ומשלם מחיר כבד על כך שהעביר לו את המסמכים".
עוד קודם לכן הציגה עו"ד פורר-גפני את עמדת פרקליטות המדינה, שלפיה יש לקבל את ההסדר שהוגש לבית-המשפט. "ההחלטה להגיש כתב אישום נגדו היתה של היועץ המשפטי לממשלה, לאחר התחבטות רבה בנושא, בגלל החשיבות הרבה שכולנו רואים בקיומה של תקשורת חופשית", אמרה.
בבואה לציין את הטיעונים לחומרה אמרה עו"ד פורר-גפני כי "כתב האישום שהוגש לבית-המשפט מדבר בעד עצמו. כתב האישום מדגיש את החומרה שבמעשי הנאשם". לדבריה, יש לקחת בחשבון את סיווגם הגבוה של המסמכים. "אם התכנים הרגישים במסמכים היו נחשפים או מגיעים לגורמים עוינים, היה נגרם נזק בל ישוער לבטחון המדינה", טענה. "החזקה, ולא משנה לאיזו מטרה, של מסמכים כאלה רגישים היא הפרה בוטה של כללי בטחון שדה ומהווה סכנה משמעותית לכל חייל. לא מדובר בסיסמאות בעלמא. כל מי שיש לו שכל בקודקודו היה מזהה שמדובר בפצצה מתקתקת. למסמכים האלה אין שום ערך עיתונאי".
"אין להם ערך עיתונאי?", שאל השופט.
"לחלקם הגדול אין שום ערך עיתונאי", תיקנה עו"ד פורר-גפני. "למסמכים האלה אסור לא לראש הממשלה, לא לרמטכ"ל, ולא לפרקליט המדינה להחזיק. ובוודאי שלא לעיתונאי. עיתונאי הוא לא מעל החוק".
סיבה נוספת לפסיקה לחומרה, ציינה, היא התנהלותו של בלאו לאורך הפרשה, עם דגש על הפרת ההסכם שכרתו באי-כוחו עם השב"כ. "לא מדובר בהסכם למכירת דירה", הדגישה עו"ד פורר-גפני, "מדובר בהסכם שהוא בנפשם של כל תושבי מדינת ישראל".
בנימוקים לקולא ציינה הפרקליטה כי מדובר בהעמדה לדין תקדימית, כי העבירה שבגינה עומד בלאו לדין שונה וחמורה פחות מאחת מהעבירות שבה הורשעה ענת קם, וכי להבדיל מהמקרה של קם, לבלאו לא היה מניע אידיאולוגי. "עם ענת קם היתה לנו התלבטות ארוכה מאוד אם לא לערער על קלות העונש, ובסופו של דבר הוחלט לא לערער", ציינה.
עו"ד חן, סניגורו של בלאו, הרחיב בדבריו על אודות הסיבות להקל עם העיתונאי. "עניינה של הפרשה הזו הוא העמדה לדין פלילי של עיתונאי שבמסגרת תפקידו החזיק מסמכים סודיים. זה הלוז, זה עצם העניין, זה הספקטרום שהוא רלבנטי לבחינת בית-המשפט הנכבד הזה, זה המקום שאליו אנחנו צריכים להסתכל מכל זווית שהיא כאשר דנים בעניינו של אורי בלאו. במובן הזה הפרשה הזו היא פרשה בעייתית. היא מייצרת בעיה קשה שעניינה איזון בין אינטרסים מתנגשים. אינטרסים ציבוריים כבדי משקל, שהם הבסיס לעצם קיומנו כאן כמדינה דמוקרטית וחופשית, ואינטרסים של זכות הציבור לדעת וחופש העיתונות נפגעים, ויש שיאמרו בצורה קשה, מעצם ההחלטה להעמיד לדין עיתונאי בנסיבות האלה".
בהמשך טיעוניו הוסיף עו"ד חן: "אורי בלאו עומד לדין בגין עבירה שביצע במילוי תפקידו, שליחותו ועיסוקו כעיתונאי, כך עולה מכתב האישום כולו". בתשובה להערת עו"ד פורר-גפני בדבר חוסר הערך העיתונאי של המסמכים טען בא-כוחו של בלאו כי גם אם כמה מהמסמכים לא היו יכולים לשמש את בלאו לפרסום עיתונאי בהווה, אפשר שבעתיד ניתן היה לעשות בהם שימוש, כפי שתוכניות אופרטיביות של מלחמות שחלפו פורסמו ברבים.
"החזקת חומר סודי על-ידי עיתונאים נעשית כדבר שבשגרה והיא לחם חוקה של עיתונות ונמצאת במרכז העשייה של העיתונות על מנת שזו תוכל לבצע את עבודתה", הוסיף עו"ד חן. "כל מי שאומר אחרת מיתמם או משקר. עיתונאים לא יכולים לעשות את עבודתם בלי שהם נחשפים לחומר שלפעמים השלטון לא רוצה שייחשפו אליו. ממילא העבודה העיתונאית כרוכה בסיכון מתמיד של העמדה לדין בגין החזקת מסמכים סודיים. יותר מזה, עצם קיומו של מוסד הצנזורה מניח החזקה של מסמכים סודיים על-ידי מי שלא מוסמך לכך.
"[...] הפרשה הזו עוסקת ביכולת של המדינה להכיל את ההחזקה של מסמכים על-ידי עיתונאים על מנת להבטיח עיתונאות חופשית, שחוקרת, חושפת ליקויים, מביאה את הדברים לידיעת הציבור, ושיש לה כוח ממשי ולא מעוקר לבקר את רשויות השלטון".
עו"ד חן טען כי על בית-המשפט לפעול כדי לרסן את כוחה של הרשות המבצעת לפגוע בעיתונות החופשית. "לבית-המשפט תפקיד מכריע באיזון בין האינטרסים ובהטיית הכף לטובת זכויות הפרט והחירויות, במקום שבו לא נשמר האיזון הראוי ולא ננקט הריסון המצופה", אמר ובהמשך הוסיף: "זה מקרה תקדימי שבו עיתונאי מועמד לדין על עצם זה שהוא...".
"התקדים המעניין שהיה יכול להיות פה זו שאלת הרשעה או זיכוי", קטע אותו השופט דרויאן. "זה ניטל מבית-המשפט, תודה לאל, ולא צריך להתעסק בזה עכשיו, למרות שהיה יכול להיות מעניין לנעוץ בזה את המלתעות. עכשיו אנחנו מדברים על העונש. הבנו את העקרונות, בוא נדבר על המעשה והאדם".
בתשובה לכך אמר עו"ד חן כי בסעיף שבו הודה בלאו והורשע יש הגנה השמורה למי שעבר את העבירה בתום לב ולמטרה סבירה. לדבריו, לפי הרשום בדברי הכנסת השלישית, הגנה זו נוספה לסעיף בחוק העונשין בעקבות דרישה של נציגי העיתונות, שחששו שסעיפי החוק עלולים להצר את צעדיהם. "לא זו בלבד שלא הועמד עיתונאי לדין", אמר ביחס לסעיף בחוק העונשין, "מעולם לא הועמד אדם לדין על עבירה לפי סעיף 113 על עצם החזקה בלבד, בלא שנלווה להחזקה רכיב נוסף, או הכוונה לפגוע בבטחון המדינה או מסירת מסמכים, או עבירות נלוות אחרות לצד העבירה של ההחזקה".
באשר לצורך להרתיע אחרים מלעבור עבירה דומה הוסיף עו"ד חן כי ההרתעה כבר הושגה מעצם העמדתו לדין של בלאו ופומביות החקירה. "ההעמדה לדין משיגה את מטרות ההרתעה", ציין, "אבל היא גם עלולה להרתיע עיתונאים מלעשות את עבודתם. וזו הסכנה, כאשר התגובה העונשית היא לא מידתית. בהקשר הזה, לעיתונאי, להבדיל מאדם אחר, יש חובת אמונים למדינה, אבל אין לו חובת אמונים מוסדית, הוא לא הוציא את החומר מידי המדינה. חובת האמונים שלו בתפקידו העיתונאי מסורה לציבור".
עו"ד חן הדגיש עוד כי בכתב האישום דובר רק על פוטנציאל לנזק ולא לנזק ממשי שנגרם. "אלה בדיוק השוליים שהמדינה כמדינה לוקחת בחשבון ומסוגלת להכיל כאשר מדובר בקיומם של אינטרסים אחרים כבדי משקל של עבודה עיתונאית", אמר. "אז יש פוטנציאל נזק בהחזקת מסמכים סודיים על-ידי מי שלא מוסמך לכך שלא בכספת סגורה בבור. אבל זה מרווח הנשימה של הדמוקרטיה".
השופט דרויאן העביר בקשה לממונה על עבודות השירות להכין חוות דעת בעניינו של בלאו, וקבע כי הדיון הבא יתקיים בתחילת ספטמבר, אז גם צפוי להינתן גזר הדין.