בית של בן-אליעזר
"אני רוצה להיות האבא של העם", קוראת הבוקר הכותרת בשער "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", המוקדשת לראיון עם בנימין בן-אליעזר, מועמד לנשיאות מטעם מפלגת העבודה.
"מאיפה יש לפואד מיליונים לפנטהאוז?", קראה אתמול הכותרת לטור של אלדד יניב באתר "וואלה", שהוקדש לפוליטיקאי והעסקן.
"אני היום בעל הניסיון הגדול ביותר שיכול להיות בישראל", אומר בן-אליעזר למראיינו, יובל קרני. "לפני שלושה ימים חגגו לי יומולדת 78. מתוך 78 שנותי, 60 שנה אני בשירות הציבורי: 30 שנה מפקד ולוחם ביחידות הכי קרביות של צה"ל, 30 שנה בחיים הפוליטיים והציבוריים. שבע פעמים שר בממשלה, סגן ראש ממשלה, יו"ר מפלגה, שר ביטחון, מה לא בעצם? בכל תפקיד שעשיתי השארתי מורשת מכאן ועד להודעה חדשה".
בנימין בן-אליעזר, מימין, בחגיגות יום-הולדתו של אריה דרעי, 18.2.13 (צילום: פלאש 90)
"'המלך רוצה אותך', הוציאה אותי איילת מהמיטה עוד לפני שהספקתי להתמתח", כתב יניב בטורו. "'קח אותו', אמרה ראש לשכתו המיתולוגית של פואד, והקול שלה מהצד השני של הבלקברי התחלף בקולו. 'דחילק', הוא גער בטלפון, 'הם משפ-דים אותי! מ-ש-פ-ד-י-ם. לפי דעתי והערכתי הם רוצים לראות אותי בחקירה ויהי מה, ולמחוק אותי פעם אחת ולתמיד מהמפה. אתה יכול לבוא מהר? איילת כבר תסדר משהו לנגב ולהרטיב את הגרון. מה זה נהיה פה, לבנאדם אסור כבר לסחוב ויקאנד בקזחסטן עם הבן?'".
"עשיתי הכל כדי להקים במדינה הזו בית. בית של בן-אליעזר", אומר המועמד לנשיאות לקרני. "בית במובנים שונים, לא רק משפחה. יכולתי ללכת ולחיות בעסקים. אני בחור כשרוני מאוד, ברוך השם. אבל יש לי תחושה של מחויבות, של הובלה, של הנהגה. [...] אני אחד הבודדים שיכול לחבר ולאגד את העם הזה. אתה יודע למה? כי אני בא מהעם. בניגוד לאחרים, אני בא מהעם. אני נולדתי עם העם, אני איש העם. אני רוצה להיות האבא של העם הזה. אני רוצה שבית הנשיא יהיה הבית של העם".
בנימין בן-אליעזר, על רקע דוד בן-גוריון (צילום: פלאש 90)
"'תהיה קרוב, עם פואד יהיה לך טוב', אמר לי בן-אליעזר באותן השנים, כשמשרדי התרחב והשמין מלקוחות שהוא לא הפסיק להזרים", כתב יניב בטורו. "עוד עיריות ועוד מועצות מקומיות ואזוריות ועוד מפעלים בטחוניים ועוד תיקים שמנים. כל החברים. כל המכרים. כל מה שהיה בשליטה אצלו או מי שעשה לו מִפקד במפלגה, דפק כרטיס גם אצלי במשרד, קיבל ייעוץ משפטי ושילם שכר טרחה".
"אני אהיה רק נשיא עממי. הכי עממי. כשיסתכלו עלי למעלה יידעו שאני הכתובת, שאפשר לבוא לנשיא ולדבר איתו. שאכפת לנשיא הזה מהעם שלו", אומר בן-אליעזר לקרני. "[...] נשיא עממי הוא נשיא שיקדיש את כל חייו ואת כל מה שיש לו יום ולילה למען האזרח. לאיחוי הקרעים בעם. להיות אוזן קשבת. להיות אזרח למטה. [...] אסתובב הרבה למטה, אחיה למטה. הדבר הראשון שאני הולך לעשות, אם אבחר לתפקיד, זה ביקורים בכמה שיותר יישובים בישראל. והרבה בפריפריה. [...] אני לא אומר שלא יהיו קוקטיילים, אבל הדבר הראשון יהיה להנגיש את הנשיא לעם".
"אחרי עשרות שנים בשירות המדינה, בצבא ובממשלה, לבן-אליעזר יש פנטהאוז חדש", כתב יניב בטור. "הוא שם בצד שקל לשקל, חיסכון ליום צרה, עד שבקופה נצברו תשעה מיליון למטרה. הוא מעולם לא הסביר מאיפה הכסף, וכיצד הצליח מפרנסה בשירות המדינה לגרד מיליונים ולרכוש 300 מטר מול הים ביפו, ולהשקיף על מרכז פרס לשלום, מלמעלה".
"לפני כשנה העתיק בן-אליעזר את מקום מגוריו מראשון-לציון לדירה יפה עם נוף לים בשכונת עג'מי ביפו", כותב קרני ב"ידיעות אחרונות", ומסביר: "הבית הגדול בראשון היה שומם מדי, וגם רעייתו דולי שהתה תקופה ארוכה לצד ילדיהם שחיים בארצות-הברית".
100 אלף פרנק שווייצי
יניב מתאר בטורו שב"וואלה" את בן-אליעזר כמועמדו לנשיאות של הרב יאשיהו פינטו. הוא מזכיר כי לפני כמה שנים, כשנפל בן-אליעזר למשכב ולקה בתרדמת, ביקר אותו הרב. אחרי שהתעורר והחלים אמר בן-אליעזר: "ביום החמישי הופיע הצדיק פינטו, ישב ליד מיטתי ובכה, ולמחרת בבוקר התעוררתי". גם קרני מתייחס בראיון שלו עם בן-אליעזר לאשפוז שעבר, כשהיה חשש לחייו, אך את פינטו לא מזכיר.
ב"הארץ" מדווח גידי וייץ בהרחבה על כתב האישום המתגבש נגד פינטו, וזאת על סמך מסמך כתב החשדות נגד הרב, שהגיע לידיו. "ב-13 בספטמבר [2012] הגיעו תנ"צ ברכה ורעייתו למלון הילטון, שם פגשה הרעיה את הרבנית ביחידות", כותב וייץ. "'אני חייבת לכם את כל חיינו', אמרה הרבנית לרעיה ומסרה לה מעטפה שהוכנה מראש ובתוכה 100,000 פרנק שווייצי: 425 אלף שקל. 'אחרי סוכות הרב רוצה לתת לאפרים עוד 100 אלף דולר', אמרה הרבנית למכשירי ההקלטה שנשאה רעייתו של ברכה".
הרב יאשיהו פינטו (צילום: יוסי זליגר)
"הרב המעופף עדיין לא התעייף. גם לא חסידיו השוטים בתקשורת, ובהם שלום ירושלמי מ'מעריב', שבמקום לקבור את עצמו מחמת הבושה ולעשות עם עצמו חשבון נפש – ממשיך לשרת את האינטרסים של פינטו", כותב הבוקר מרדכי גילת במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום". גילת מתייחס לפרסום של ירושלמי מיום שלישי האחרון, שהופיע ב"מעריב" תחת הכותרת "פרקליט בכיר הורחק מטיפול בתיק פינטו בגלל סיוע שקיבלה משפחתו מהרב". ירושלמי דיווח כי גיסתו של מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות נתמכת בשנים האחרונות על-ידי הרב פינטו, מאז שבני משפחתה נהרגו בתאונה.
"הרב יאשיהו פינטו שמע אז על האסון ונחלץ לסייע למשפחה כי 'אסור לבייש אלמנה'", כתב ירושלמי. "הרב הורה לרכוש לבני המשפחה בית ברחוב הלנה כגן ברמות בעלות של מאות אלפי דולרים. הרב גם הורה להעניק לרחל קפלינסקי ולבניה עשרת אלפים שקל מדי חודש, והתשלומים עוברים לבני המשפחה בצורה סדירה גם היום".
"הסיפור המלא יתפרסם ביום שישי ב'מוספשבת'", הבטיחה כותרת בסיום הידיעה של ירושלמי ביום שלישי האחרון. הבוקר, במדור של ירושלמי ב"מוספשבת", מתברר מהו "הסיפור המלא": כמה שורות, בשולי הטור, תחת הכותרת "הערות לעדכון", שבהן חוזר ירושלמי על כמה מהפרטים ואז מוסיף: "בדיווח בעיתון נאמר כי הרב הורה גם לרכוש בית לבני המשפחה. התבקשתי להבהיר כי את הבית שבו מתגוררת המשפחה בשנים האחרונות קנה בועז קפלינסקי המנוח עצמו לפני מותו, וכי המשפחה לא קיבלה דירה ממוסדות הרב".
באופן מאוזן ואפילו רגיש
"שר המדע יעקב פרי לא מבין מה העניין שעושים מבונוס של 615 אלף שקל שהעניק לו בנק מזרחי-טפחות על 2012", כותב חגי עמית בפתח מוסף "דה-מרקר" הבוקר. "הוא הרי הרוויח כ-14 מיליון שקל ב-2006–2012, שבהן שימש יו"ר הבנק ב-60% משרה [...] אין טעם לוותר על הבונוס, הוא בטח אומר לעצמו, הרי הסערה תישכח בעוד כמה ימים והכסף יישאר. [...] אבל מה שפרי לא מבין הוא שכמשרת ציבור שיו"ר המפלגה שלו התבטא באחרונה נגד החזירות של שכר הבנקאים, היה עליו לוותר על הבונוס כדי להוות דוגמה ולהבהיר למערכת הבנקאות שמשהו אכן השתנה. אם היה עושה זאת, גם הוא וגם הבוחרים שלו היו עשויים להרוויח מכך".
השר יעקב פרי, 20.2.14 (צילום: גדעון מרקוביץ')
כדי שהסערה תישכח, יש צורך להשכיחה. עיתונאי "מעריב" שלום ירושלמי מסרב לשתף פעולה. תצלום של פרי תופס את כל עמ' 3 ב"מוספשבת" של "מעריב". נשען על מקל הליכה, מתאושש מניתוח. ירושלמי, בעל המדור הפותח במוסף, שוחח עם פרי לרגל יום-הולדתו ה-70 והחלטת ועדת שקד על מתווה חוק השוויון בנטל. "קיבלת מתנה יקרה ליום-ההולדת?", שאל ירושלמי את פרי. "כן, זה סיפוק גדול", השיב השר.
"אני לא מדבר על החוק", אמר ירושלמי. "אלא?". "על המענק בסך 615 אלף שקל שקיבלת מבנק מזרחי-טפחות". "נו באמת", השיב השר פרי. "אני עובד ולכן מתוגמל בתנאים שבהם עבדתי. הלכתי עם ההחלטה הזו למבקר המדינה. הוא הקים ועדה ואישרו את זה. הכל כשר, אבל הקנאים מדברים". "זה קצת מנקר עיניים, לא? אתם מפלגת מעמד הביניים", העיר ירושלמי, ופרי השיב: "יש גבול. עבדתי עד אוקטובר 2012. הבנק הרוויח. זה כסף שמגיע לי בדין. הכל נעשה באופן מאוזן ואפילו רגיש. שילמתי מס גבוה. אני מרגיש עם זה בסדר. אין לי בעיה".
ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, עמלים על מלאכת ההשכחה. "אתמול, יום חמישי, מלאו ליעקב פרי 70", פותח נחום ברנע את טורו שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "השלמת העבודה בכנסת על חוק הגיוס היתה מתנת יום-ההולדת שלו". תצלום של פרי מתפרסם גם בכפולה הפותחת של קונטרס החדשות בעיתון, תחת הכותרת "מופע שנות ה-70". "בתזמון מושלם, בעת שאושרו עיקרי חוק הגיוס החדש שעליו עמל בשנה האחרונה, חגג אתמול שר המדע יעקב פרי (יש-עתיד) יום-הולדת 70", מדווח איתמר אייכנר בכיתוב התצלום. "'לא יכולתי לדמיין מתנה ראויה ומשמחת יותר', אמר פרי באושר".
מזל טוב לשר פרי, אשריך שזכית לעיתונות שכזו.
רציני כמו ג'יימס דין
בכל העיתונים מוקדשת הבוקר הכותרת הראשית למהומות באוקראינה. רק הכותרת של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל. "נתניהו בגד בנו", מצוטט בכותרת הראשית ח"כ מאיר פרוש מיהדות-התורה.
"הוא לא איש הגון", אמר עליו פרוש, והוסיף: "סמרטוט". יובל קרני, איתמר אייכנר ועקיבא נוביק מדווחים כי בעקבות שינוי דעתו של ראש הממשלה והסכמתו להכנסת סנקציות פליליות לחוק הגיוס החדש, החרדים שוקלים להחרים את מועמדי הליכוד לנשיאות המדינה.
"נתניהו הציע ללפיד לדחות בכמה שנים את החלת החוק. לפיד סירב. אילו היה מסכים, היה מאבד את עולמו", כותב נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "ליברמן הצטרף ללפיד. נתניהו לא ראה מנוס אלא להיכנע". הכותרת שמפנה משער "ידיעות אחרונות" לטור של ברנע היא "כניעתו אומנותו".
"נתניהו הסתכל עלי, אמר לפיד, הבין שאני רציני כמו המוות ועזב את כל הנושא", מתארת סימה קדמון את נקודת השבר של ראש הממשלה מזווית הראייה של שר האוצר יאיר לפיד. בהמשך משווה קדמון את לפיד לג'יימס דין.
"על דבר אחד אין מחלוקת", כותב יוסי ורטר ב"הארץ", "הפור נפל כאשר לבנימין נתניהו נפל האסימון: לפיד רציני בכוונתו לפרוש לאלתר מהממשלה אם זו לא תעביר את החוק בנוסח הרצוי לו". בהמשך, בהקשר אחר, מוסיף ורטר: "נתניהו איבד לחלוטין שליטה על מפלגתו. הוא במצב של פשיטת רגל מוחלטת. השפעתו על המתרחש במוסדות הליכוד שואפת לאפס".
ב"ישראל היום" מדווח מתי טוכפלד על עקרונות חוק הגיוס שנקבעו השבוע. החרדים, כותב טוכפלד, "לא החליטו אם החוק מביא לסיום סופי של השותפות עם בנימין נתניהו והליכוד, או שהוא דווקא מותיר פתח לשיתוף פעולה עתידי". לתפקיד הסמרטוט מלהק טוכפלד את יו"ר הבית-היהודי נפתלי בנט. או כפי שהוא מנסח זאת: "עלה נידף ברוח".
"משענת הקנה הרצוץ שהעניק בנט לחרדים ולרבני מפלגתו נשברה עוד יותר מהר ממה שהוערך", כותב טוכפלד. "בניסיון נואש לתקן את המצב, ניסו בבית-היהודי השבוע להטיל את האשמה על נתניהו. ראש הממשלה, שכמעט לא עסק בחוק, הואשם כמי שמנסה לטרפד את קידומו ולעכב את ההצבעות. [...] כאילו לא היתה זו סיעת הבית-היהודי בכבודה ובעצמה שנכנעה לכל הדרישות של לפיד".
החבר'ה מאקי"ם
"הסטיגמות שיש לנו נוראות", כותב גונן גינת במדורו הקבוע שבמוסף "ישראל שישבת" שהוא עורך. "כמה אנשים ירו על בית שבו מתגוררים אנשים בעלי מוגבלויות בצפון תל-אביב, ומיד כולם מאשימים אותם ושואלים איך זה קורה דווקא אצל הנאורים הצפונים הללו. אבל בדיקה גילתה שהם, השכנים-הצפונים, בכלל לא יכולים להיות אשמים – כי בדיוק באותו זמן שנורו היריות, כל השכנים היו בהפגנה נגד גירוש הסודאנים והאריתריאים מדרום תל-אביב". מבעד להומור של גינת מבצבצת אי-היכולת להבחין בין האוכלוסיות השונות בתל-אביב. תנוח דעתו, רוב תושבי שכונת צהלה אינם מפגינים למען סודאנים ואריתריאים.
ח"כ אילן גילאון מבקר בהוסטל אקי"ם בצהלה, 19.2.14 (צילום: גדעון מרקוביץ')
ב"ידיעות תל-אביב–יפו", המקומון האחרון שנותר בבירת העיתונות של ישראל, מקדישים את כתבת השער לאירוע הירי בצהלה. הכתב איתי אילנאי ביקר בשכונה ושוחח עם שכנים למעון. "אני פוחד", אמר לו אחד מהם. "אני גר צמוד להוסטל והחלון שלהם צמוד לחלון של הילדה הקטנה שלי. אני לא מכיר מישהו שיגידו לו ששמים בצמוד אליו חבר'ה מאקי"ם ושלא יעלו בלבו חששות. אלה חוסים בני 20 פלוס, בעיקר בנים. הילדה שלי, בת תשע, חוזרת כל יום מבית-הספר לבד. רוב הילדים בשכונה הם בגילים האלה. אפילו אם יש אחוז קטן של סיכוי שלחוסה כזה יש התפרצות, או יצר מיני פתאום, אני לא יודע מה יכול לקרות, ואני אומר זאת עם כל הצער שבדבר והרצון שהם ישתלבו בחברה. אני מודה, אני בור בדברים האלה ואני חושש מהלא נודע. אני חושב שזה משהו טבעי".
חופש הביטוי
"פרופ' סאדק זיבא-כלאם, שמרצה באוניברסיטת טהרן, נעצר החודש לחקירה באשמת 'הפצת שקרים, העלבת מערכת המשפט, החלשת המשטר, עיסוק בתעמולה נגד השלטון ופגיעה בסדר הציבורי'", כותב צבי בראל בטורו שבעיתון "הארץ", המוקדש לחופש הביטוי והפלורליזם התרבותי באיראן. "עילת האשמה היתה מכתב ששיגר זיבא-כלאם לעורך העיתון 'כייאן', שבשליטת המנהיג העליון, שבו שאל אותו 'מה היא התועלת שהביאה תוכנית הגרעין לאיראן, לכלכלתה, לפיתוחה ולקידומה של איראן, על רקע המחיר הכבד שהיא גובה'".
בראל מסביר: "שאלות כאלה מותר לשאול בשיחות פרטיות או בחוגים סגורים, אבל כאשר הן נשלחות לעורך עיתון, המנגנונים כולם ניעורים למלחמה. זיבא-כלאם נאלץ להפקיד ערבות עצמית של 2,000 דולר כדי להשתחרר מן המעצר, אבל הוא ממשיך לדבר ולהתראיין".
בשער "הארץ" מדווח ניר חסון כי צלם פלסטיני ממזרח ירושלים זומן לחקירה במשטרת ישראל בשל סטטוס בפייסבוק שבו כינה את ראש עיריית ירושלים ניר ברקת "ראש עיריית הכיבוש". חסון מציין כי זהו "ביטוי שגור לתיאור העירייה בקרב הפלסטינים", אולם משטרת ירושלים כנראה ראתה זאת בחומרה. "החקירה נמשכה כחצי שעה, ולדברי עבד-רבו, הנושא היחיד שעליו נשאל היה הסטטוס שכתב, והחוקר הסביר לו שהוא חשוד בעבירת הסתה. 'הוא אמר לי, אתה גר בעיר הזו, למה אתה כותב כיבוש', סיפר עבד-רבו ל'הארץ'".
חופש הביטוי במדינת ישראל עודנו שריר וקיים, והוא זה שמעניק לשלמה ארצי את הזכות לפתוח את הטור הקבוע שלו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" בשורות הבאות: "כשטולדו וסבאג (חברי ושותפי היקרים לעבודה) הגיעו בשבוע שעבר מצוברחים לאולפן, זה היה בגלל שהם לא מצאו את שמות משפחותיהם ברשימת הזכאים לדרכון ספרדי. הרי מה יותר קרוב מהשם טולדנו לעיר הספרדית טולדו, וגם פטריק (סבאג) נשבע שאמו נולדה במאלגה ומשם עברה למרוקו. מכיוון שחשבתי שיעבור זמן עד שאיזה ישראלי יקבל באמת דרכון מברצלונה רק בגלל שאבות-אבותיו חטפו שם מכות, אמרתי להם: 'יאללה, לפחות יש לנו את ארץ המוזיקה, שלא צריך אפילו רבע דרכון כדי להיכנס אליה'. וכך, למרות שזה נשמע כמו ניסיון קלישאתי לסחוט דמעות אושר על הבוקר, עשינו קפה והתחלנו לנגן".
תוכניות פינוי-בינוי בהר-הבית
ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" מוקדשות כמה כתבות לרגל ציון 40 שנה לתנועת ההתנחלות. בין היתר כותב עקיבא נוביק על העץ שננטע בשנת 1976 בהתנחלות עפרה על-ידי שמעון פרס ויהודה עציון. פרס היה אז שר הביטחון, שאישר קודם לכן את הקמת ההתנחלות. עציון היה תושב ההתנחלות ולימים ממובילי ארגון הטרור המחתרת-היהודית ומתכנן פיצוץ כיפת-הסלע.
יהודה עציון על רקע הר הבית, 1997 (צילום: נתי שוחט)
"התוכניות לפיצוץ כיפת-הסלע כבר היו בראשך בזמן הנטיעה?", שואל נוביק. "קשה לי בעצמי לקבוע", משיב עציון. "הר-הבית מלווה אותי מאז ששת-הימים בתודעתי, אבל ההתארגנות של מה שקרוי 'המחתרת היהודית' עוד לא היתה קיימת אז". נוביק, אגב, הוא בנו של חבר המחתרת יצחק נוביק, שהורשע בגרימת חבלה חמורה, על רקע חלקו בהטמנת מטעני חבלה ברכבם של ראשי ערים פלסטינים. מי שנסע עם נוביק במכונית, בדרך להטמנת מטעני החבלה, היה חגי סגל, בעל טור קבוע במוסף של "ידיעות אחרונות".
טור נרחב יותר שמור לסגל בעמודים הפותחים במוסף "דיוקן" של "מקור ראשון". השבוע הוא מקדיש חלק מטורו להמלצה על הספר "תרפ"ט, שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי", מאת הלל כהן. "ספר היסטוריה מקומם", מכנה אותו סגל, ובכל זאת מחמיא. "סיפור טוב, קולח, מרחיב אופקים, אך התיזה בעייתית ביותר", כותב סגל. לדבריו, כהן "יוצר סימטריה בין הצדק היהודי לבין הצדק הפלשתיני באותו קיץ מכונן".
לפי סגל, "הציונות היתה הקולוניאליזם המנומס ביותר בכל הזמנים", שכן "ערביי הארץ, ששחטו כאן יהודים עוד הרבה לפני הרצל (למשל, בפרעות צפת 1834 או 1838), פיתחו לאומנות מלאכותית ויצאו למתקפת דמים ממוסדת על המפעל הציוני. בחברון, בירושלים, במוצא ובצפת הם התנפלו בהמוניהם על חפים מפשע. פה ושם פקעה סבלנותו של יהודי בודד, והוא ביצע פעולת תגמול שמאפשרת עכשיו להעלות את טענת הסימטריה, אבל אין ספק שזכות היוצרים על פשעי מלחמה כאן היתה של הפלשתינים".
חגי סגל (צילום: יוסי זמיר)
בהמשך טורו מתעמת סגל עם טענה אחרת מספרו של כהן, כאילו בשנת תרפ"ט היה תכנון של יהודים לפוצץ את הר-הבית. כהן נסמך על עדות שמצא בארכיון תולדות ההגנה, מאת חבר הארגון שסיפר כי קיבל הוראה והתנקש במנהיג הקבוצה שתיכננה זאת. "ידידי הידען יהודה עציון", כותב סגל, "מומחה בכיר לתוכניות פינוי-בינוי בהר-הבית, קרא את הספר של כהן, התמלא פליאה גדולה, והלך לחפור אף הוא בארכיון". לדברי סגל, עציון מצא את עדות שותפו ומפקדו של נותן העדות המצוטט בספרו של כהן, וזה לא הזכיר כלל תכנון לפיצוץ הר-הבית, אלא רק "פעולת נקם בערבים", ואף טען כי לא הרגו את האיש, אלא רק היכו אותו עד שהבטיח לחדול מפעולותיו.
בכפולה הפותחת של "מעריב", עיתון האח של "מקור ראשון", מתפרסם הבוקר מאמר מאת אותו הלל כהן, על רקע הדרישה של מדינת ישראל מהרשות הפלסטינית להכיר בה כמדינה יהודית. "בהסכמי אוסלו הכירה ההנהגה הפלסטינית במדינת ישראל", כותב כהן, "אולם מבחינת הפלסטינים לא היתה בכך הכרה בזכותם של היהודים לכונן ריבונות על חלק מארצם, אלא הכרה במציאות פוליטית שבה המדינה קיימת.
"הצהרה על הכרה במדינה יהודית, הנתבעת מהם כעת, משמעותה הכרה בכך שליהודים יש זכות לריבונות בארץ, הכרה בצדקת התהליך שהפך את הערבים מרוב בארץ למיעוט בה, מתן אישור לתהליך שהפך את רוב הפלסטינים שחיו בשטח מדינת ישראל לפליטים, ואישוש מעמדם של הפלסטינים אזרחי ישראל כזרים בארצם. מתן הכרה כזו הוא הודאה בתבוסה היסטורית וקבלת הדין על עוול שהם קורבנותיו. דומני שמנקודת המבט הפלסטינית (מוטב היה לו פלסטיני היה כותב את הרהוריו ותחושותיו, אבל נעניתי לבקשה לעשות זאת) זוהי דרישה בוטה, חסרת רחמים וקשה מנשוא".
בשולי החדשות
א. בכפולה הפותחת של "דה-מרקר" מתפרסמת הבוקר ידיעה מאת נמרוד בוסו על צירוף מקרים יוצא דופן שאירע בעפולה. ליד ביתו של השר לשעבר אלי אפללו, יו"ר עמית בקק"ל, ניטעו בט"ו בשבט 500 שתילים. "לדברי שמאים", כותב בוסו, "בעקבות נטיעת החורשה, יזכה אפללו לא רק בנוף מרשים ומרענן, אלא גם בתוספת אפשרית של 10%–15% לשווי ביתו, לאחר שנטיעת החורשה מפחיתה באופן משמעותי את הסיכוי שייבנה ליד הבית כל מבנה אחר – בית, מבנה ציבור, מוסד ציבורי או שטח מסחרי".
אפללו טוען כי לא ידע כלל על הנטיעה, ובעיריית עפולה טוענים כי החליטו על הנטיעה משיקולים מקצועיים בלבד. גם אם שתי הטענות האחרונות נכונות, מישהו יכול להעלות על הדעת שידיעה כזו תתפרסם ב"ידיעות אחרונות", שלו שיתוף פעולה מסחרי מתמשך עם קק"ל, או באחד העיתונים האחרים שכוללים באופן קבוע דיווחים מצולמים על מעשיו של יו"ר קק"ל אפי שטנצלר?
ב. במדורו שבמוסף "ישראל השבוע" מצטט דן מרגלית מה שהוא מכנה "שיחת חדר כושר", שנערכה ביום שלישי השבוע בין היועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה וינשטיין לבין הפרסומאי אודי פרידן.
ג. הידיעה שמופיעה הבוקר ב"ישראל היום" תחת הכותרת "פעם כומתה – תמיד כומתה" אינה מיוחדת במינה. כמותה יש כל שבוע בשני העיתונים הנפוצים בישראל.
זכות הציבור לדעת
"דילמה: עבריין תובע את המדינה בטענה שחשיפת זהותו גרמה לו נזק, האם הפרקליטות אמורה להתעקש שהמשפט יתנהל בגלוי?", שואל עידו באום ב"הארץ", על רקע ההיתר לפרסם חלק מפרשת הרשלנות של תת-ניצב אפרים ברכה והפיצוי ששולם לעבריין.
"לאחר ש'הארץ' פנה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב כדי להביא לפרסום הפרשה, ניסתה הפרקליטות לנהל חלק מההליך – כולל חלק מהדיון על פרסומו – ללא נוכחות באי-כוח העיתון. גם זה חמור", מציין באום. "בבית-המשפט העליון התהפכו היוצרות. ראוי לציין את השופט נעם סולברג, שבפסקי דין בעבר הציג עמדה המטילה אחריות קפדנית על העיתונות באופן שעלול לצנן את חופש הביטוי. במקרה זה קבע סולברג כי במקום שבו העיתונות חושפת מידע ש'זכות הציבור לדעת פשוטו כמשמעו' – חובה לפרסם".
למרות זאת, באום מסיים את טורו בנימה פסימית. "למרות שבית-המשפט העליון עשה מאמץ לפרסם קטעי מידע רבים, הערפל מותיר חוסר אמון וספק באשר ליכולתן של המשטרה והפרקליטות לבדוק את עצמן", הוא כותב. "בלב הכשל מצויים מאבקי אגו ואמוציות. כלומר, אנשים. שמות האנשים נותרו בגדר נעלם והמחיר הציבורי של החשיפה נחסך מרובם. נותרת תחושה כי כעומק האיפול, כך גדל הסיכון להתנהלות שהציבור אינו יכול לקבל. זכות הציבור היא לדעת יותר".
במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות" מקדיש השופט בדימוס בעז אוקון את טורו הקבוע "שיפוט מהיר" למקרה של נפגע בתאונת דרכים שביקש למנוע את פרסום שמו המלא בתביעת הביטוח. "התובע והוריו רצו למנוע את פרסום שמותיהם. הם חשבו שפרסום מצבו הרפואי של אדם בתחום הפיזי והנפשי מהווה פגיעה בזכותו לפרטיות ולסודיות רפואית, וכי פרטי המידע האלה עלולים ליפול קורבן לחשיפה באינטרנט". חברת הביטוח התנגדה, אך שופט בית-המשפט העליון אליקים רובינשטיין קיבל את עמדת התובע.
"מידע אודות מצבו הבריאותי של אדם הוא היבט מובהק ומרכזי של צנעת חייו", קבע, ואישר כי שמו של התובע יוזכר בראשי תיבות בלבד. "כאשר בהקלדה נוחה במאמץ מינימלי ניתן להגיע לפסיקה כולה", כתב רובינשטיין, "מתעצמת הפגיעה הפוטנציאלית במי שפרטי בריאותם נחשפים".
ענייני תקשורת
עורכי-הדין גיורא ארדינסט ורמי בן-נתן מתראיינים לחן מענית ב"גלובס" לרגל מלאות 25 שנה להקמת משרדם המשותף. ארדינסט, שמייצג בין היתר את אילנה דיין בתביעה שהגיש נגדה סרן ר', מתייחס להחלטה הצפויה להינתן בקרוב על-ידי ההרכב המורחב של שופטי בית-המשפט העליון. אם יהפוך בית-המשפט את דעתו, הוא אומר, "נראה על המסך פחות תוכניות תחקירים נשכניות ויותר מגזינים רכים שלא מכעיסים איש. המציאות תפנה את מקומה לריאליטי".
"ובינתיים", אומר יהודה נוריאל ליוסי מדמוני, לקראת סיום הראיון שמתפרסם במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", "זה ריאליטי אוכל, ריאליטי מוזיקה, ולקינוח ההעלבות של 'היפה והחנון' או הקללות של 'האח הגדול'". "תשמע, אני לא מתבייש לומר את זה", משיב לו מדמוני, "בפרפרזה על 'מקום בגן-עדן', האנשים האלה מסכנים את מקומם בגן-עדן. אני לא מבין איך הם מרשים לעצמם להשחית את הנפש של העם הזה. איך בנאדם קם בבוקר ועושה דברים כאלה – את זה אני לא מבין".
מי שמעוניין להתוודע לנאום התודה שנשא השבוע דרור אידר לרגל קבלת פרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת, מוזמן לעיין בטורו שב"ישראל היום". מטורו של אמנון לורד ב"מקור ראשון" עולה כי היה זה הוא שהפנה את תשומת לבו של אידר לפערים בין מוספי יום-הכיפורים מתחילת שנות ה-90 לאלה שיצאו לאחרונה, הנקודה שבה פתח אידר את נאום קבלת הפרס. "בוא נדבר באמת על 'ישראל היום'", מצטט לורד בטורו מדברים שאמר לאידר, "הוא פגע קשות בכלל העיתונות". "אל תסבך אותי", השיב אידר. "העיתון יצר גלי הדף. אבל יש היום מקום לעוד עיתון אפילו".
טורו של גיא רולניק, הבוקר ב"דה-מרקר", מזכיר את הטור שפירסם לאחרונה במגזין "דה-מרקר".