טקס התרת נדרים

"סניגוריה של זקן: 'כל מה שהיא עשתה זה לשרת את אולמרט'", נכתב בכותרת ידיעה מאת רויטל חובל ב"הארץ" המדווחת על סיכומי פרקליטיה של זקן, אתמול בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב–יפו. חובל מצטטת מדברי עו"ד עפר ברטל, שאמר בין היתר כך: "התפקיד היחיד של הגב' זקן היה לעשות מה שאומרים לה לעשות. כל מה שהיא עשתה זה לשרת אותו, לעשות מה שהוא אומר".

"שולה זקן מתנערת מאחריות: 'דכנר טען שהוא שילם שוחד לאולמרט'", היא הכותרת שמתנוססת מעל ידיעה מאת צבי הראל ב"ישראל היום". הראל מצטט חלק אחר מדברי הסניגור של זקן, שאמר עליה: "היא קמה בבוקר אולמרט, הלכה לישון אולמרט עם פנקס על יד המיטה כדי שאם חס וחלילה הוא יתקשר באמצע הלילה מחו"ל, היא תוכל לזכור את הדברים... היא לא למדה שום דבר. כל מה שהיא למדה, היא למדה ממנו". לידיעה מצורף טור דעה מאת דן מרגלית, שמבקר את אולמרט בין היתר על כך שלא הגיע לדיון.

שולה זקן בבית-המשפט בתל-אביב–יפו, 25.2.14 (צילום: רוני שיצר)

ב"מעריב" מתפרסם טור מאת עיתונאי ערוץ 10 ברוך קרא תחת הכותרת "שולה משיבה אש". בכותרת המשנה נכתב: "זקן לא פתחה אתמול במלחמה כוללת, אבל לראשונה מאז תחילת המשפט הרימה ראש מול אולמרט".

קרא מסביר בטורו כי בשלב הסיכומים הפרקליטים אינם יכולים לפתוח חזיתות נוספות, אולם לדבריו הטון שנשמע אתמול בבית-המשפט שונה בתכלית מזה שהשמיעה זקן באמצעות פרקליטיה עד היום. "לכאורה", כותב קרא על פרקליטי זקן, "הם לא טוענים דברים שלא טענו בשלב העדויות, אבל הטקסטים הם שעושים את ההבדל, ועוד איזה הבדל".

בהמשך טורו מזכיר קרא את הדיווח שפירסם אתמול אביעד גליקמן בחדשות 10 על כך שזקן עברה "טקס התרת נדרים שנועד לבטל את הנדר שנתנה לאביה, לפיו לעולם לא תספר את סודותיו של אולמרט בציבור". "עכשיו", כותב קרא, "כשהיא כבר משוחררת מהנדר, נותר רק לחכות לרגע שבו האשה הפגועה הזו תפתח באמת את מה שהיא אוגרת במשך שנים כה רבות".

גם ב"ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה על סיכומי זקן בבית-המשפט (באתר ynet בחרו שלא לפרסם על כך ידיעה, ואף לא מבזק). לכאורה, הידיעה ב"ידיעות אחרונות" אינה שונה מהותית מהדיווחים בעיתונים האחרים על סיכומי זקן. אבל הדגשים שונים בתכלית.

"פרקליטי זקן: 'היא עשתה מה שאמרו לה'", נכתב בכותרת הידיעה. כותרת הגג וכותרת המשנה אינן מזכירות אף הן את שמו של ראש הממשלה לשעבר. מי הם אלה שאמרו לה? רק מי שיקרא עד לפסקה השביעית בידיעה (מבין תשע) יגלה כי מדובר בראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

שיעור בביקורת התקשורת מאת העיתונאי שלמה צזנה

הכותרת הראשית ב"מעריב" מוקדשת לדברים שאמרה אתמול קנצלרית גרמניה לראש ממשלת ישראל: "שמענו את עמדתך, המשא-ומתן עם איראן השיג יותר". 

"ידיעות אחרונות" ו"הארץ" מצניעים את ההתייחסות של מרקל לאיראן. "ישראל היום" מדגיש ציטוט אחר, הפוך, מפיה: "איראן שינתה את הטון, לא את המעשים", נכתב בכותרת ידיעה מאת שלמה צזנה ויורי ילון. לידיעה נלווה טור מעודד מאת צזנה, המגיב לטור ביקורתי מאת ברק רביד, שפורסם אתמול ב"הארץ".

"למרקל פשוט נמאס להתווכח ולריב עם נתניהו. נמאס לה מהשקרים", כתב רביד. "היא הגיעה למסקנה ששום דבר שתגיד לא באמת ישפיע על מדיניותו של נתניהו בנושא ההתנחלויות או תהליך השלום. הקנצלרית הבינה שמהתיש הזה כבר לא ייצא חלב ופשוט הרימה ידיים. [...] בין בכירי הממשלה בברלין לעמיתיהם בירושלים אין היום דיאלוג אמיתי, פתוח ואינטימי. זו כבר לא מחלוקת בין ידידים, אלא סתם חלב שהחמיץ".

ראש הממשלה בנימין נתניהו לוחץ את ידו של הכתב המדיני של "ישראל היום", שלמה צזנה, אחרי שחתם על מדריך התיירות שצזנה כתב. מאי 2013 (צילום מסך, "ישראל היום")

"יש בתקשורת מי שמבקש לקלקל, סתם" היא הכותרת שמתנוססת הבוקר מעל טור התגובה של שלמה צזנה ב"ישראל היום".

לפי צזנה, "ברשימת המעצמות, ארה"ב, רוסיה, סין, גרמניה, קנדה, צרפת, בריטניה, אוסטרליה ומי לא, אפשר לומר בבירור כי למרות המחלוקות ואי-ההסכמות – לגיטימיות, אגב – ישראל נמצאת שם, בתוך המועדון היוקרתי, וכמעט כולם רוחשים לה לא מעט כבוד". בהמשך מתמקד צזנה ביחסים של ישראל עם גרמניה וטוען כי שיתוף הפעולה עימה "בשיאו".

"ברור שביקורת על השלטון היא מאושיות הדמוקרטיה, ולתקשורת, כמובן, חלק מהותי ומוטמע בכך", כותב אחד העיתונאים המובילים בעיתון שאינו מעז לבקר את השלטון מאז שבנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה, עיתונאי שזכה לקבל ברכה אישית מנתניהו עם צאת ספרו האחרון, עיתונאי ששמע באותה הזדמנות מהשר יובל שטייניץ, מקורבו של נתניהו, מחמאות חמות על מקצועיותו ואיכות עבודתו.

בהמשך מוסיף צזנה כך: "אחת מהחולות הרעות של התקשורת – במקרה הזה הגדלת אפון לממדי פיל והתעסקות בטפל ולא בעיקר – היא הסבר לירידה המתמשכת באמינות המקצוע כולו. הגיע הזמן שמעט הציבור שעוד נחשף למרעילי בארות סדרתיים יידע לתת להם רק את מידת תשומת הלב המזערית שהם ראויים לה".

צזנה ככל הנראה התכוון לכתוב "אחת מהרעות החולות", ולא אחת מ"החולות הרעות", שכן כל בר-דעת יודע כי מצב החולות בישראל הוא מן המשובחים וחבל שיש מי שנטפל לנדידה שולית של כמה גרגירי חול בשולי החופים הדרומיים של המדינה שלנו כדי לעשות מהם תלולית גדולה מן הראוי.

מכל מקום, צזנה צודק. יציאה מפרופורציות והיטפלות לטפל היא אחת הרעות החולות של התקשורת (אף כי היא לאו דווקא מתאימה לתיאור הטור של רביד). אולם זו לא הרעה החולה היחידה שמאפיינת את התקשורת בישראל. רעה חולה אחרת, לדוגמה, היא חינמון עתיר תפוצה שממומן על-ידי פטרונו המולטי-מיליארדר של ראש הממשלה, שהשתלט בדורסנות על שוק העיתונות המודפסת ומסקר באופן מוטה עד גיחוך את הזירה הפוליטית והמדינית, בין היתר הודות לתרומתו של העיתונאי הבכיר ומבקר התקשורת שלמה צזנה. גם לרעה חולה זו תרומה, יש להניח, לירידה המתמשכת באמינות המקצוע כולו.

תלונה 1 מבין 500

בכל העיתונים מדווח כי הקומיקאי ירון ברלד, המשתתף באופן קבוע בתוכנית הסאטירה "ארץ נהדרת", נחקר אתמול בחשד כי תקף מינית נערה בת 17. הקומיקאי מכחיש וטוען כי מדובר בנסיון סחיטה.

"ידיעות אחרונות", המסוכסך בשנים האחרונות עם זכיינית ערוץ 2 קשת, שמשדרת את "ארץ נהדרת", מקדיש לחשדות שטח נרחב יותר מכל עיתון אחר – כותרת בעמוד השער ולמעלה ממחצית כפולת האמצע. לזכותו של "ידיעות אחרונות" יצוין כי רוב הזמן מדובר בצהובון נחות שנהנה להתפלש בפלילים ושערוריות מין, כך שאפשר שהיה מקדיש שטח נרחב לדיווח על החשדות נגד הקומיקאי גם לולא היה אחד מכוכבי תוכנית הדגל של הזכיינית שעימה הוא מסוכסך.

גם ב"הארץ" מופיעות כותרת בשער וידיעה מפורטת (אלי אשכנזי), אולם בעיתון זה נעשה ניסיון להציב את המקרה הפרטי בהקשר כללי יותר. "בנובמבר האחרון התברר כי 62% מהתיקים בגין הטרדה מינית שטופלו בפרקליטות המדינה ב-2012 נגנזו, רובם מחוסר ראיות", מדווח אשכנזי. "[...] עוד נמצא כי רק מיעוט מהתלונות במשטרה הבשילו להגשת כתב אישום פלילי: לפי נתוני משטרת ישראל, ב-2013 נפתחו 515 תיקי הטרדה מינית, עלייה של כ-40% לעומת 2011. רק שליש מתוכם, 146 תיקים, הגיעו לפרקליטות. ב-2012 הוגשו 25 כתבי אישום בלבד בגין הטרדה מינית".

עם או בלי קשר למקרה של ברלד, עמ' 3 של "הארץ", זה המאפשר מדי יום לעורכי העיתון להעניק בולטות לנושא שלטעמם ראוי לכך, מוקדש הבוקר לתקיפות מין נגד נשים. עידו אפרתי מדווח בהרחבה על מחקר שפורסם לאחרונה בכתב-העת "The Lancet" ומנסה למפות את תקיפות המין ברחבי העולם. "אחת מ-14, לפחות", נכתב בכותרת הכתבה. הדגש, במקרה זה, צריך להיות על הסייג.

"האתגר הגדול של ארגוני הסיוע והבריאות העולמיים הוא להעריך את ממדי התופעה, שמתאפיינת יותר בשתיקה מאשר בדיווח", כותב אפרתי. אולם המספרים שבמחקר, שהובילה פרופ' נאימה אברהמס, מתבססים על מקרים מדווחים בלבד, כמובן. זאת ועוד: הוא אינו כולל נשים שהותקפו מינית על-ידי בני-זוגן. מגבלה נוספת שיש לקחת בחשבון נוגעת למסד הנתונים שעליו התבססו החוקרות. "מחקר כזה מבוסס בחלקו הגדול על מרשמי אוכלוסייה טובים ואיכותיים, אלא שבחלק מהמקרים המידע היה חסר", מצטט אפרתי מהמחקר. "[...] במדינות רבות לא היו מאגרי מידע כלל, מה שהרחיב את גבולות אי-הוודאות".

מכל מקום, לפי המחקר, באפריקה נמצאות מדינות שבהן שיעור התקיפות המיניות הוא הגבוה ביותר. על אף כל הסייגים שנמנו לעיל, באוגנדה דיווחו כ-21% מהנשים כי הותקפו מינית. תיבה נלווית מוקדשת לסיקור המצב בישראל. "לפי הנתונים שלנו, אחת מכל שלוש נשים בישראל עוברת סוג של פגיעה מינית, ואחת מכל ארבע נשים עוברת אונס או נסיון אונס", אומרת רוני בן-כנען ממרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בתל-אביב–יפו.

בעמוד של "הארץ", אגב, לא מודפס תצלום אילוסטרציה של אשה נאה במצוקה, שעונה על קיר תוך שהיא מליטה את פניה. במקום זאת מודפס תצלום של נשים צעירות בהודו המניפות דגלים ונרות בעת הפגנת מחאה על אונס קבוצתי.

יתר הכותרות הראשיות

הכותרות הראשיות בכל העיתונים, למעט "מעריב", מוקדשות לתקיפה שבוצעה שלשום בלבנון. "תקפנו טילי קרקע-קרקע", מצוטט "גורם בטחוני ישראלי בכיר" שאישר בפני השבועון "טיים" את מעורבות המדינה באירוע. כתבי העיתון מצטטים את הגורם, שהסביר כי "ייתכן מאוד שהתקיפה התרחשה בצד הלבנוני של הגבול, אך הדגיש כי החלטתו המבצעית של הטייס מתי לשחרר את החימוש שלו נובעת מהרצון להימנע מנזק סביבתי 'בצד הזה או בצד השני של הגבול'".

הפרשנים לענייני צבא וביטחון מעבירים מסרים דומים בעיתונים, בנוסחים דומים. "כלפי חוץ משדרים בסוריה ובחיזבאללה עסקים כרגיל, כאילו דבר לא אירע. אפשר להסיק מכך שלשניהם אין עניין לפתוח חזית עם ישראל", כותב יואב לימור בטור פרשנות הצמוד לידיעה של "ישראל היום".

ב"ידיעות אחרונות" מוסיף אלכס פישמן כי "הטכנולוגיה המשתנה יצרה תופעה תקשורתית ייחודית: אם עד לפני כמה שנים הסתיימו פעולות חשאיות בהודעת דובר צה"ל [...] היום מחליפות את דובר צה"ל סוכנויות הידיעות בעולם הערבי. אף אחד כבר לא לוקח אחריות, ואף אחד לא מטיל אשמה. מתי תגיע נקודת השבירה בצד השני והוא יחוש מספיק נואש – או חזק – כדי להגיב באש כואבת על התקיפות הללו? איש לא יכול להעריך".

מהכותרת הראשית של "הארץ" עולה כי יש בכל זאת גורמים המנסים להעריך זאת. "הערכה בישראל: חיזבאללה ינסה לפגוע בבכירים", נכתב מעל טור מאת עמוס הראל. קריאה בטור מלמדת שהדמיון בין עמדות הראל לאלו של פישמן גדול מההבדל. לפי הראל, בישראל מעריכים כי חיזבאללה אינו מתכוון לפי שעה להגיב על תקיפת שיירת הנשק שלשום, אולם הוא עלול לנסות לפגוע בעתיד הנראה לעין ביעד ישראלי בחו"ל או באישיות ישראלית בכירה.

קוראי "מעריב" יכולים לקרוא דברים דומים בטור קצר מאת עמיר רפפורט המתפרסם בכפולה הפותחת של העיתון.

חדשות חוץ

צחוק הגורל הוא שהעיתון המודפס היחיד שיכול להרשות לעצמו לשלוח עיתונאי מטעמו לסיקור הנעשה באוקראינה הוא "ישראל היום", ששולח את בועז ביסמוט (שליח "מעריב" באוקראינה, גדעון קוץ, משמש במקביל שליח קול-ישראל במדינה). ביסמוט, עורך חדשות החוץ ב"ישראל היום" ושליחה הקבוע למדינות זרות, עשה לעצמו מנהג. הוא אינו מסתפק בשיגור דיווחים מהמדינות שבהן הוא נמצא, אלא משגר גם גלויות למזכרת.

את הדיווח הנוכחי מקייב מסיים ביסמוט בכמה משפטים שמופיעים תחת הכותרת "מלה של קוזאק":

בין האלפים שהגיעו אתמול למיידן היה גם גבר חסון, לובש מדים ופניו מעוטרים בשפם מפואר.

"אני טראסניק, גנרל קוזאקי", הוא אומר ברצינות תהומית, "אנחנו כאן לצד העם האוקראיני ואני מקווה שמעתה הקוזאקים ישתלבו מחדש במערך הצבאי". מה תעשו אם רוסיה תתקוף, אני שואל. "זאת לא שאלה נבונה. הם לא יעזו. אבל אם כן, אנחנו נבלום אותם כמו שרק הקוזאקים יודעים".

לדיווח מצורף תצלום משותף של השניים, הנושא את הכיתוב: "ביסמוט עם האיש שרוצה לחדש את תהילת הקוזאקים".

אתגר העיתונות

בתחתית עמ' 12 בקונטרס הראשי של "גלובס" מתפרסם מאמר מעורר חשד. על אף שלא צמודה לו התיבה "מודעה" או כל גילוי נאות אחר, כפי שמחייב תקנון האתיקה של העיתונות במקרים של פרסום תוכן שאינו מערכתי ונחזה לתוכן מערכתי, נראה כי מדובר בחומר פרסומי. קריאת המאמר מעוררת תחושה שהגיע ממשרד יחסי-ציבור, דרך המחלקה המסחרית, היישר לעמודי העיתון, בלי לעבור את שלב הביניים המתבקש של המערכת העיתונאית.

"גלובס", 25.2.14

תחת הכותרת "אתגר הכימיה" כותב פרופ' עדי וולפסון, מהמכללה האקדמית להנדסה על-שם סמי שמעון, על הקשרים הנאים שנרקמו לאורך השנים בין ענף הכימיה למדינת ישראל, ועל העתיד הצפוי ליחסים בין השניים.

וולפסון כותב על "קסם הכימיה" ועל משאבי הטבע של ישראל, על איכות הסביבה ועל ההידלדלות המדאיגה של מספר לומדי המקצוע, אולם דומה כי שורות המפתח בטקסט טמונות בפסקה הבאה:

התעשיות הכימיות בארץ הן מהתעשיות הוותיקות והמבוססות במדינה והן תורמות חלק נכבד מהתל"ג הלאומי ומשמשות מקור תעסוקה לרבים מאזרחי ישראל. כך למשל מוקד התעשיות הכימיות בנגב, הפארק האקו-תעשייתי נאות-חובב, מספק פרנסה לכ-10,000 משפחות, ברובן מאזור הנגב, ואחראי על ייצוא בהיקף של כ-4.5 מיליארד דולר בשנה. חברות הכימיה הישראליות הן גם שגרירות של איכות והצלחה ישראלית בעולם כולו".

בסיום המאמר מוגדר פרופ' וולפסון כחבר מליאת המועצה המקומית-תעשייתית נאות-חובב, המועצה שעד לפני כשנה נקראה רמת-חובב ונודעה בזיהום הרב שהפיצה בסביבתה.

אחת משתיים: או ש"גלובס" הדפיס פרסומת הנחזית לחומר מערכתי, בלי לספק גילוי נאות לכך, או שעורכי "גלובס" החליטו לשבץ בעמודי החדשות של העיתון מאמר דעה לא מאוד מעניין ולא מאוד קשור לידיעה שמעליו ("רשת בתי-הקפה ארקפה מתרחבת"). בכל מקרה, לא זו הדרך להתמודד עם האתגר שעומד בפני העיתונות.

 ענייני תקשורת

לי-אור אברבך דיווח אמש ב"גלובס" על קשיי נזילות ב"מעריב", שאילצו את העורך הראשי שלמה בן-צבי לבקש פעם נוספת הזרמת כספים מאבי רעייתו, קונרד מוריס.

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי שר התקשורת גלעד ארדן סעד לאחרונה על שולחנה של מנהלת הרגולציה בחברת הוט, שעליה הוא אמור לפקח. לפי הדיווח, ארדן התארח אצל המנהלת מיכל פליישר ובעלה הפרסומאי יוסי ארועטי, מבעלי משרד הפרסום GPS, באירוע שנערך בביתם. לאור זאת, ולאור העובדה כי פליישר עובדת באופן קבוע מול משרד התקשורת, תמוהה מעט התגובה של השר: "השר ארדן הוזמן לאירוע בלי שידע מיהם מארחי האירוע ומהו עיסוקם".

במדור המשפט שבמוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות" כותבת טובה צימוקי על הניסיון (הכושל, בינתיים) של השרה ציפי לבני להפוך את הצבעות השרים בוועדת השרים לענייני חקיקה לגלויות. "לבני מנסה שוב ושוב להביא את הסוגיה להכרעת הממשלה, אבל לא מצליחה אפילו להכליל את הדיון בעניין בסדר היום", כותבת צימוקי.