החברים ב"מצב האומה" הריצו רצועה של בדיחות שואה. כמה מהן היו משעשעות, בהתחלה. תוך כדי התקדמות ה"אייטם" התגברה תחושת האי-נוחות, עד שמחקה לחלוטין את חצי החיוך עד אחרון בדליו.

כדי שהצופים יבינו שהתוכנית אינה צוחקת חלילה על השואה וניצוליה, שולב ברצועה, במעין "ראנינג גג",  הסבר מפורש מפיו של מנחה התוכנית, שהבהיר שאין המדובר בהסתלבטות גרידא, אלא באמירה נגד השימוש הציני בשואה על-ידי... או, שזהו, לי לא היה ברור נגד מי כוונה האמירה וכלפי מי כוונו אגרופיהם הסאטיריים של משתתפי הפאנל.

נוסף לכך שולב ברצועת השואה גם "ראנינג גג 2", שבו ליאור שליין הקדים תרופה למבול המחאות הצפוי בעקבות היציאה הסאטירית. התרופה שלו, אגב, היתה התנשאות מעל אותם צופים שלא יבינו שמדובר בסאטירה נגד... נגד מי? גם אני לא הבנתי ולכן גם אני ראויה שיתנשאו מעלי. וזה בסדר. אני רגילה.

יכול להיות שלא הבנתי את הסאטירה כי לא רציתי להבין, משום שהיא כוונה בדיוק אלי ואל שכמותי. אני נמנית עם האנשים שחושבים שהשימוש שעושה ישראל בשואה הוא ציני, חצה מזמן את גבולות ההתקרבנות-יתר, משמש לה תירוץ משומש ועלוב לכל התנהלות מדינית אטומה ולכל פעילות צבאית אכזרית, ושום דבר לא יכול לעצור את השימוש הזה חוץ מסכומים נאותים של כסף.  אם אכן זה היה המסר, אני לא הצלחתי לפענח אותו מתוך זרם הבדיחות האקלקטי שיצקו על ראשי.

ייתכן שהרצועה נועדה לנער אותנו ולגרום לנו להבין שבכל אחד מאיתנו מסתתרת חיה נאצית קטנה או אולי להתריע על שתיקתנו מול שואות אחרות? הלוואי. אם כן, המסרים האלה היו חבויים ברובד מאוד-מאוד עמוק מתחת להתבדחות הקלילה. אני לא הגעתי לרובד הזה, אבל אולי אני סתם אשה שטחית. להגנתי ייאמר כי אנשי "מצב האומה" מעולם לא נתנו לנו לחשוד שהם עסוקים בדילמות מייסרות כאלה, אז מה הפלא שלא עליתי על כך הפעם.

ואולי בכלל כוונה הסאטירה כלפי עוכרי ישראל בעולם המעזים להשוות אותה לנאצים.  אם כן, זה מגוחך. סאטירה יורה בתוך הנגמ"ש. לירות החוצה זה כמו לעשות פרצופים למישהו ישן. אומץ גדול לא נדרש לכך, וגם האפקטיביות אפסית.

אז מצטערת, לא הבנתי. אני, צופה ממוצעת, ערנית ואקדמאית, לא הצלחתי להבין את המסר הסאטירי של בדיחות השואה. ההסברים של שליין לא עזרו. בפעם הבאה אולי ברושור ואפילו קורס הכנה. שי פירון הרי מעודד לימוד שואה מגיל הגן. אפשר לכלול שם גם שיעורים בהבנת בדיחות שואה.

השימוש הסאטירי המופתי שעשתה החמישייה-הקאמרית בשואה מוכיח שכאשר יש מסר אמיתי המבוטא באמצעי דרמטי מתוחכם ומבריק, הישראלים מוכנים לא רק לבלוע את המסר, אלא לצרוב אותו בדי.אן.איי שלהם. "הבנ'ט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף" נכנס לוויקיציטוט הישראלי יחד עם "יבוא לך דינה" ו"לסרג'יו פנית". אז זה לא שאנחנו מפחדים מסאטירת שואה, אנחנו פשוט רוצים אותה מגובשת, מחודדת ובעלת אמירה. בשביל פחות מכך, חבל למכור את האמא שלכם, ובוודאי לא את הסבתא ניצולת השואה.

"מצב האומה" היא תוכנית הומור משפחתית ומהוגנת. היא דוקרת, היא עוקצת, היא צובטת, היא נושכת קלות, היא מגרדת עם נייר זכוכית (או נכון יותר מגרדת פרמז'ן). לפעמים היא מפליצה. פתאום היא באה עם פצצת זרחן. זאת אומרת, שליין מסביר לנו שזו פצצת זרחן. בעצם היו אלו כמה אקדחי מים שהרטיבו את ספת הצופים, והם, מסכנים, לא מבינים מאיפה לעזאזל יש בסלון ריח קל של שתן.