דרור פויר ב"כנס חירום" לתקשורת חופשית, נובמבר 2011 (צילום: מתניה טאוסיג)

דרור פויר ב"כנס חירום" לתקשורת חופשית, נובמבר 2011 (צילום: מתניה טאוסיג)

בשנתיים האחרונות עסקתי רבות בנסיונות לגייס לאגודת העיתונאים חברים חדשים מהתקשורת המסחרית בכל הארץ. חוסר אכפתיות, חוסר הבנה וסוג של אסקפיזם היו לרוב מנת חלקי. לכן, לא היה שמח ממני כאשר בכנס החירום שנערך בנובמבר אמר דרור פויר מעל הבמה כי הפגיעה האמיתית בחופש העיתונות היא הפגיעה הכלכלית. מיד אחר-כך פירסמתי כאן מאמר הקורא להתאגדות. כעת מתפרסם כי פויר ואחרים עומדים בראש התארגנות חדשה של איגוד מקצועי. יופי, חברים! התעוררתם!

אלא שבעוד שהמהלך המתהווה בשבועות האחרונים חיובי במהותו, אני קובע כי האיגוד המקצועי הקיים נותן מענה לכל הסוגיות הרלבנטיות. מדוע, אם כן, להתפלג ולפצל כוחות? מדוע להקים איגוד חדש של 200 עיתונאים במקום לחזק את האגודות הקיימות על 2,400 חבריהן?

אני מכיר את הביקורת על תפקוד האגודות השונות, ורק על עיסתנו אעיד כאן. חברי אגודת העיתונאים ירושלים (הפתוחה ומכילה עיתונאים מכל הארץ) מוגנים במירב ההגנה המקצועית והארגונית האפשרית, והוכחות לכך יש למכביר, ולא רק בקרב עובדי רשות השידור.

המקור לבעיות התעסוקתיות השונות הוא העסקתם של כמעט כל העיתונאים בארץ בחוזים אישיים. המו"לים והבעלים ימנעו בכל יכולתם הסכמים קיבוציים, אך גם כך ניתן לחייבם להסכים לתנאי סף להעסקה בחוזים האישיים. אפשר להיאבק על תנאים סוציאליים לכל עובד או למען ביטחון תעסוקתי במציאות שבה רוב העיתונאים נמצאים במצב נחות מזה של עובדי הקבלן.

כדי לפעול כך דרושים הניסיון והידע של ארגון מקצועי העוסק בכך כל העת ומתמחה בתנאיהם של עיתונאים על צורת עבודתם הייחודית. מי בהסתדרות יוכל להבין מדוע יש להחריג עיתונאי שטח מחוק שעות העבודה והמנוחה, ולצד זה לדאוג שיקבל תגמול ראוי על כוננות 24 שעות ועבודה מסביב לשעון? אנחנו גרמנו למעסיק להבין זאת.

מי מהעיתונאים הנלהבים כעת להתארגן יוכל להשיג את הסכמת האוצר לייצוג כולל של בעלי חוזים אישיים ולקבלת תנאי פרישה מכובדים הרבה מעבר לכתוב בחוזיהם? אנחנו עשינו זאת. ומדוע הצלחנו? בזכות הגודל ואחדות השורות המעניקה כוח. בזכות אנשי המקצוע המלווים, עורכי-דין, כלכלנים, מומחי פנסיה ואחרים המתמחים במגזר הייחודי שלנו.

לא בכדי עובדי רשות השידור נהנים מממוצע השכר הגבוה בשוק ומהביטחון התעסוקתי הרב ביותר. זאת, על אף שמאות מהם מועסקים בחוזים אישיים ולא בהסכם קיבוצי. רק פעולה של האגודות הצליחה למנוע פיטורים בכלי תקשורת כמו "ידיעות אחרונות" או לחלופין להשיג למפוטרים שהיו חברים באגודות פיצויים מוגדלים.

נורית קנטי חברתי כותבת על חוליי המקצוע: תנאי עבודה שערורייתיים, העדר תנאים סוציאליים, היקף גדול של עבודה שאינה משולמת כלל, תשלום דחוי "שוטף פלוס 60", התערבות פוליטית בעבודה, חילופי שלטון המשליכים על הנהלת אמצעי התקשורת, סתימת פיות ברמז או בפועל. נגד כל אלה ועוד (התיקון לחוק לשון הרע, פגיעה של כוחות ביטחון בעיתונאים ופגיעה בחיסיון העיתונאי) נלחמת אגודת העיתונאים ירושלים בהצלחה לא מבוטלת. נכון, עם לא מעט כשלונות, אך עם יכולת וניסיון.

באשר לשאלת הייצוג: יש דרכים דמוקרטיות להביא למקסום הייצוג של כוחות חדשים ויוזמות רעננות גם בארגונים הקיימים. יש בארגון חדש משהו קוסם, אבל הכורח, המצוקות המיידיות ושפל המצב מחייבים הסתמכות דווקא על היכולות המוכחות של האגודה, על הגודל המעניק עוצמה ועל הניסיון שיחסוך שכר לימוד יקר ואובדן זמן ומשאבים על לימוד דרך המאבק.

שיהיה בהצלחה, בכל דרך.

דני זקן הוא יו"ר אגודת העיתונאים ירושלים