שמו של המיליארדר שלדון אדלסון תופס בימים האחרונים מקום ניכר בדיווחים בתקשורת האמריקאית העוסקים בהתמודדות על תפקיד המועמד של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות. כפי שתיאר כאן רפי מן, עיתונאים בארה"ב מציגים שאלות נוקבות על מידת התקינות שבשיטה הקיימת, המאפשרת לאיל הון יחיד, שכיסיו עמוקים, להשפיע באופן ניכר על בחירת המועמד; על מידת הלגיטימיות שבמימון מערכת הבחירות בהון שמקורו בתעשיית ההימורים; וכן, גם על מידת הנזק שגורמת בולטותו של התורם המסוים הזה לעניינה של הקהילה היהודית בארצות-הברית.
האמריקאים מלבנים את הסוגיה הזו בדרכם: הצפתה על סדר היום התקשורתי והציבורי, חיטוט בעברו של אדלסון במגמה לבדוק את כשרות מהלכיו, וכשהנסיבות מחייבות (או מאפשרות) זאת – גם פתיחה בהליכי בירור וחקירה רשמיים. אחד הממצאים המאלפים שכבר עלו בשיח הציבורי בארצות-הברית: שני המועמדים העיקריים, מיט רומני וניוט גינגריץ', מתאימים את עמדותיהם, בעיקר בסוגיה הישראלית, לציפיותיו של המיליארדר.
ההתרחשויות הללו בזירה הפוליטית האמריקאית רלבנטיות למציאות הישראלית משום ששלדון אדלסון משחק תפקיד מפתח גם במרחב הפוליטי והתקשורתי הישראלי, והשאלות המתעוררות עתה שם לגבי מידת הלגיטימיות של מעורבותו בקביעת המועמד לראשות המפלגה הרפובליקאית תקפות שבעתיים בזיהוי השפעתו על המתרחש במציאות הישראלית.
הסוגיה הזו אינה חדשה והיא עלתה לדיון ברגע שנודע על החלטתו של אדלסון להקים כאן חינמון גדול. כתבים ופרשנים הצביעו על הבעייתיות המובנית בעצם נכונותו של גביר חיצוני לממן את הוצאתו לאור של עיתון יומי ישראלי, המחולק ללא תשלום ולכן בעל תפוצה גדולה מאוד. הם טענו כי המהלך הזה הרה סכנות משום שהוא יאפשר לבעל הון, שאינו אזרח ישראל, להתערב באופן עמוק בהכרעות הפוליטיות הנוגעות לעתידם של תושבי המדינה.
העמדה הזו היתה חשודה בשיקולים זרים, משום שהיא הוצגה בעיקר על-ידי עיתונים שחשו מאוימים, עסקית, מהקמתו של "ישראל היום", ולכן היא לא הצליחה לסכל את הוצאתו לאור. גם הניסיון לבלום את הופעתו של החינמון באמצעות הכנסת לא עלה יפה. הן משום שבנימין נתניהו, שעמד להיות הנהנה העיקרי מהפצעתו של העיתון החדש בשוק התקשורת הישראלי, גייס את הכוח הפוליטי הדרוש כדי להדוף את יוזמת החקיקה הזו, והן משום שהיא נגדה ערכי יסוד וחוקי יסוד כמו חופש הביטוי וחופש העיסוק.
התפיסה שהתנגדה לקולות שדרשו לאסור את הקמתו של "ישראל היום" (שלה היה שותף גם הח"מ) אינה פוטרת את חסידיה מבחינה מחודשת של עמדתם אל נוכח התנהלותו של "ישראל היום" מאז נוסד והפך לעיתון הנפוץ במדינה, וגם לנוכח התפקיד שממלא עתה שלדון אדלסון בפוליטיקה האמריקאית.
"ישראל היום" אכן החזיר את ישראל לעידן העיתונות המפלגתית של שנות ה-50. יום אחרי יום שב העיתון הזה ומוכיח שהוא קם כדי לשרת ללא עכבות את עניינו של ראש הממשלה. מאות אלפי קוראיו של החינמון אינם חשים בכך, כנראה, אבל העיתון שהם מחזיקים ביד הוא ביטאון מפלגתי, שלא לומר אישי, לכל דבר, ששם לו למטרה להציג את בנימין נתניהו באור חיובי, ובעיקר – להסתיר מעיניהם את חולשותיו של ראש הממשלה ואת המקרים שבהם התנהלותו כושלת.
הבחירה של עורכי "ישראל היום" להציג לקוראיהם את המציאות באופן מטעה אינה פוסלת, כמובן, את זכותם להוסיף לקיים את עיתונם. גם לא התיאור, שנחשף במהלך דיון משפטי, כיצד התנהלה מעורבותו האישית של נתניהו בקביעה מי יהיה עורך העיתון (בגלגולו הקודם כחינמון "ישראלי"). עיתון מפלגתי – או גרוע מכך, פמפלט מתרפס המדיף ריח של פולחן אישיות – אינו מוצר תקשורתי האסור בהפקה ובהפצה. יבושם למי שנהנה לדפדף בו וירחם האל על העיתונאים והעורכים שמוכנים לעבוד בו ולהתקרנף.
הציפייה ששדרת העיתונאים המייצרת את "ישראל היום" (כמה מהם בעלי זכויות והישגים נכבדים במקומות עבודה קודמים) תדע לשמור על יושרתה ועל הצלם המקצועי הראוי אמנם נכזבת והולכת, אבל אין בניפוץ הציפיות הללו כדי לפסול את עצם הקמתו של העיתון הזה ולערער על הלגיטימיות של המשך הופעתו.
עם זאת, יש מקום לשוב ולהעלות לדיון את שאלת התקינות שבמעורבותו של אזרח זר במימון "ישראל היום" כשכל תכליתו להנחיל לציבור, באמצעות העיתון, עמדה פוליטית-אידיאולוגית הנוגעת לשורש זהותה של המדינה ועתידה. הדיון המתבקש הזה אינו יכול להיעשות בהקשר הפורמלי: בעידן הגלובליזציה אין מקום לערער על מעורבותם של אילי הון ממדינה אחת בעסקי התקשורת של מדינה אחרת. את הדיון על נכונותו של אדלסון להזרים מאות מיליוני דולרים כדי להקים, ולהוסיף לקיים, את "ישראל היום" יש לקיים במישור הפוליטי, המציאותי, ולנהל אותו לנוכח מעורבותו במערכת הבחירות האמריקאית וההשגות שהיא מעוררת שם.
האם זה אכן תקין שאזרח זר, יחיד, שיש לו תפיסה אידיאולוגית מסוימת, שלא לומר גחמה אישית, יתערב באופן כה בוטה, באמצעות חינמון המוני, בדיון הפוליטי הישראלי על דמותה של המדינה ועתידה? האם הון בלתי מוגבל מקנה זכות בלתי מוגבלת לעצב את פניה של הפוליטיקה הישראלית ולהכריע מי יהיה מנהיגה?
האם ראש הממשלה, שנבחר בחסדו של מיליארדר חיצוני, הוא עצמאי וריבוני בקבלת החלטות בניהול ענייני המדינה, או שעמדותיו ומהלכיו נגזרים מציפיותיו של בעל ההון שסייע לו לעלות לשלטון ומספק לו מעטפת הגנה תקשורתית באמצעות עיתונו? האם המגבלות שמטיל החוק על מימון מערכת הבחירות, ועל יכולתם של המועמדים לקבל תרומות, אינן צריכות לחול גם על ההון שמזרים תורם זר לאחזקת ביטאון מפלגתי?
"הבימה" מעלה עתה הפקה חדשה של "ביקור הגברת הזקנה", מחזהו הנודע של פרידריך דירנמאט, המשקף את כוחו של ההון למלא את ציפיותיה, שלא לומר גחמותיה, של מיליונרית קשישה ומרת נפש. המחזאי בחר להעביר את המסר באמצעות סיפור שבו הכסף קונה גם נכונות של ציבור שלם לבצע רצח. במציאות הישראלית הנוכחית אנחנו חווים מצב שבו הכסף קונה דעת קהל. זו הוויה שראוי לדון בה.