זאת כנראה השיטה. לכאורה, הכל בסדר. השידורים נמשכים, התדר מלא צלילים, הכל כמימים ימימה. ובכל זאת, השיטה עובדת. כאשר עלתה לפני שנים אחדות היוזמה לסגור את קול-המוזיקה, נשמעו צעקות והרעיון נגנז. למישהו לא היה נעים והוא החליט, או.קיי, לא נעשה גלים, לא נכריז על סגירה, אלא נייבש. כל עובד שיפרוש לגמלאות, ייקח איתו את התקן, ואיש לא יתמנה במקומו. עד שלאט-לאט, או מהר-מהר, לא יישאר איש במחלקה, והעסק ייגמר מעצמו. מאחר שהעניין לא ייעשה באבחת חרב, איש לא יוכל לבוא בטענות, לא יהיו הפגנות, לא עצומות, ואפשר יהיה לעבור לסדר היום, לנושאים חשובים יותר.
(צילום: מיס איי, רשיון cc-by-nc-sa)
מאזיני קול-המוזיקה יודעים שכבר מזמן התחנה היא לא מה שהיתה, ולא משום שנפל פגם במסירותם, במקצועיותם ובידענותם של העורכים והמגישים. שידורים של קונצרטים של תזמורות ישראליות נפסקו כבר לפני שנים (על תזמורות זרות אין מה לדבר, כמובן). כך מועלת התחנה בתפקידה ההיסטורי על-פי חוק רשות השידור, לתעד את חיי התרבות של ישראל.
תוכניות ההעשרה והחינוך המוזיקלי, כמו הסדרות המרתקות והמרגשות של עדה ברודסקי, מיכה אוהד, עדנה ענתי ורם עברון (כולם הלכו כבר לעולמם), משודרות בשידורים חוזרים בפעם המי יודע כמה, ואין מי שיפיק תוכניות חדשות. לא משום שפסו ידעני מוזיקה מהארץ, אלא משום שהן כבר לא נחשבות, ואין עוד תקציבים להשקיע. ועדיין, העובדים שנותרו יוצאים מגדרם כדי לשמור על תו האיכות המוכר של הרשת.
אנשי ונשות קול-המוזיקה הם אנשים עדינים. הם יודעים שאין להם הכוח והמעמד שיש (או לפחות היה) לאנשי רשת ב' או רשת מורשת. הם לא מנוסים בהפעלת לובינג, יחסי-ציבור וכל מה שנחוץ היום כדי להתקיים בתקשורת. לכל היותר הם יכולים לתלות על לוח המודעות הפנימי שלהם מכתב זעקה מנומס על מפעל חייהם שהולך ומתפורר לנגד עיניהם. וגם הם יודעים שזה ממש לא עושה רושם על הנהלת רשות השידור. זו מבינה כוחניות, אלימות, וולגריות. בקיצור, כל מה שלא מאפיין את קול-המוזיקה.
הרי בואו נודה על האמת, על מה מדובר בסך-הכל? על מוזיקה קלאסית, ג'אז, מוזיקת עולם. כמה דיביזיות יש לה כבר בישראל? כמה אלפי יקים זקנים? עיינו ברשימת החותמים על העצומה שנפתחה ברשת נגד סגירת התחנה – כל השמות אשכנזיים מובהקים. שום חבר-כנסת לא יטרח להניף את הדגל הזה, לא יכנס את ועדת החינוך או הכלכלה כדי לדון בשינויים המוצעים בה. איש לא יתריע על האיום הנשקף לאי הבודד הזה במפה התקשורתית, המציע מקלט לכל מי שאינו יכול לשאת עוד את הפטפוטים האינסופיים ברשתות האחרות. ואם "הארץ" פירסם מאמר מערכת נגד סגירת קול-המוזיקה – הוא רק מעודד את ראשי הרשות.
אגב אי בודד, פעם היתה תוכנית שבה התארחו אנשים וסיפרו אילו תקליטים היו לוקחים לאי. אחת מאותן תוכניות מקסימות ושובות לב, שאפילו בשידורים חוזרים מ"אוצר התקליטייה" חדלו להשמיע אותן. אולי הן אבדו יחד עם עוד המון פנינים שלא שרדו את התנאים הפיזיים הבלתי נסבלים בארכיון קול-ישראל. מילא, אומרת הנהלת רשות השידור לעצמה, סתם אוצרות תרבות. לא התבטאויות של פוליטיקאים שמחר-מחרתיים נזדקק לקולותיהם. אפשר להתעלם ולהפנות את האנרגיה לדבר החשוב באמת, להישרדות הפוליטית.
והמאזינים – הם יוכלו תמיד למצוא באינטרנט תחנות רדיו אי-שם בעולם שמשדרות מוזיקה קלאסית. זו לא תהיה התחנה שלהם, זה לא יהיה בית, אבל אפשר יהיה להסתפק אולי בפתרון המאולץ הזה.