בראיון שהעניקה לאחרונה למדור הברנז'ה באתר "וואלה" התבקשה נשיאת מועצת העיתונות דליה דורנר להתייחס לסיקור ראש הממשלה בעיתון "ישראל היום". תשובתה היתה: "אם יש עיתון שתומך בראש הממשלה, יש גם עיתון שמבקר אותו".
אפשר לראות בהתייחסות השטחית הזאת לרודנות של המו"לים בישראל את המדד לכהונתה של דורנר כנשיאת מועצת העיתונות, כהונה שקשה שלא להתאכזב מתוצאותיה, במיוחד לנוכח הניסיון ושיעור הקומה של שופטת בית-המשפט העליון לשעבר. במשך למעלה משבע שנות כהונתה העדיפה דורנר לזרום עם נחשולי הסערה שמוטחים בעיתונות הישראלית במקום להיאבק בהם, לחתור כנגדם או לייצר להם משקל נגד אמיתי. את הישגיה בתפקיד היא מודדת באדוות זעירות על פני המים, שגם הן לרוב הצהרתיות בלבד.
דורנר בוחנת את הקרב בין "ידיעות אחרונות" ל"ישראל היום" במדדים טכנוקרטיים של שופט המנתח אך ורק את הראיות הישירות המונחות בפניו בלי לתת משקל לערכים ולנסיבות. מבחינתה יש שני עיתונים, אחד כותב כך והאחר להפך, וכל עוד נשמר האיזון, אין בעיה. בכך מתעלמת דורנר לחלוטין מההשפעות האתיות המשחיתות של הסיקור האוהד-אוטומטית או שוטם-אוטומטית את ראש הממשלה. בכך היא מתעלמת מנטייתו של "ישראל היום" לסילופים בשם האידיאולוגיה ומהטענות על ההקשר הפסול של סיקור נתניהו ב"ידיעות אחרונות".
לתחושה שדורנר עשתה לעצמה חיים קלים מדי כנשיאת מועצת העיתונות שותפים גם גורמים בתוך המועצה, והיא מעיבה על מועמדותה לנשיאות המדינה, שעליה הכריזה לפני כמה ימים. בנימוקים לבחירתה הסבירה דורנר ש"חשוב לקדם אשה" והצהירה כי כנשיאה תעסוק בנושאים א-פוליטיים "כגון שמירה על זכויות אדם". אלא שנשיאות מועצת העיתונות נמצאת בחזית המלחמה על חופש הביטוי, אחד מהפסגות של זכויות היסוד במדינה דמוקרטית, ודורנר התקשתה לכבוש אותה.
תקופת כהונתה, שהחלה ב-2006, התאפיינה בתמורות העזות ביותר שהתרחשו בענף אי-פעם, ולוותה באיומים קשים על חופש העיתונות והביטוי. קריסת מודלים כלכליים, ההיחלשות הכרונית של עיתונות הדפוס, האיומים המשפטיים על עיתונאים, לחצים כלכליים ופוליטיים חסרי תקדים, צנזורה חיצונית ועצמית מצמיתה, פגיעה אנושה בתנאי העבודה של עיתונאים וחדירה של פרסום סמוי ללב דיווח העיתונאי – כל אלה בעיות המטרידות את חלק הארי של ציבור העיתונאים הפעילים בישראל, אלה שעדיין לא נואשו מהמקצוע. דורנר לא השכילה לנצל את המועצה שברשותה ולהפוך אותה לראש חץ שייתן מענה, ראשוני לפחות, לכמה מהבעיות הללו.
הפגנת עיתונאי "מעריב" נגד הבעלים נוחי דנקנר ועופר נמרודי מול בית "מעריב". ספטמבר 2012 (צילום: "העין השביעית")
אמת, מועצת העיתונות היא מוסד וולונטרי מיסודו, התלוי בחסדי המו"לים והעיתונאים. ברצותם הם מטים לו אוזן, וברצותם מחרימים אותו. אבל דורנר לא חשבה שצריך לשנות את המצב הזה ולשקול לפעול כדי לעגן כמה מתפקידיו בחוק. חבל, כי בתור שופטת עליון לשעבר היתה יכולה לנצל את מעמדה כדי לשכנע חברי-כנסת להעניק תוקף חוקי לבתי-הדין לאתיקה של המועצה. בפועל, אף עיתון לא סופר אותם, והתלונות המוגשות אליהם נדמות בלתי משמעותיות. בהעדר בית-דין רציני לאתיקה, מופקרת הזירה העיתונאית לאיומים בלתי פוסקים בתביעות דיבה, איומים שכמה מהם נועדו לצורכי הפחדה בלבד.
מועצת העיתונות כיום היא פטיש ללא ראש, המייצג רק מקצת מהמסמרים בקופסת הכלים של העיתונות הישראלית. מרבית אמצעי התקשורת המודרניים – ובכלל זה אתרי האינטרנט הגדולים (ynet, "וואלה", "מאקו") וזכייניות הטלוויזיה הגדולות (קשת, רשת) אינן מיוצגות בו. דורנר לא הצליחה לכנס את המוסדות האלה תחת קורת גג אחת, וזאת חרף נסיונותיה להגמיש עוד ועוד את הסטנדרטים הנדרשים לשם חברות במועצה, למשל על-ידי ביטול דמי חבר או הימנעות מדיונים בכשלים אתיים עמוקים. וכך נוצר פגם כפול בתפקודה של המועצה: גם מייצגת מיעוט עיתונאי, וגם חסרת שיניים. לא מקל ולא גזר.
רוב הפרשות המורכבות שהטרידו את העיתונות הישראלית בשנים האחרונות לא זכו להתייחסות מעמיקה של דורנר והמועצה. המשבר הכלכלי של ערוץ 10, התמוטטות "מעריב", פרשת אדלסון (שהח"מ היה מעורב בה), משבר הניהול ברשות השידור – השופטת דורנר יצאה ידי חובתה בהענקת ראיונות, והשאירה את העבודה לגורמים אחרים כמו ועדי העיתונאים או עמותות כמו "הצלחה" והתנועה לאיכות השלטון. בשיחות פרטיות נוהגת השופטת להצהיר ש"חשוב לי שיהיה לי קול בתקשורת", ומוסיפה מיד – "ויש לי קול". אבל הקול הזה מתפרש כקול עמום, פשרני ובלתי נחרץ.
עכשיו מבקשת דורנר את אמון חברי-הכנסת לתפקיד הנשיאה הראשונה בישראל. אמת, יש מועמדים הרבה פחות ראויים ממנה, ויהיו רבים שיגידו שממילא תפקיד הנשיא הוא סמלי בלבד, ממש כמו תפקיד נשיאת מועצת העיתונות. על הגישה הזאת אפשר לומר שני דברים: הראשון, שבמקום להצדיק את מינויה, היא מייתרת את נחיצותם של שני המוסדות גם יחד. והשני, שבסופו של יום, האדם הוא זה שעושה את התפקיד.