אם נכיר בזה שיהודה ושומרון אינם שלנו, הרי שצריך יהיה לכתוב את כל התנ"ך מחדש" (נתן אלתרמן בשיחת אקראי עם חיים גורי, כפי שסיפר גורי ב-2009 באוניברסיטת תל-אביב. מתוך הביוגרפיה "אלתרמן" של דן לאור, בהוצאת עם-עובד)
קול מן העבר
צירוף המלים היפה "טעם של פעם", שהפך לקלישאה מאוסה לאחר שהודבק על אינספור מוצרים מהונדסים, קיבל בסוף-השבוע לרגע קצר את משמעותו המקורית. מאמרו החשוב של חיים גורי "זעקת המגילה" האיר את העיתונות הכתובה באורה הישן, אורם של מחפשי דרך ומתווי כיוון, והחזיר לרגע לעיתון "הארץ", שבו פורסם, את מעמדו המיוחד בזירת הדיון הציבורי.
שער "הארץ", 21.2.14
עורכי "הארץ" לא נהגו בחיים גורי, מגדולי מעצביה של התרבות העברית בישראל, כבמותג, ולא כביצרן טראפיק. הם לא פינו לכבודו את העמוד הראשון ולא הזיזו לכבודו את ענייני היום ("75 הרוגים ביומיים של קרבות בקייב"). הם לא נהגו בו כבגורו, לא הקדימו למאמרו פרסום מקדים ולא העלו אותו לשורת ההפניות (לצד "רכישת וואטסאפ, התאבדות או צעד גאוני?"). הם לא כתבו: "בלעדי" ולא נתנו כותרת עדכנית כמו "חיים גורי: מתחרט!".
1,700 מלות המאמר שכתב גורי – כמעט פי ארבעה מהיקפו של מאמר דעה רגיל – זכו לרצועת הפניה ברוחב שני טורים במחציתו התחתונה של העמוד. הפניה לעמ' 30, לצד עמוד הדעות השמור לאורחים, וגם זה בסדר גמור. כאשר הגישה העניינית, המכבדת את הכותב ואת קוראיו מופיעה פתאום, היא נראית כפלא. את ביצת הפאברז'ה של גורי הגיש "הארץ" בטמפרטורה המדויקת, ואף אם מדובר בסך-הכל במאמר בעיתון ולא בפרק הדחה בתוכנית שף, היא הציפה בנוזל מלוח לפחות את עיניו של אחד מטועמיה.
בשולי המהפכה המתחוללת בעיתונות, עמודי המאמרים הפכו מזמן לעמודי דעות. דעה, כידוע, יש לכל אחד, וביכולת ניתוח ניחנו גם נומרולוגים. ידע, לעומת זאת, יש למעטים, ובחוכמת זקנים צלולה ניחנו אך מתי מעט. חיים גורי, שחגג 90 באוקטובר שעבר, הוא אחד מאלה.
ראשית הקרע
"עודני חי", כותב גורי השבוע במאמרו, "האחרון לחותמי גילוי הדעת של 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה', לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת-הימים". 56 אישים חתמו ביולי 1967 על גילוי הדעת ההוא, ובהם הוגים ואנשי רוח, משוררים וסופרים כמשה שמיר, אהרון אמיר, יעקב אורלנד, יצחק שלו, אורי צבי גרינברג, ש"י עגנון, חיים הזז, דב סדן, יהודה בורלא – והרוח החיה בניסוח המסמך, המשורר, המחזאי וההוגה, שמאחוריו 33 שנות כתיבת "הטור השביעי" ב"דבר", נתן אלתרמן.
"ארץ ישראל היא מעתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה – את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו – כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד. ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו", נכתב בגילוי-הדעת, שהחתומים עליו היו אנשי תנועת העבודה ורביזיוניסטים, דתיים וחילונים, אנשי עיר והתיישבות, רבנים, אנשי צבא ומדינאים.
זו לא היתה רק הכרזה היסטורית, זו היתה תגובה מהירה ופסקנית לקולות מדיניים ופוליטיים שהחלו להישמע, והציעו להחזיק בשטחים כפיקדון ולהחזירם ליושבים בהם במסגרת הסכמי שלום. הקרע בין יונים ונצים, אנשי ישראל השלמה ואנשי הפשרה תמורת שלום, מלווה אותנו מאז.
חיים גורי מקריא מספרו "עיבל" בגוש-עציון, 9.6.09 (צילום: גרשון אלינסון)
כבעל טור ב"דבר", חיים גורי ("ח-גי") ליווה מקרוב ומתוך הערכה את מאבק בני הדור הראשון של גוש-אמונים על הזכות להתנחל לא רק לאורך הבקעה (תוכנית אלון), אלא גם בלב השומרון. בדצמבר 1975, כשגרעין אלון-מורה עלה על הקרקע בסבסטיה, העיתונאי גורי היה זה שחצה את הקווים, תיווך בפועל בין המתנחלים לבין משרד הביטחון והעלה הצעת פשרה להעביר את הגרעין למחנה קדום הסמוך, עד לקבלת אישור הממשלה לעלייתם לקרקע (הדיונים התנהלו עם שמעון פרס, שר הביטחון הנצי בממשלת רבין הראשונה).
ממרחק השנים גורי מתבונן בדאגה מפוכחת על פירות הבאושים של המעשה הגדול. "מגילת העצמאות זועקת וקולה לא יישמע", הוא כותב.
בין עברי ליהודי
"כעת, בערוב ימי, אני מרבה להרהר בבעיית הזהות הלאומית שלנו בארץ ישראל, במדינת ישראל", כותב גורי של היום. הוא מזכיר לבנימין נתניהו כי המכנה המשותף לתנועות הציוניות שבאו לכאן היה ה"עבריות", כהשלמה וכהמשך לעם היהודי שבתפוצות. בעוד שעם קום המדינה היו העברים לישראלים, הדתיים "נשארו עד עצם היום הזה 'יהודים'". גורי מציין את "הטעות הקשה" של בן-גוריון כשנתן לדת היהודית "כוח ממסדי וכפייתי מתוקף החוק" ואיפשר לה לקיים רשת חינוך נפרדת, ומזכיר את האנומליה שבקליטת מיליון יהודי ברית-המועצות, שבגלל סירוב השלטון הרבני להכיר ביהדותם של רבים מהם, הם ישראלים מתוקף אזרחותם בלבד.
"ממרומי 90 שנותי כבן הארץ אני עד למראות ולקולות שלא ייאמנו", כותב גורי, ומצביע על אנשי תג-מחיר שהופכים מאבק בין תנועות לאומיות למלחמת דת, על מציתי המסגדים ושורפי מטעי הזית ועל בעלי חזון טיהור הר-הבית מהיושבים בו. כוותיק הלוחמים במערכות ישראל הוא מצביע לא רק על קבוצות חתרניות, אלא גם על דיכוי היומיום, "הגזירות והטרטורים והסגר והעוצר והכיתור".
ראש הממשלה דוד בן-גוריון קורא את מגילת העצמאות של מדינת ישראל במוזיאון תל-אביב, בשדרות רוטשילד, 5.14.48 (צילום: לע"ם)
גורי רואה את מגילת העצמאות כנקודת המפגש ההומניסטית "בין העברי והיהודי" ומצר על שאינה נלמדת בעל-פה. האם הוא מכיר את עמדת יו"ר הקואליציה ח"כ יריב לוין, ולפיה "המגילה אינה נותנת מענה למכלול הנושאים שצריכים לבוא לידי ביטוי בחוקה ולשינויים שחלו בחברה הישראלית ובמציאות המקומית והאזורית בעשרות השנים שחלפו מאז נכתבה"? האם העלה אי-פעם בדעתו שתיתכן כאן חוקה עתידית שתדרוס את עקרונות המוסר והצדק שמבטאת המגילה?
"מעולם לא השתמשתי במלה כיבוש", אומר גורי. "עם ישראל אינו כובש בארץ ישראל, אך נוכחתי לדעת מהי משמעותו של השלטון המתמשך בעם אחר, על כל הסכנה וחוסר ההגינות שבו".
חרטה ונבואה
את הנאמר ב"זעקת המגילה" חיים גורי מבטא בפומבי בשנים האחרונות. מי שמחפש במאמר חידושים או תפניות עלול להתאכזב. עוד באוקטובר 2010, במלאות 40 שנה למותו של אלתרמן, השמיע גורי דברי חרטה על חתימתו על המסמך המכונן של "התנועה לארץ ישראל השלמה". ממרום ניסיונו הוא יכול להישיר את מבטו אל ספר ההיסטוריה, אין הוא חייב עוד דבר לאיש.
יהיו בוודאי שיטענו כי חיים גורי הבא בימים איבד את בינתו והחל לדקלם טקסטים מלאי שנאה עצמית מבית-מדרשו של השמאל המגונה. מי שכך יטען, יחמיץ את המניעים למעשה ואת משמעותם.
בראיון ל"ידיעות" (1.10.10) דיבר חיים גורי על אלתרמן: "אינני נדרש אל המתים – מה נתן היה אומר אילו חי בתוכנו כעת לאחר כל מה שקרה מאז – אני רק אומר שהוא דגל באחוות עמים הוגנת, ביחסי כבוד הדדיים בין הרוב הישראלי למיעוט הערבי בארץ השלמה. הוא בנה דגם רעיוני מוסרי שהמציאות החריבה אותו. לא לארץ ישראל הזאת התכוון אלתרמן. גם לא אני".
הפעם כותב גורי: "אמי עליה השלום כתבה בספרה 'דרך ומקדש': 'ההבדל בין אדם לאדם הוא במספר רגעי החרטה שבו'. גם בין עמים ניכר ההבדל הזה. אינני דורש אל המתים", הוא חוזר ואומר, אך בעצם מדבר אליהם. גורי איננו מדבר כאן על נתן אלתרמן – הוא מדבר אל אלתרמן. מעין התכתבות מאוחרת, על-זמנית, בין שני ילידי ראשית המאה הקודמת; בין אלתרמן, שהלך לעולמו במרץ 1970, לבין גורי הכואב, הצעיר ממנו ב-13 שנה, שהאריך ימים ונידון להיווכח בתוצאותיה ארוכות הטווח של מלחמת 67'.
נתן אלתרמן כעורך לילה בעיתון "הארץ" (צילום: אברהם סוסקין, אוסף מכון לחקר תנועת העבודה על שם פנחס לבון)
"אינני יודע מה היו אומרים היום כמה מגדולי הספרות העברית שחתמו על ההצהרה ההיא למען שלמות הארץ". גורי מדבר כאן אל גדולי הדור ההוא, אותם 54 החותמים האחרים על המסמך. האם הוא יכול לדבר בשמם? האם גם הם היו מתבוננים היום אחרת ברעיון הארץ השלמה?
ושוב אל אלתרמן: "הכרתי היטב את האיש, יצירתו ודעותיו. הוא היה הומניסט אמיתי. הוא האמין כל חייו בצדקת מאבק הקיום של עמנו בארצו, אך לא חדל להשמיע את קולו כנגד עוולות שנעשו בבני העם השכן, סתימת פיות והעלמת אמת, עד זעקתו אל מול המעשים שאותם כינה 'פשעי מלחמה!'".
קולו של גורי המתחרט צלול, עקבי וברור. ברור כמו הכתוב במגילת העצמאות הזועקת. מה שלא ברור הוא אם מישהו כאן עוד מקשיב. החרטה של גורי היא חרטה היסטורית, כואבת, טהורה. ניגוד גמור למושג הבעת החרטה התקשורתי, אותה דרישה ריקה מעבריין פלילי להתחרט על מעלליו.
עם קבורת מתיה הגדולים של התקופה, נוטים הדורות הבאים לעשות אשכבה רעיונית למורשתם, או לפחלץ את המורשת על-פי צורכיהם. "זעקת המגילה" הוא אחד המאמרים הפרוגרמטיים האחרונים שמודפסים בעיתון יומי, מעין צוואה רעיונית, זכר למאמרים הגדולים שעיצבו את דברי ימי המדינה המתחבטת בשאלות קיום ומוסר. מאמר שכזה אינו צפוי לעורר את התהודה המתבקשת בשיח הדיגיטלי, אבל ייתכן שיזכה למקומו הראוי בספר ההיסטוריה. הרשת החברתית אינה בנויה לא לחרטה ולא לנבואה, ודווקא משום כך חשוב שהמאמר נכתב בידי האדם האחרון שיכול לכותבו, והודפס על נייר, אי-שם בעמוד המאמרים, בעיתון שבספרייה.