הסיכוי ששני עיתונאים מתחרים מ"גלובס" ומ"דה-מרקר" יכתבו מאמר משותף נראה עד לא מזמן קלוש. הרי האגו במקצוע הזה כל-כך מנופח, שאפילו לחלוק קרדיט משותף עם קולגה מאותה המערכת עושה לנו כאב בטן. עכשיו, עם ההקמה של ארגון העיתונאים בישראל, אנחנו יכולים לשים בצד לרגעים את התחרות ואת האגו, ולדבר במונחים של "אנחנו". לא אנחנו ב"גלובס", אנחנו ב"מעריב" או אנחנו ב"דה-מרקר" – אלא אנחנו כעיתונאים.

החזון שלנו הוא שכל עיתונאי יהיה חבר בארגון – כתב זוטר, צלם, גרפיקאי, פרילנס או עורך ראשי. ממש כפי שכל רופא בישראל חבר בהסתדרות הרפואית, בין אם הוא מתמחה צעיר ובין אם מנהל בית-חולים.

אנחנו לא חיים בבועה, אנחנו מודעים לקשיי הענף, למאבק ההישרדות היומיומי של רוב כלי התקשורת בארץ. אין לנו כוונה להפוך למשקולת על צווארם של המעסיקים בענף, אבל גם לא נעמוד מנגד כשכמה מהם מעניקים לעיתונאים שלהם יחס כמו לאחרוני עובדי הקבלן.

לא נמשיך להוריד את הראש במבט מושפל וחסר אונים כשעוד חבר לעבודה מפנה את הכיסא שלו ואוסף את חפציו אל תוך קופסת קרטון. אנחנו לא דורשים קביעות, אפילו מבינים את הצורך לפטר כשאין ברירה, אבל אנחנו כן דורשים שידברו איתנו קודם. שייתנו לנו הזדמנות להציג אלטרנטיבה.

הארגון שהקמנו לא יעסוק רק בתנאי העבודה. הוא יעסוק גם באתיקה עיתונאית, ברגולציה, ואפילו ברווחה. בימים הקרובים יקומו צוותי עבודה בכל אחד מהתחומים האלה, שיהפכו בהמשך לוועדות קבועות שייתנו את הדעת על נושאים שונים שצריכים להעסיק כל אחד מאיתנו.

ספק אם התיקון לחוק לשון הרע היה עובר אם ארגון העיתונאים היה קיים. ספק אם הקואליציה בכנסת היתה עושה יד אחת כדי להוריד ערוץ טלוויזיה על ברכיו משום שהוא נשכני מדי. ארגון עיתונאים גדול וחוצה כלי תקשורת הוא גם כוח פוליטי, והגיע הזמן שגם אנחנו נשחק במגרש הזה.

הקיץ האחרון הוכיח שסולידריות היא אינה מלה גסה, והיא יכולה להתקיים גם בקרב עיתונאים שרגילים להתחרות סביב השעון זה בזה מעל דפי העיתון ומרקע הטלוויזיה. אחרי הכל, גם אם הבית המקצועי שבו אנו עובדים שונה, ערכים ומטרות משותפים הביאו אותנו מלכתחילה אל המקצוע: חתירה לגילוי האמת, רדיפת צדק, ביקורתיות והטלת ספק, רצון לחשיפת עוולות וחשיפת כל מה שיש בו עניין ציבורי.

את הערכים האלה יכולים לממש רק מי שחמושים בחירות מחשבתית ונהנים מחופש ביטוי אמיתי ומביטחון תעסוקתי בסיסי. ארגון עיתונאים חזק שמבוסס על ערבות הדדית אמיתית בין חבריו יקשה על גורמים פוליטיים או כלכליים שהיו רוצים לראות אותנו כנועים, מפוחדים ונטולי שיניים. זה חשוב לנו כעיתונאים, וזה לא פחות חשוב לדמוקרטיה הישראלית.

כדי שהחזון שלנו יתממש צריך להתגבר על האינסטינקט המתעורר בקרב כל קבוצת עובדים שרוצה להתאגד: פחד. עבורנו אין טבעי ונכון יותר מלהתאחד סביב המטרה החשובה הזו, אבל בשבועות האחרונים הסתובבנו במערכות האחרות ומצאנו בכמה מהן עיתונאים שנבהלים מכך שבהנהלה יידעו שהם חלק מהתארגנות מקצועית.

כמה זה אירוני: יש לנו כוח לחרוץ גורלות של אנשים, אנחנו מטיפים מוסר, והנה כשזה מגיע אלינו אנחנו מפחדים לממש את אחת הזכויות הכי בסיסיות בדמוקרטיה. אנחנו יכולים לדבוק בנארטיב של העיתונאים החלשים והמוחלשים, ואנחנו יכולים פעם אחת ולתמיד להתנער ממנו.

מחר, יום שישי, יתקיים בקולנוע לב בדיזנגוף-סנטר כנס של ארגון העיתונאים תחת הכותרת "מדיבורים למעשים". אנחנו הרי בעסקי הכותרות, ותודו שאין כותרת מוצלחת מזו. המעבר מדיבורים למעשים תלוי בכל אחד מאיתנו. הצעד הראשון הוא פשוט להגיע.

שי ניב ורוני לינדר-גנץ הם חברי ארגון העיתונאים בישראל