עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, היום בבית-המשפט בתל-אביב (צילום: "העין השביעית")

עיתונאי "הארץ" אורי בלאו, היום בבית-המשפט בתל-אביב (צילום: "העין השביעית")

ביום שלישי הבא יחל אורי בלאו לרצות ארבעה חודשי עבודות שירות במרכז הרפואי רעות שבשכונת יד-אליהו בתל-אביב. כך גזר היום בית-משפט השלום בעיר. השופט עידו דרויאן אימץ את הסדר הטיעון שהוגש בפניו, וקבע כי הוא מאזן כראוי בין בטחון המדינה לחופש העיתונות.

מיד בפתח הדיון הודיע השופט דרויאן על החלטתו העקרונית, ובהמשך הקריא תקציר מגזר הדין. "לא יכול להיות ספק בכך שאם מושווה בטחון המדינה אל מול חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, כערכים מוחלטים, יגבר הערך של בטחון המדינה, ולו מהסיבה הפשוטה, שללא קיום בטוח למדינה ולתושביה, גם לא יתקיימו עיתונות וציבור", הסביר השופט. "אלא שאין זו דרכו של משפט: גם כאשר מדובר בערך חשוב ביותר, ואפילו עליון, עדיין חובה לשקול ולאזן מולו ערכים מתנגשים. הפתרון איננו בהכרח העדפה מוחלטת של עקרון זה או אחר, אלא יצירת מנגנוני בקרה ואיזון – כפי שאכן נעשה בישראל בחוק החרות, בהלכה הפסוקה ובדרך פעולתן של הרשויות".

לפי השופט דרויאן, "החומרים בהם עסק הנאשם, בצד היותם בעלי חשיבות בטחונית עליונה, הם גם בעלי חשיבות ציבורית עליונה לדיון בבעיות, מהמטרידות ביותר את הציבוריות הישראלית. דווקא החשיבות העצומה של מנגנוני הביטחון ואופני פעולתם היא המקנה בישראל דחיפות וחשיבות מיוחדת להיותם נושא פעיל לדיון ציבורי ופוליטי ער (והכל כמובן בכפוף לקיום קפדני של כללי האסור והמותר הבטחוניים). פעולתה החופשית של עיתונות חוקרת הינה בין בסיסי הדמוקרטיה, ואפשר לומר באופן ברור ונחרץ, פרי חשיבה מדינית בת-שנים ופרי ניסיון היסטורי – ללא חופש שכזה, הדמוקרטיה פגומה וחסרה באופן מהותי.

"[...] ללא מידע של ממש, חשוף הציבור לפגיעתם ההרסנית של הדמגוגיה הפרועה, השקר הזדוני וההסתרה המכוונת; והתהליך הדמוקרטי שבמהותו הינו בחירה חופשית ומושכלת של האזרח, המביע דעתו באופנים שונים ולא רק בקלפי, יושחת ויהפוך להצגה ריקה מתוכן, כפי שארע – ורבות – בעולמנו במהלך המאה העשרים".

השופט דרויאן פירט בגזר דינו כיצד שלוש הרשויות בישראל פועלות כדי לשמר את קיומה של העיתונות החופשית. המחוקק, הסביר, קבע מנגנוני איזון ובקרה כגון הסייג לסעיף 113 שבו הורשע בלאו, שנוסף לבקשתם של עורכי העיתונים, וקובע הגנה במקרים של איסוף חומרים מסווגים בתום לב ולמטרה סבירה. עוד ציין השופט את קיומה של הצנזורה הצבאית כמי ש"מאזנת בין הערכים השונים ומתירה או אוסרת פרסומים". בית-המשפט העליון, המשיך ופירט השופט דרויאן, קבע לאורך השנים נוסחאות של "האיזון הראוי". הרשות המבצעת, טען, "מגלה ריסון וזהירות, כפי שנעשה במקרה דנן".

מידת הריסון שנקטה המדינה הוזכרה גם בהמשך גזר הדין, כשנדרש השופט לחשש שהביעו באי-כוחו של הנתבע מפני "אפקט מצנן" על העיתונות בישראל. "התובעת המלומדת", כתב דרויאן בגזר הדין, "הדגישה את הזהירות בה נוהגת התביעה במקרה דנן, בשל החשיבות לקיומה של תקשורת חופשית. במלים אחרות, גם המדינה ערה לקיומו של אפקט מצנן – החשש שילווה עיתונאים חוקרים הנוגעים בסוגיות של פעולות רשויות הביטחון שמא ייגררו להליך פלילי מאיים ואולי ימצאו עצמם מאחורי סורג ובריח.

"מחד גיסא, המדינה מעוניינת בקיומו של כוח ההרתעה שבהליך הפלילי, אך מנגד, חוששת היא מהעצמת-יתר של האפקט המצנן, עד כדי ניוון או סירוס של העיתונות החוקרת, העצמאית והנחושה. המדינה מכירה אפוא במעמדו המיוחד של עיתונאי חוקר לעניין סעיף 113 הנ"ל, מבינה שכחלק מהותי מעבודתו בשליחותו הציבורית עליו להחזיק חומר סודי האסור ברגיל בהחזקה, ומוכנה היא לסבול אותו פער שבין אכיפה דקדקנית של החוק לבין הריסון שמכתיבה ההכרה בערך של עיתונות חוקרת: פער זה הוא מרווח הנשימה של הדמוקרטיה".

בהתייחסותו ל"מרווח הנשימה של הדמוקרטיה" השיב למעשה השופט לדבריו של עו"ד ז'ק חן, בא-כוחו של בלאו, שאמר בטיעונים לעונש כך: "אז יש פוטנציאל נזק בהחזקת מסמכים סודיים על-ידי מי שלא מוסמך לכך שלא בכספת סגורה בבור. אבל זה מרווח הנשימה של הדמוקרטיה".

בחלק אחר של גזר הדין התייחס השופט דרויאן ישירות לטענת פוטנציאל הנזק. "קל, אויה כמה קל, לחדור למחשב, לגנוב או לשכפל חומר שכזה, ואפילו היה מוגן באמצעים של רשת מסחרית מאובטחת או סיסמה – וכאן אף לא נטען שכך", כתב השופט. "אמנם, כפי שציין הסניגור, פוטנציאל הנזק לא התממש. אולם, כאשר פוטנציאל הנזק הינו כה חמור, הרי לעובדה של אי-התממשותו יש לתת משמעות מוגבלת בלבד".

אך השופט דרויאן לא הסתפק באזכור קיומו של "פער שבין אכיפה דקדקנית של החוק לבין הריסון שמכתיבה ההכרה בערך של עיתונות חוקרת". בגזר הדין כתב כי במקרה של בלאו "התנהלות המדינה אף מאפשרת הסקתה הזהירה של מסקנה נוספת, שלא נאמרה במפורש, ולפיה ברגיל לא יועמד עיתונאי לדין אם יידרש למסור חומר סודי ומסוכן לבטחון המדינה שהגיע לידיו ואכן יעשה כן".

בסיום הדיון אף פנה השופט דרויאן לעו"ד טלי ליבליך, אף היא מפרקליטיו של בלאו, ואמר לה: "כשאנחנו רואים מסביב לנו מה קורה, העובדה שרשות מבצעת עומדת מול בית-המשפט ואומרת 'תגנו על עיתונות חוקרת', זה מעמיד את ישראל בטופ של המדינות המתוקנות". יצוין כי מיד עם סיום הדיון הכחישה התובעת, עו"ד הדס פורר-גפני, כי המדינה תגלה סובלנות כלשהי כלפי מי שמחזיק מסמכים סודיים.

10677-07-12