טקסט נרגש פירסם שוקי טאוסיג בסקירת העיתונות היומית (ד') בזכות הגמישות האקדמית שלא הופגנה, ואף הובסה, במקרה של יאיר לפיד ואוניברסיטת בר-אילן. "הביורוקרטים של 'הארץ' ניצחו", פתח טאוסיג במה שלא מותיר ספק מי הרעים ומי הטובים. אחרי הכל ידוע שביורוקרטיה היא רעה מטיבה.
"העוון הוא נצחונה של הפורמליסטיקה על הגמישות, של הביורוקרטיה על היצירתיות [...] נצחון החומר על הרוח. נצחון תפיסה הרואה בטופס עליון על ההישג ובבחינה מדד טוב יותר מזה של בוחן החיים. זו תפיסה שעניינה אנשים בינוניים, שאפשר להכניסם תמיד למסגרת, שאבוי להם אם יעזו לפרוץ נתיב נוסף, אחר, חדש".
בשבועיים האחרונים הייתי עד, ובכמה מהמקרים השתתפתי, בכמה דיונים שנגעו לשאלת יאיר לפיד. הטיעונים שהועלו בדיונים האלה נעו על הגרף שבצדו האחד תמימות ובצדו האחר מופרכות ברמות שקשה לתאר.
יאיר לפיד, ינואר 2011 (צילום: אורן בן-חקון)
כך למשל שמעתי וקראתי טיעונים שלפיהם "הישגיו העיתונאיים והספרותיים משמעותיים יותר מציון זה או אחר", "הוא מסוגל לרמת חשיבה וניתוח הנדרשת מסטודנטים לתואר שלישי", "נשמע לי סביר שיאיר לפיד מסוגל לעשות עבודת דוקטורט על פרשנות תרבות או מה שזה לא יהיה. זה לא כל-כך רחוק מפובליציסטיקה, והוא די טוב בזה", "שינסה, ואם הוא יעמוד בזה, שיכתוב דוקטורט", והתגובה החביבה עלי: "רוב כותבי הדוקטורט [...] נתקלים בקיר האטום והמייאש של הצורך לכתוב את תוצאות המחקר שלהם. רבים לא צולחים אותו. לפיד בא מכתיבה [...] לפחות ברור שאת קיר הכתיבה הוא יכול לעבור. זה לא ממש מעט ואי-אפשר להמעיט בחשיבות של זה".
קשה להימלט מההרגשה שמספר לא מבוטל מתומכיו של לפיד (לאו דווקא הפוליטיים) תופסים טרמפ על המקרה שלו כדי לאוורר תסכולים אישיים המבוססים, מן הסתם, על ניסיון מחורבן עם מערכת ההשכלה הגבוהה. אני יכול להבין ללבם. גם אלו מבינינו שצלחו את המערכת ופועלים בתוכה נושאים על גבם כמה צלקות שלא במהרה יחלימו.
ובכל זאת, מן הראוי להשיב לכמה מהטענות. ראשית, לאלה הגורסים שהעובדה שלפיד הדגים יכולות כתיבה עיתונאית תעמוד לזכותו יש להזכיר שכתיבה אקדמית עשויה להיות שונה באופן חד מכתיבה עיתונאית. בעוד שלא מזיק שגם עבודת דוקטורט תהיה מעניינת, הדרישות מהכותב האקדמי אינן זהות לדרישות מהעיתונאי, ויש מי שיטען שדווקא המטען העיתונאי עומד לרועץ לאלה שחוצים את הגדר.
לאלה הגורסים שהביורוקרטים (המרושעים, כמובן המרושעים) ניצחו צריך להזכיר שזו אותה הביורוקרטיה שבשמה מנפנפים תומכי לפיד ואוניברסיטת בר-אילן עצמה, הטוענת שהיא קיבלה את הסטודנט לפיד "על-פי כל הכללים". הרי לפיד לא נחת בתוכנית לפרשנות והחל ללמוד על דעת עצמו. תחת זאת הוא עבר ועדה (אחת או יותר), מילא טפסים, קיבל אישורים שנחתמו בחותמות רשמיות ואז החל ללמוד. רוצה לומר, הביורוקרטיה כאן עובדת מכל הצדדים, ולא ברור מדוע הביורוקרטיה שקוראת להפסיק את לימודיו של לפיד היא מרושעת בעוד שהביורוקרטיה שקיבלה אותו היא נאורה.
נראה, אם כן, שהבעיה היא לא ביורוקרטיה. הבעיה, בעיני תומכיו של דוקטור לפיד לעתיד, היא שהמערכת צריכה לדעת להכיל מקרים יוצאי דופן ולא לצאת מגדרה כדי לחסלם. אחרי הכל, זו בדיוק המשמעות של מקרים יוצאי דופן – הם נדירים, הם ספורים והם רחוקים מלהיות הסטנדרט המקובל.
בעוד שעל פניו טיעון זה נשמע סביר, גם הוא לא נטול בעיות. כאשר התקשיתי בכתיבת התיזה בתואר השני, פנה אלי המנחה שלי ואמר לי: "ראה, היום תואר ראשון הוא מה שבעבר היה תעודת בגרות ותואר שני הוא מה שהיה פעם תואר ראשון. אתה רוצה לסיים רק עם תעודת בגרות?".
ליאיר לפיד אין לא תעודת בגרות ולא תואר ראשון. בתואר שלישי, שהוא בהגדרה תואר מחקרי, הוא דווקא חושק. מה שמעלה את השאלה אם זה המקום להפגין אותה גמישות שהמערכת צריכה לדעת להפגין מדי פעם.
האם הייתם רוצים שיטפל בכם רופא שדילג על ארבע שנות לימוד ("הוא ממש מוצלח עם הידיים!")? מה באשר לשופט שאין לו תואר במשפטים ("יש לו אחלה חוש צדק מפותח שבעולם")?. אם כל הפורמליסטיקה הזו של תארים ואקדמיה נראית מיותרת, אז בואו נחזור אל העת העתיקה. קשה לקבל ברצינות את הטענות של מי שממילא חושב שכל האקדמיה הזו היא בלבול שכל אחד גדול. אם זו דעתו, הרי שעמדתו פסולה מלכתחילה: אתה לא יכול גם לטעון שמדובר במערכת מיותרת וגם להורות לה את מי לקבל.
באופן ספציפי, נראה שהסיבה שיש מי שמוכן לקבל דוקטור בלימודי תרבות ופרשנות, שאין לו תואר ראשון, היא שממילא הוא סבור שמדובר בלימודי חרטא. כן תואר ראשון, לא תואר ראשון, יאללה, זה בסך-הכל לימודי תרבות ופרשנות. תנו לו פרופסורה ונגמור עניין. רוצה לומר, נראה שחלק לא מבוטל מהטענות בעניין מבוסס על ניחוח קל של התנשאות כלפי תארים ממדעי הרוח. אחרי הכל, זה לא כאילו שהוא עומד לנתח את הבן שלי!
ויש בעיה נוספת. במובנים רבים לימודי התואר הראשון הם הלימודים המציקים ביותר. הם אינטנסיביים, מפוצצים בקורסים שכמה מהם, יש להודות, מעיקים. הם יקרים, הם דורשים את השקעת הזמן (מבחינת נוכחות במוסד) הניכרת ביותר, ועוד. מאידך, הם התשתית להמשך הדרך האקדמית. הדילוג מעליהם הוא דילוג מסוכן בעיקר כיוון שהוא מעביר מסר בעייתי לכל אלה שהשקיעו שלוש שנים ויותר, עשרות אלפי שקלים ויותר, כדי להשלים אותם בהצלחה, והמסר הוא: אתם לא באמת זקוקים לתואר ראשון.
אם זהו המסר, אין צורך בחגורה צהובה בקראטה כדי לעבור לחגורה כתומה וממנה לירוקה עד לשחורה. בוא תתחיל ישר בשחורה. הניסיון לטעון שהמערכת מעדיפה אנשים בינוניים רק משום שהיא עומדת על כך שסטודנטים יעברו מסלול מסוים דומה לטענה כי המערכת הצבאית מעדיפה טייסים בינוניים רק משום שהיא מעדיפה טייסים שקודם כל טסו על הצוקית ורק אחר-כך על F16.
אבל הבעיה העיקרית עם מקרה לפיד היא התחושה הלא נוחה שלפיד זכה להנחה המפליגה ממניעים שאינם ענייניים. לפיד הוא אדם בעל קסם אישי רב, דמות בעלת השפעה תקשורתית וציבורית, וזאת עוד לפני שהכריז על כניסתו לפוליטיקה. העובדה שהמועצה להשכלה גבוהה הגיעה למסקנה שהנוהל הביורוקרטי (כן, הביורוקרטי) שבו התקבל לפיד פסול מעיקרו מעלה את החשש כי לא מניעים ליברליים, נאורים, מניעי הרנסנס והשכלה, הובילו להחלטה לקבלו, אלא מניעים הרבה יותר פרוזאיים, הרבה יותר אישיים, הרבה פחות שוויוניים. בעוד שגם מערכת ההשכלה הגבוהה צריכה לדעת לפתוח את השורות לטובת מקרים יוצאי דופן – ידוענים, משרתי ציבור או מי שעתידים להיות משרתי ציבור אינם יכולים ליהנות מהפתיחות של המערכת, ולו כדי לשמור על מראית עין. יש לא מעט יתרונות בלהיות ידוען או נבחר ציבור. זו אינה יכולה להיות אחת מהן.
המקרה של לפיד הוא לא שערוריית המאה, וייתכן שהטיפול של "הארץ" בו היה נגוע בצהבת וניפוח מיותרים. מקוממת במיוחד העובדה שיש אנשים שראוי שיזכו להקלות, ואכן זכו בהן, וכעת נפגעו בשל הטיפול הגורף במקרה לפיד. ובכל זאת, הגמישות המוסרית שמפגינים רבים כל-כך בשעה שהם דנים בדוקטורט של לפיד מעלה את החשש שהם מגיעים אל המקרה הזה לא בידיים נקיות, אלא בידיים כועסות (על מערכת ההשכלה הגבוהה), מזלזלות (במשמעות של התארים שהיא מחלקת) או מתנשאות (יאללה, כולה תואר במדעי הרוח). מגיע לנו דיון מורכב מכך.