ענייני אגו

"זה מאוד לא נעים לגלות שהמפכ"ל שלנו, האמור להדביר את כוחות הרשע, חושש מן העיתונות יותר משהוא חושש מהפושעים שעליהם ונגדם הוא מתבטא ופועל ישירות וללא חת", כתב אתמול מתי גולן בשער האחורי של "גלובס". גולן התייחס לביקורת שהשמיע השבוע מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו על התקשורת בישראל. על הביקורת דווח בחדשות ערוץ 2 באינטרנט, עד שהמשטרה מחתה והידיעה הוסרה. "דווקא במקרה זה ה'קייס' של דנינו נגד התקשורת חלש למדי", טען גולן. "מה שמבהיל את האזרחים זה חוסר האונים של המשטרה. וגם אם הכותרות הגדולות, ללא פרופורציה, תורמות לערעור הביטחון, עדיין לא התקשורת אחראית לכך".

הטור של גולן ירד אתמול לדפוס לפני שבית-המשפט העליון התיר לפרסום, לבקשת עיתון "הארץ", את פרשת התרשלותו של תנ"צ אפרים ברכה, ולפני שנודע כי תיק החקירה בפרשת הרצח בבר-נוער, התיק שפענוחו לכאורה צוין על-ידי משטרת ישראל במסיבת עיתונאים חגיגית, אינו עולה יפה וכי החשוד ברצח, חגי פליסיאן, צפוי להשתחרר ממעצר כבר בימים הקרובים. הבוקר, הכותרות בעיתונים גדולות.

חגי פליסיאן, 8.7.13 (צילום: פלאש 90)

"תיק הבר-נוער קורס: חגי פליסיאן צפוי להשתחרר, עד המדינה נעצר", נכתב בזו של "הארץ". "הקריסה", נכתב בכותרת "ידיעות אחרונות". "שמונה חודשים לאחר שחגגה את פענוח הרצח במועדון הבר-נוער, נאלצת המשטרה להודות שהתיק מלא חורים", נכתב בכותרת המשנה. אפילו "ישראל היום", עיתון הבית של המפכ"ל, יוצא הבוקר בכותרת "הלך התיק". "מהלומה למשטרה ולפרקליטות", מגדירה בעיתון זה כותרת הגג לראשית את ההתפתחות האחרונה בפרשה. ב"מעריב", העיתון שבאופן עקרוני אינו מחזיק כתב לענייני פלילים כבר חודשים ארוכים, מסתפקים בהפניה קטנה לטור פרשנות מאת ברוך קרא, עיתונאי ערוץ 10, המתפרסם תחת הכותרת "משטרה במשבר".

צו איסור פרסום הוצא על טיב המידע החדש שהוביל את משטרת ישראל לעצור את עד המדינה בפרשה, מדווחים יורם ירקוני, אדוה כהן ומאיר תורג'מן בכפולת האמצע של "ידיעות אחרונות". ב"הארץ" מגדירים יניב קובוביץ ורויטל חובל את המידע שהתגלה כ"מידע בעייתי שמעמיד את עד המדינה בבעיית אמינות קשה". קרא מדווח לקוראי "מעריב" כי "מדובר בהוכחות של ממש לבידוי ראיות" ומזכיר כי הראיה המרכזית בתיק היתה הקלטה שביצע עד המדינה לחשוד פליסיאן ובה נשמע החשוד מדבר על "עבודה נקייה" שעשו בבר-נוער.

"המבוכה בפרקליטות ובמשטרה היא גדולה ביותר וכרגע, גם על-פי גורמים במשטרה, לא יהיה מנוס אלא לחזור מכתב האישום נגד חגי פליסיאן", מדווחים אבי כהן, צבי הראל ועדנה אדטו ב"ישראל היום". בהמשך הדיווח הם מוסיפים: "במשטרה מנסים להדגיש כי בכל תקופת החקירה, מהרגע הראשון, היה פרקליט מפרקליטות מחוז תל-אביב צמוד לתיק, ובפרקליטות היו אלה שהחליטו ללכת עם התיק ועם עד המדינה הבעייתי לכתב האישום נגד חגי פליסיאן".

ב"ידיעות אחרונות" מציגים תמונה הרמונית יותר של היחסים בין המשטרה לפרקליטות. "למרות מפח הנפש, אין חילופי האשמות בין המשטרה לפרקליטות בנוגע לשאלה מי אחראי למצב שנוצר", מדווח בעיתון זה. "חשוב לציין, תחת מגבלות צו איסור הפרסום, כי במהלך החודשים האחרונים, בעקבות אירוע מסוים, הן החליטו לפתוח בהליך של חקירה מחודשת בתיק, צעד נדיר שמוכיח כי ענייני אגו לא עצרו אותם מלנסות לברר את האמת".

יחסי המשטרה ופרקליטות עומדים במוקד פרשה נוספת, שבצירוף מקרים יצאה לאור אתמול, במקביל לפרסום המחדל המסתמן בחקירת הרצח בבר-נוער. בית-המשפט העליון התיר פרסום חלקי של פרשה ישנה שבה מעורב תת-ניצב אפרים ברכה, ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, שלאחרונה עלה לכותרות בשל יחסיו עם הרב פינטו. "הארץ", שהגיש את הבקשה להתיר את פרסום הפרשה (עם המבקשים נמנה גם הכתב תומר זרחין, שמאז חדל לכתוב בעיתון), מדווח על הפרטים שהותרו לפרסום בהרחבה, על פני כל עמ' 5, עם המשך בעמ' 12.

"תת-ניצב ברכה התרשל והמדינה פיצתה עבריין", לשון הכותרת לדיווח מאת רויטל חובל ויניב קובוביץ. לפי הידיעה, סכום כסף שעודנו אסור לפרסום הועבר לעבריין ששמו עודנו אסור לפרסום כפיצוי על התרשלותם של תת-ניצב אפרים ברכה ופרקליטת מחוז תל-אביב אושרה גז (גז, עוד צירוף מקרים, היא גם מנהלת התיק הרצח בבר-נוער), וזאת במסגרת פרשה שהתרחשה לפני כמה שנים, במועד שעודנו אסור בפרסום. 

הפרשה "חושפת התנהלות בעייתית ביותר של המשטרה והפרקליטות, שכללה הסתרת מידע אפילו מבית-המשפט", נכתב ב"הארץ". שופט בית-המשפט העליון חנן מלצר כתב בפסק הדין שניתן אתמול כי על גורמי האכיפה "לוודא שתופעה של הסתרת מידע מפני הפרקליטות ומפני בית-המשפט, שהיא נורמה שאין להמעיט מחומרתה, ואשר סברנו כי עברה זה מכבר מן העולם – תיעקר מן השורש".

לגרסה המקוונת של הכתבה ב"הארץ" צורף פסק הדין שנתן אתמול בית-המשפט העליון, כך שכל גולש יכול לראות שלעיתון נודע על המעורבים בתביעה לפיצויים לראשונה אחרי שהחלטה משפטית באחד משלבי הדיונים ניתנה בטעות תוך ציון שמות הנתבעים.

"ידיעות אחרונות", 20.2.14

ב"ידיעות אחרונות" מדווחים על הפרשה ירון דורון ותלם יהב, שמציינים כי התרשלות שוטרים לפני אי-אלו שנים גרמה לחשיפת שמו של העבריין, חשיפה שהעמידה אותו ואת בני משפחתו בסכנת חיים. לידיעה נלווה רמז שיסייע למי שמעוניין בכך לעקוף את צו איסור הפרסום – גזיר עיתון ובו חלק מכתבה שהופיעה במוסף "7 ימים" תחת הכותרת "המשטרה גזרה עלי עונש מוות". "חשיפת הפרשה ב'7 ימים', 1998", נכתב מתחת לגזיר העיתון.

ניתן לראות את כותרת הגג שניתנה לכתבה ההיא, "ראיון בלעדי עם סוכן מס' 1 של המשטרה שנחשף בגלל מאבק יוקרה בין יחידות ונמלט מהארץ", אך כותרת המשנה בכתבה הישנה מחוקה. מי שירצה לקרוא אותה ולדעת מי המעורבים בפרשה, ייאלץ להגיע עד לארכיון העיתונות שבבית-אריאלה בתל-אביב–יפו או בספרייה הלאומית בירושלים ולסרוק את כל מוספי "7 ימים" משנת 1998 (עבודה של כמה דקות). הרי צו איסור הפרסום עודנו שריר וקיים בנוגע לכמה מפרטי הפרשה, ואפילו הדחף העז להתגאות בחשיפה ראשונית מלפני 16 שנה לא יביא את "ידיעות אחרונות" להפר אותו.

אגב, כתבי "ידיעות אחרונות" אינם שוכחים לתת בידיעה שלהם קרדיט למשרד עורכי-הדין ליבליך-מוזר, שהגיש את הבקשה לביטול איסור הפרסום על הפרשה ומייצג במקביל גם את "ידיעות אחרונות". שמו של עיתון "הארץ", שבשמו הוגשה הבקשה, נשמט מהידיעה. בידיעה קצרה שמתפרסמת ב"ישראל היום", לעומת זאת, מוזכר שמו של העיתון, אך לא שמם של באי-כוחו.

"שתי הפרשות הללו", כותב קרא ב"מעריב" על המחדלים בחקר הרצח בבר-נוער וההתרשלות שהובילה לפיצוי העבריין, "מתווספות כמובן לפרשת רב-ניצב ולחוסר האונים שמפגינה המשטרה מול גל הפיצוצים והיריות ברחובות. האמת היא שהמשטרה לא באמת קטסטרופלית כפי שמתארים אותה, וגם לא העומד בראשה, שבמהלך כהונתו רשם גם הצלחות. הבעיה העיקרית של הארגון ושל ראשו היא היומרנות והעיסוק האובססיבי בדימוי התקשורתי ('אמרו לי שאני מצטלם טוב', אמר לאחרונה דנינו לאילנה דיין). מי שמגדיר את כהונתו באופן שאין מתנשא ממנו כ'דרך המפנה', שלא יתפלא שסופרים לו בעיקר את הכשלונות ופחות את ההצלחות".

כלפי חוץ

הכותרת הראשית והכפולה הפותחת של "מעריב" מוקדשות לאישור ועדת שקד את חובת השירות הצבאי לחרדים, כולל סנקציות פליליות למתחמקים משירות. "בבית-היהודי וביש-עתיד הביעו שביעות רצון", מדווח זאב קם. הכתב מצטט "בכירים בבית-היהודי", שאמרו לו: "זהו נוסח שגם החרדים יוכלו לחיות איתו, גם אם כלפי חוץ הם אומרים אחרת, ולפחות הם לא ייצאו עליו למלחמה באופן בוטה".

"ועדת שקד היא התיקון החרדי", כותב יאיר אטינגר ב"הארץ". "הודות למעורבות החרדים והדיאלוג ההדוק עם שקד, כולל בינה ובין רבנים, לא יהיה בישראל שום חרדי שיתגייס לצה"ל בניגוד לרצונו. זה נכון בעיקר לליבה החברתית החרדית: החסידים, הליטאים והאליטה הספרדית. החוק הזה, אם הממשלה מסוגלת לחוקק אותו, 'מסכן' בעיקר את הפריפריה החברתית החרדית – חב"דניקים, חוזרים בשאלה, חוזרים בתשובה, דתיים-לאומיים שיסתפחו לחברה החרדית".

"קשה להאמין שהחרדים הזילו אתמול דמעות, אלא אם כן אלה היו דמעות תנין", כותבת סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות". "הוועדה עשתה כל מה שניתן כדי ללכת לקראת החרדים כך שיוכלו לעמוד ביעדים שהציבו בפניהם, וספק אם הסנקציות הפליליות יתממשו".

ישיבת ועדת שקד, 19.2.14 (צילום: יונתן זינדל)

"כי נמכרנו אני ועמי – אות חרפה וקלון שייזכר לדיראון", לשון כותרת הגג בעיתון החרדי "המודיע", הבוקר. "ועדת הגיוס דהרה כצפוי לעבר היעד האנטי-חרדי וקבעה: יוטלו סנקציות פליליות ובני ישיבות יושלכו לבתי-כלא", לשון הכותרת הראשית. "ראש הממשלה אחראי ישיר להפקרת החרדים ופגיעה במעמדם ובזכויותיהם של בני הישיבות", קוראת כותרת נוספת בשער, הנסמכת על דברים שאמרו חברי-הכנסת של יהדות-התורה. "לחרפה, לכלימה ולדיראון עולם" היא כותרת מאמר המערכת. מאמרים נוספים שזוכים להפניה בשער מופיעים תחת הכותרות "מדינת הצאר הישראלי", "יום שחור לצבא" ו"מסחר בדם ובהסתה".

"לדיראון עולם: לומדי התורה בארץ ישראל לכלא", נכתב בכותרת הראשית של "המבשר". "יום שחור בדברי ימיה של המדינה היהודית – בהנהגת ממשלת נתניהו". כותרות נוספות משער העיתון: "כגנבים בלילה", "אשרינו שהופללנו", "אות קין היסטורי", "אומנות השקר" ו"ואנחנו קמנו ונתעודד". בעמוד ב' של העיתון נדפס שירו של מ' דף, "עֲמָלֵנוּ פְּלִילִים?!". הנה כמה שורות: "לְהַצִּית תַּבְעֵרָה בָּא-גֵּץ/ לְדוֹרוֹת אוֹת קָלוֹן/ לְהָזִיד נוֹעֲדוּ לְנָאֵץ/ אָמְרוּ הַמֵּט כִּלָּיוֹן; לְהַרְשִׁיעַ כָּל שׁוֹקֵד/ קָבְעוּ עֲמָלֵנוּ פְּלִילִים/ פֶּשַׁע וְגַם רֶשַׁע יוֹקֵד/ הָצֵר פַּעֲמַי מַעֲלִילִים".

"לא עת לחשות", נכתב בכותרת הענק של הטבלואיד החרדי "הפלס". "ממשלת הזדון הכריזה מלחמה נגד עולם התורה; חוק הגיוס יקבע כי לומדי התורה יושלכו לבתי-הכלא". כותרת נוספת בשער מודיעה: "הציבור החרדי ימשיך ויגביר את צעדי המחאה והזעקה נגד צוררי התורה".

"החרדים לא מתאבלים", נכתב מעל מאמר מאת זאב קם המתפרסם במדור הדעות של "מעריב". "הם כמובן לא יגידו את זה באופן רשמי, ולעולם לא יודו בכך, אבל חוק גיוס החרדים שאושר אמש בוועדת שקד הוא לא חוק רע לחרדים", כותב קם. "ההודעות לעיתונות והאמירות לציטוט, מהצד החרדי, מדברות אמנם על חוק אנטישמי ועל שנאת חרדים. אל תאמינו לזה. מי שיושב עם חברי-הכנסת החרדים, ובמיוחד עם אלו שחברים בוועדת שקד, יודע היטב שהם רגועים. הם מבינים שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע".

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם הבוקר שער עיתון "משפחה" מאתמול, הנושא את הכותרת "לדיראון עולם". לצדה מופיעה סטמפה: "נערכים להפגנת המיליון".

קרדיט

נוסף לפער בסוגיית האבל של החרדים, פער שקיים בין העיתונים החילוניים לאלה של החברה החרדית, בולט הבוקר פער נוסף, פנים-חילוני. בשער "ידיעות אחרונות", על רקע ירוק זית וכותרות מבטיחות ("חוק השוויון בנטל: היסטוריה בדרך לבקו"ם"), מתפרסם תצלום של יאיר לפיד, מחייך. פרשנית העיתון סימה קדמון שוחחה עימו ומתארת אותו כמי שעמד איתן על עקרונותיו, עד שהכניע את כל יריביו.

"לפיד רואה בחוק לשוויון בנטל ניצחון היסטורי. הוא מרגיש שהוא הצליח לכופף את כולם, בזה אחר זה: את נתניהו, את בנט, את ליצמן ואת גפני, את שקד. על זה הלכתי לבחירות, הוא אומר. ואם יש פעם שבה אני לא מוכן שייקחו לי את הקרדיט על הניצחון, זו הפעם הזאת". לטור, שמודפס בכפולה הפותחת של העיתון, צמוד תצלום נוסף של לפיד, שנראה די מבסוט מהחיים.

ב"ישראל היום", לעומת זאת, מפקפקים. "צעד קטן או היסטוריה?", תוהה כותרת ידיעה על החלטת הוועדה. "לא שוויון, אבל שיפור", נכתב מעל טור מתון מאת גדעון אלון, שאינו מזכיר כלל את יש-עתיד. על טור תוקפני בהרבה חתום יהודה שלזינגר, שכותב: "החוק המנוסח בוועדת שקד הוא בלוף, שקר, לעג, אחיזת עיניים למושג 'שוויון בנטל' [...] החוק המסתמן לא יגרום לשוויון. הוא מנסה לצמצם את אי-השוויון ובעיקר לאפשר לחרדים להשתלב בתעסוקה – מטרה חשובה לא פחות, אך לא מכסה על הפצע הצבאי המבדיל בין דם לדם. החזרה הבלתי פוסקת על צמד המלים 'סנקציות פליליות' היא לא מקרית. זה מה שלפיד רוצה שתזכרו, גם אם סנקציות כאלה בכלל לא יוטלו".

בועה נקייה מאנשים שאינם כמותם

כתבת השער המאלפת של "מוסף כלכליסט", "העיר הלבנה", מוקדשת לשכונת צהלה. ארי ליבסקר משרטט תמונה של "הניסוי היומרני ביותר בישראל של הפרטת הביטחון". בכותרת המשנה לכתבה נכתב על חברת אבטחה פרטית, 150 מצלמות שמתעדות כל תנועה, סיירים עם כלבי ענק, פטרולים רכובים ו"מבט מטריד לעתיד שבו עשירים יחיו בבועה נקייה מאנשים שאינם כמותם".

"שלא כמו ביישובים אמידים אחרים, בצהלה אין מחסומים בכניסה והיא אינה מוקפת גדר", כותב ליבסקר. "ההגנה מבוססת על שילוב של פרופיל זיהוי שנועד להבדיל בין זרים למקומיים ועל שיתוף פעולה נמרץ מצד תושבי השכונה".

שער "מוסף כלכליסט", 20.2.14

"אנחנו יודעים לזהות אדם שלא מפה. אני מזהה זרים על-פי ההתנהגות שלהם והדרך שבה הם מתנהלים", אומר לו הסייר נתי ג'וזף מחברת השמירה כלבי-אשמורת. "במי אתם חושדים", שואל ליבסקר את שחר גולדברג, היזם והבעלים של כלבי-אשמורת. "החשודים הם בדרך כלל עובדי בניין שאנחנו לא מצפים שיסתובבו פה בערב והם בעלי חזות ערבית", הוא משיב. "ואם יש כאן מסתננים אפריקאים שלא אמורים להיות בשכונה בשעות הערב, אנחנו פונים אליהם ושואלים מה יש להם לעשות פה. [...] שום אריתריאי לא עובד אצל אף אחד בשעות אחר הצהריים. מי שאין לו מה לעשות בשכונה פשוט לא נמצא כאן.

"[...] היה מקרה שבו בשתיים בלילה בסוף רחוב יהונתן נראה אדם כהה עור עם קפוצ'ון, והוא נתקל במאבטח עם כלב. המאבטח איבחן שהאדם לא מדבר עברית. כשביקש ממנו לעצור, האדם התקרב לכיוונו. המאבטח הרפה את הרצועה והכלב הפיל את האדם לרצפה, נגח בו וריתק אותו. אחר-כך התברר שמדובר בעובד זר ללא רשיונות שהייה בארץ, והמשטרה הגיעה מיד".

ליבסקר מצטט גם מדברי הקרימינולוגית ד"ר אראלה שדמי, שמבהירה כי למאבטחים פרטיים אסור לקטלג ולתשאל עוברי אורח, ומציינת כי "הפשיעה לא באמת נעלמת, היא פשוט עוברת מצהלה לשכונות שכנות בצפון תל-אביב, למעמד הביניים, שלא לדבר על המצב הנורא בדרום העיר. כאן לא מדובר בהפרטה של הדואר או של חברת החשמל, אלא בהפרטה של החופש שלנו, בפגיעה בזכויות יסוד. מי ערב לכך שבעוד כמה שנים משטרות פרטיות לא יעכבו אותנו בגלל המראה שלנו, המוצא שלנו או המעמד שאנחנו משתייכים אליו?".

בסיום הכתבה מתאר ליבסקר כיצד נכנס לנעליו של חשוד והסתובב בשכונה בשעות הלילה כשראשו מכוסה בכובע מעילו. "כעבור כמה דקות נעצר לידי רכב של חברת השמירה G4S", הוא כותב. "הסייר שואל אותי אם הכל בסדר ואני עונה שכן. הוא ממשיך הלאה, אבל כעבור דקה חוזר. הפעם הוא לא מוציא מלה מפיו, רק נוסע באטיות לצדי, נעצר בקרבת מקום ומדומם את המנוע".

"אבטחה היא עניין מרכזי מאוד בהווי המקומי, מעין גאדג'ט קהילתי מעורר גאווה", כותב ליבסקר. "אחרי כמה ביקורים בשכונה המנומנמת למראה מתחוור לך שמתחת לפני השטח רוחשות כל העת שכבות על גבי שכבות של אבטחה. תכליתן המוצהרת היא שמירה על בטחונם של התושבים ועל רכושם, אבל הנגזרת הבלתי נמנעת היא בועה של אחידות אנושית, נקייה כמעט לגמרי מאנשים ש'אינם שייכים', כפי שהם מוגדרים פעם אחר פעם".

בשער "מעריב" מתפרסם תצלום של איש עסקים תושב צהלה, פניו מפוקסלות, מובל לחקירה כשכוס קפה חד-פעמית בידו. "שכנים של דיירי אקי"ם בצהלה נחקרו בחשד לירי לעבר הבית", נכתב בראש עמ' 8 של העיתון. יובל גורן מדווח כי שוטרים עיכבו אתמול לחקירה בני זוג ושתי קרובות משפחה בחשד למעורבות בירי לעבר ההוסטל של אקי"ם בשכונה. לפי הדיווח, החשודים הכחישו כל קשר ובסיום החקירה נאסר עליהם לשוב לביתם ולרחוב שבו הם מתגוררים למשך 48 שעות. "בשלב זה, ככל הנראה לא נמצאו ראיות לכך שהוא או בני משפחתו אכן היו מעורבים במעשי החבלה", מציין גורן.

בידיעה קצרה מאת אדוה כהן וראובן וייס, המתפרסמת בתחתית עמ' 18 של "ידיעות אחרונות", נכתב: "מסתמן כי הירי מרובה האוויר לעבר ההוסטל בוצע מהבית שבו מתגוררת המשפחה – אולם ככל הנראה הם לא עומדים מאחורי הירי". ב"הארץ" מדווחים על החקירה יניב קובוביץ וירדן סקופ. לידיעה, שמתפרסמת בתחתית עמ' 4 בעיתון, מצורף תצלום של מאבטח העומד בכניסה לבית אקי"ם.

כלי העינוי המועדף על המשטר הקפיטליסטי

"למה אנחנו כבר לא ישנים?", תוהה שיזף רפאלי במדורו שב"מוסף כלכליסט", ומשיב: "מי שישן הרי לא עובד ולא צורך. לא ייפלא, לכן, שהקפיטליזם שואף לצמצם את השינה, לתחום אותה ולהשתלט עליה". לפי הנתונים שמציג רפאלי, "מבוגר מערבי ישן רק שש וחצי שעות בלילה ממוצע, לעומת שמונה שעות בדור הקודם ועשר שעות בתחילת המאה ה-20 – ועוד לא אמרנו מלה על סייסטות שאבדו מאז". בהמשך מזכיר הכותב כי "מניעת שינה הפכה לכלי העינוי המועדף על משטרים שונים".

ענייני תקשורת

"העמוד הראשון הוא שיקוף של מפת האינטרסים של העיתונים, וזה בעיני דוחה. 'כן ביבי, לא ביבי', המיפוי של את מי נקדם ואת מי נוריד", אמר קובי מידן בראיון ללי-אור אברבך, שפורסם שלשום במוסף "פירמה" של "גלובס". "המצב עכשיו תקשורתית דוחה אותי פיזית, דוחה את העיתון מכף ידי", הוסיף.

מיכל רפאלי-כדורי, סמנכ"לית הרגולציה של yes, התראיינה אף היא לאברבך ואמרה לו כך: "החדשות המקומיות נולדו ב-89', כשחברות הכבלים קמו והיה צריך לחצוב את כל הרחובות והכבישים, ולכן רצו לתת פיצוי לראשי הערים ולעיריות. היום בעידן הפייסבוק, כשכל נושא עירוני מטופל מיידית ברשתות החברתיות, אין לזה מקום. מה לעשות ,יש מוצרים שעברו מהעולם. גם בקודאק עובדים הלכו הביתה".

עוד במוסף "פירמה", ראיון שערך יובל אביבי עם רותם דנון, עורך "ליברל", המגזין החדש של ליאוניד נבזלין. דנון מספר כי הוא מכיר את נבזלין כבר שלוש שנים. "ראיתי אדם צנוע, שנרדף ברוסיה כחלק מקבוצה של ליברלים אמיתיים שרצו להפוך את רוסיה לארה"ב 2", הוא אומר עליו. לדבריו, המגזין החדש יכוון למה שהוא מגדיר "אליטה חושבת". כשהוא נשאל לדעתו על דוגמאות לנסיונות קודמים, כגון "ז'ורנל" של "מעריב", משיב דנון: "גם במקרה שלו, כמו במקומות מסוימים ב'גלריה', מכוונים לתרבות גבוהה לשם הכיוון בלבד, ולא מתוך עניין אותנטי באותה תרבות".

במוסף "השוק" של "כלכליסט" סוקר אסף גילעם את האפשרויות העומדות בפני אליעזר פישמן, בעל השליטה ב"גלובס", בכל הקשור להשטחת הפירמידה העסקית שלו.

גד פרץ דיווח אמש ב"גלובס" כי פטריק דרהי, בעל חברת הוט, נפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו וביקש ממנו לאפשר לחברת הכבלים לשדר את ערוץ החדשות שהקים, i24news. "איני מבין את ההיגיון הרגולטורי שמאפשר לערוץ אל-ג'זירה להיות משודר בישראל ומונע את שידוריו של ערוץ i24news", אמר לאחרונה דרהי. בידיעה של פרץ מוסבר ההיגיון: "הסיבה שהערוץ אינו משודר בישראל נובעת מכללים שקבעה מועצת הכבלים והלוויין, שמטרתם למנוע את שליטת בעלי הפלטפורמות גם בערוצים. ההפרדה בין התשתית והתוכן נועדה לאפשר העלאת ערוצים עצמאיים ללא תלות בבעלי התשתיות".

במדור הדעות של "הארץ" מוחה גדעון לוי נגד סדר העדיפויות של מהדורות החדשות של ערוץ 2, שדיווחה על מותם של תושבי עכו מפיצוץ בלון גז רק לאחר דיווחים על שלושה עניינים אחרים, "קשקושים", כלשונו.

"מדוע בישראל חלפו יותר מ-13 חודש מאז התראיין ראש הממשלה לכלי תקשורת בעברית", שואלת טל שניידר במדור הדעות של "מעריב". "מדוע נתניהו מקפיד להתראיין באנגלית ולכלי תקשורת זרים, ורק פה בישראל דממה?".

ב"ידיעות אחרונות" מתפרסם דיווח מאת אדוארד דוקס על הנעשה בקייב. תיבה נפרדת מוקדשת למותו של סלבה ורמיי, עיתונאי "וסטי", שהוכה על-ידי אנשים שניסה לצלם ומת מפצעיו.