שלושים וחמישה סופרים ואנשי רוח התכנסו בלשכתו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון. הפגישה התקיימה בתל אביב ב-27 במארס 1949. הסופרים זומנו אל בן־גוריון לשם דיון עומק בשאלות הקשורות בעיצוב דמותה של האומה. בין הבאים היו אורי צבי גרינברג, גרשון שופמן, אברהם שלונסקי, אשר ברש, לאה גולדברג, בנימין גלאי, יעקב פיכמן, ס. יזהר, ש. שלום, חיים גורי, משה שמיר, מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן – וכמובן נתן אלתרמן. בפגישה נכחו גם השרים דוד רמז, פנחס רוזן, הרב י"ל פישמן מימון וזלמן שזר. בן־גוריון, שרחש אמון רב לאלתרמן, הקדים להתייעץ אתו ביחס להרכב הרשימה.
פגישה שנייה של קבוצת סופרים עם ראש הממשלה, בהרכב מצומצם יותר, נערכה ב-11 באוקטובר. הפעם הנושא היה מוגדר: הקליטה הרוחנית של העלייה. הרעיון לדון בנושא הוצע על ידי אלתרמן, שנמנה עם אותם סופרים שאליהם פנה בן־גוריון בבקשה שיעלו רעיונות לקראת הפגישות שיקיים הפורום בעתיד. אלתרמן התבקש גם על ידי בן־גוריון להיות הפותח בדיון, אלא שברגע האחרון נמנע ממנו להגיע לפגישה, והדיון התקיים בלעדיו.
הסופרים שהוזמנו למפגשים האלה היו מוחמאים מאוד – היו אלה ימי הבראשית של המדינה, הניצחון במלחמת העצמאות נראה ודאי, ובן־גוריון, גם אם עורר התנגדות או ביקורת, היה אז בשיא יוקרתו. בקרב הסופרים שהוזמנו לפגישה רווחה גם התחושה כי הנה מי שעומד בראש מדינת היהודים מבקש לקיים עמם דיאלוג, לחלוק עמם את מחשבותיו ורעיונותיו, ואף להקשיב למה שיש להם לומר על הנושאים העומדים כיום על סדר היום הלאומי.
עוד בימי היישוב, בטרם מדינה, היה שיתוף פעולה בין האליטה הפוליטית לבין הסופרים, ונראה היה כי המהלך שבן־גוריון נקט ביטא רצון להמשיך ולקיים שיתוף פעולה זה. "לא ייתכן שסופרים ואמנים יתהלכו כאבלים בחתונה הזאת", אמר שר החינוך דוד רמז במהלך המפגש הראשון, כשהוא מזמין את אלה המשקיפים כביכול מבחוץ ליטול חלק בשמחה.
קדם לו דוד בן־גוריון, שביטא בדבריו את החרדה לגורל דמותה של האומה, שבגינה זימן את הסופרים ללשכתו. "מי הם הגורמים שיעצבו דמות אומה עברית, אחידה, עצמאית, מושרשת בעברה הרחוק והגדול ומצוידת בכלים ובכוחות החומריים והרוחניים לקראת העתיד בעולם הנסער?", שאל בן־גוריון, ואף השיב: "יש גם ייעוד גדול לאנשי הרוח בתוכנו – סופרים, אנשי מדע – בעיצוב הדמות הזאת".
בהמשך הכריז בן־גוריון: "במדינת ישראל תהיה חירות גמורה לאנשי הרוח, ואיש לא יכבוש ולא ישעבד את הרוח האנושי. ודווקא משום כך תוטל על אנשי הרוח אחריות גדולה, החובה צמודה לזכות". את דבריו סיים במעט פתוס: "אני מקווה, שפגישה זו תהיה רק התחלה למגע מתמיד בין אנשי הממשלה, שליחי העם הנבחרים, ובין אזרחי הרפובליקה החופשית של הרוח, הספרות והמדע היהודי. בבקשה, מי שדבר אלוהים בפיו, ישאהו באוזננו".
לא כל מי שבא לפגישה השמיע את דברו, אולם כל אחד שבחר לדבר העלה מחשבות ורעיונות בנוגע למקומו ולחלקו של הסופר בעיצוב המדינה שזה עתה נולדה. הדברים שנאמרו נרשמו במדויק בפרוטוקול ואף התפרסמו ברבים. גם עצם קיומו של המעמד המיוחד הזה, שבלט בראשוניותו, עורר תשומת לב. בלט בדבריו הוגה הדעות מרטין בובר, שבירך את בן־גוריון על יצירת ערוץ של הידברות בינו לבין אנשי הרוח. הוא הזכיר לעניין זה את עמדתו של אפלטון בדבר שלטונם של הפילוסופים, הם אנשי הרוח של היום. רעיון זה לא התקיים עד היום, הדגיש בובר, "והלוואי שיתקיים הדבר הפעם, וכוונתו הטובה של ראש הממשלה תבוא לידי מעשה".
בהמשך הפגישה נשמעו דעות שונות על המטרות ועל היעדים, אך היתה הסכמה מלאה בנוגע למחויבות המוטלת על ציבור הסופרים ואנשי הרוח לעצב את דמות האומה. היו מי שהציעו להקים מוסדות או מסגרות לצורך מיסוד מקומם של הסופרים בחיי המדינה. בובר דיבר על "הקמת מוסד גדול לחינוך העם"; ש. שלום הציע הקמת "כנסת של אנשי רוח" ואליעזר שטיינמן העלה את רעיון הסנהדרין, שיורכב לא מגדולי ההלכה, אלא מאנשי הרוח.
אלתרמן ישב בקרב חבריו הסופרים – חלקם היו קרובים אליו באמת: אברהם שלונסקי, רפאל אליעז, יעקב הורוביץ, עזרא זוסמן, ישראל זמורה ואחרים ידע לכבד ולהעריך. אולם הוא עצמו לא הוציא הגה מפיו. הדיבור בפומבי היה קשה עליו; כשנאלץ פה ושם לומר משהו בפני חבורה גדולה של אנשים נטה אפילו לגמגום. מלבד זה היה זהיר מלצאת בהצהרות או מלנסח הכללות על ייעודה של הספרות ועוד יותר מזה על יחסו האישי כלפי ייעוד זה.
עמדתו בנושא היתה עם זאת ברורה: כמי שכתיבתו ליוותה את חיי היישוב ואת המערכות הגדולות שהיה נתון בהן, כמי שבמידה רבה ניסח את סדר היום הציוני בימים שבטרם מדינה, וכמי שליווה בשנים האחרונות את המאבק בבריטים ואת מלחמת העצמאות – ראה אלתרמן את עצמו, לכל דבר ועניין, כסופר המגויס למען המטרות הלאומיות וכמי שעתיד למלא תפקיד בעיצוב פני האומה. הקמת המדינה בתוך כור המצרף של המלחמה היתה מבחינתו מאורע מסעיר מאין כמוהו והוא נטה לפרש אותו כציון דרך בעל משמעות מרחיקת לכת, כמו משיחית, בתולדות ישראל.
הקִרבה האישית והפוליטית שחש כלפי בן־גוריון, שהלכה והתחזקה, רק הגבירה אצלו את תחושת ההזדהות עם המדינה ואת הצורך למצוא לה ביטוי הולם. לכן גם בשנים האלה, לא פחות מאשר בשנות המאבק, התגלתה חיוניותו הרבה של "הטור השביעי", והנושא המרכזי שעלה בו ושב ועלה בו הוא מדינת היהודים, שזה עתה קמה: למענה מסר אלתרמן את עטו, ולמענה תיעל את מיטב כשרונו הספרותי.
ואכן, לאחר שדעכו הלהבות של תקופת המאבק ושל מלחמת העצמאות, השתנה סדר היום הספרותי של אלתרמן, שהיה נתון מעתה לטיפול בענייניה של המדינה הצעירה: מאז אמצע 1948 היה "הטור השביעי" לכלי ביטוי בעל נראוּת ציבורית ועוצמה גדולה, שבמסגרתו ליווה המשורר אירועים בולטים יותר ובולטים פחות שגילמו בעיניו את נס התקומה.
בין יום הכרזת המדינה בה' באייר תש"ח (14.5.1948) לבין מועד ההוצאה לאור של האסוּפּה השנייה של "הטור השביעי" בינואר 1954 כתב אלתרמן כמעט מדי שבוע שירים ולעתים גם מאמרים בענייני השעה שהופיעו ב"דבר". כמה מהם, לא רבים, הוקדשו לשלבים השני והשלישי של מלחמת העצמאות, אך רובם התייחסו באופנים שונים אל מעשה הקמת המדינה – מוסדות המדינה (הממשלה, הכנסת, המפלגות), העלייה והקליטה, יחסי ישראל והתפוצה, הפיתוח המשקי, החקלאות והתעשייה, ההתיישבות, החינוך, הרווחה, הביטחון והצבא, היחס למיעוט הערבי, בעיות חברה וכלכלה, וכן מגוון רחב של נושאים בעלי אופי אזרחי שהיו קשורים לאורחות חייה של החברה בישראל.
נתן אלתרמן (משמאל) ושמעון פרס (צילום: אוסף מכון לחקר תנועת העבודה על-שם פנחס לבון)
בתוך כך היה אלתרמן מעורב בשורה של עניינים מעוררי מחלוקת שהיו מקור בלתי נדלה לוויכוחים מדיניים, חברתיים ומוסריים שעלו בזה אחר זה על סדר היום הציבורי. מעולם לא חמק מהם, תמיד היה בעל עמדה ברורה ומנומקת היטב, ועל אף היותו משורר מורם מעם שנהנה מיוקרה רבה בקרב חוגים שונים, היו העמדות שנקט בוויכוחים אלה מושא מתמיד לביקורת ולפולמוס. אלתרמן לא חשש לעורו, למעמדו או לשמו הטוב, ובעת שמצא עצמו מותקף ידע תמיד להשיב מלחמה שערה.
"הטור השביעי" הראשון שהופיע מיד לאחר הכרזת המדינה היה "נא להכיר", ובו הגיב המשורר בקלילות ובחן רב על הכרת מדינות העולם במדינת ישראל. אולם מיד אחר-כך התפנה אלתרמן להסתכלות פנימה, אל דרכי התנהלותה של המדינה, סדר היום שלה והערכים המנחים אותה. בהקשר זה ניתנה בכתביו קדימות לשלושה נושאים גדולים, שהיו פועל יוצא של תפיסת המדינה שלו: עלייה, התיישבות ופיתוח משקי, צבא וביטחון.
כמשורר ההעפלה וכמי שהתגייס במשך כל שנות המאבק למען פתיחת שערי הארץ, היתה העלייה לגביו בגדר מושכל יסוד. כשהגיעה ההודעה על שחרורם של עשרת אלפי הכלואים במחנות בקפריסין – היה זה בינואר 1949 – הגיב אלתרמן בהתרגשות רבה, הוא ראה במאורע זה סמל מוחשי מאין כמוהו להגשמתו של חזון שיבת ציון, שבו אחז בלהט ובדבקות. אכן, היה זה גם חזונה הרשמי של מדינת ישראל בראשית ימיה, אך הוא האיש שהיה לו לפה.
"אִם כַּיּוֹם בְּעֵינַיִךְ רוֹאָה אַתְּ/ עַצְמָאוּת/ וְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת –", אמר בפנותו למדינת ישראל. "מֶה הָיוּ אֵלֶּה אָז? אַתְּ יוֹדַעַת:/ אָז הָיוּ אֵלֶּה שְׁמוֹת אֳנִיּוֹת...". במקור היה בזה רמז לשמותיהן של אוניות מעפילים כמו "עצמאות", "קיבוץ גלויות" ו"מדינת היהודים", שהפכו באחת מחזון לממשות. בשיר "בואי תימן" התייצב אלתרמן נרגש ונפעם אל מול החיזיון של עליית יהודי תימן, שהגיעו לארץ במבצע שנקרא בשם הציורי "מרבד הקסמים" (וגם "הגולה המתחסלת"). שיר זה נכתב לרגל סיום המבצע, שבמהלכו הועלו לארץ בטווח הזמנים שבין דצמבר 1948 ועד נובמבר 1949 שלושים אלף איש, ומעטים בלבד נותרו מאחור.
מעט אחר-כך התפרסם השיר "משפט הגאולה", שהיה שיר מחווה לארגון עליית-הנוער, שמאז ייסודו בראשית שנות השלושים העלה לארץ אלפי ילדים ובני נוער, ופעילותו נמשכה בתנופה רבה גם אחרי הקמתה של מדינת ישראל. משמעות מיוחדת בהקשר זה היתה לשיר "יום המיליון", שבו בחר אלתרמן לחתום את "הטור השביעי" לשנת 1949. ב-18 בדצמבר נחוג בארץ "יום קיבוץ גלויות", כשהעיתונות מבטאת סיפוק רב על ההישג המרשים תוך כדי הפניית המבט אל העתיד – אל המיליון השני.
באחד מגליונות "דבר" צייר הקריקטוריסט אריה נבון את "ישראל" ההולך מעוטר בכובע גרב, בידו מזוודה קטנה ועליה המספר 1,000,000, ובשולי התמונה כתוב: "מיליונר". ובכן, הסטטיסטיקה איננה עניין יבש, קבע אלתרמן, לפעמים למקרא נתונים סטטיסטיים מנצנצת דמעה בעין: "מִתֵּימָן, מִמָּרוֹקוֹ, מֵהֹדּוּ,/ מִמְּעָרוֹת חֲשֵׁכוֹת, מִבּוֹרוֹת עֲשֵׁנִים/ מִצָּרְפַת, מִסְּטַמְבּוּל, מִלֵּיל־שְׁחוֹר וְלֵיל־אֹדֶם,/ כְּבָר צוֹעֵד הַמִּילְיוֹן הַשֵּׁנִי".
בהמשך רומז השיר לסיפור המקראי בדבר מאבקו של יעקב עם המלאך ("בראשית", ל"ב), שבו הוטבע לראשונה השם "ישראל", ושבאמצעותו מעניק המשורר ביטוי סמלי להולדתו מחדש של העם, לאחר שיותכו לתוכו יוצאי כל הגלויות: "עִם מַלְאַךְ אֱלֹהִים עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר/ נֶאֱבָק יִשְׂרָאֵל/ בֵּין אֲרָם וָיָם,/ אֲבָל עוֹד יְסֻפַּר בְּשִׁירָה לֹא נִשְׁכַּחַת/ אֵיךְ שָׂרָה עִם עַצְמוֹ הָעָם".
טקס חלוקת פרס ישראל, ד' באייר תשכ"ח. במרכז: נתן אלתרמן, משמאלו הסופר אביגדור המאירי (צילום: אוסף מכון גנזים)
בצד התמיכה בעלייה ובעולים החדשים יצא "הטור השביעי" למלחמת חורמה במי שבחרו שלא לעלות לארץ. את החִצים המורעלים הפנה אלתרמן כלפי יהודי המערב, ובעיקר כלפי יהודי אמריקה, על שגם אחרי מאי 1948, ואף אחרי הניצחון במלחמת העצמאות, שהניח את המסד לקיומה של מדינת ישראל, לא ארזו את מיטלטליהם ולא עלו בהמוניהם על אוניות שפניהן לארץ ישראל, כפי שהוא ציפה מהם לעשות.
בייחוד יצא הקצף על ציוני אמריקה, שראו בפילנתרופיה ובתמיכה הפוליטית שהם מעניקים למדינה הצעירה תחליף הולם לעלייה ממש. גישה זו לא היתה מקובלת עליו כלל – למעשה אימץ אלתרמן את הנוסחה הבן־גוריונית שלפיה "ציונות" פירושה עלייה, וכי מי שאינו מממש את עקרון העלייה בגופו ממש שׂם לאל את הרעיון הציוני ואל לו להתהדר בו. אחד השירים הבולטים בנושא זה היה השיר "ניו פומבדיתא", שפורסם ב-29 ביולי 1950, שבו יצא אלתרמן להתקפה מוחצת נגד יהדות אמריקה, המעדיפה את המשך החיים בגולה על פני הגשמה מעשית של הציונות ושל העלייה לארץ ישראל.
בראש הטור הביא אלתרמן ציטטה "מן המחשבה הציונית בארה"ב", וזה היה תוכן הדברים: "ייעודה ותפקידה של יהדות אמריקה – להיות מרכז שני לאומה, מחוץ למדינת ישראל, כמו גולת בבל בשעתה". אמירה זו היתה מבחינתו בגדר חילול הקודש: עתה, לאחר שקמה המדינה, ושערי הארץ פתוחים, לא רק שיהודי אמריקה אינם מזדרזים לעלות לארץ וליטול חלק במעשה המדינה – הנה, הוגי הדעות שבהם מפתחים הלך מחשבה אפולוגטי האמור להעניק צידוק עקרוני לעצם קיומה של התפוצה ואף להציגה כשוות ערך לחיים בציון; שהרי בפומבדיתא שבבבל התקיים בתקופת התלמוד יישוב יהודי ובה פעלה ישיבה גדולה מן המאה השלישית ועד המאה האחת עשרה, שאף עלתה כמה מונים על המרכז בירושלים.
הצהרה זו קוממה אותו במיוחד, שכּן היא נועדה לקבוע כי לעם היהודי יש שני מרכזים, ולא אחד: "בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁתִּפְרַח וְתָשִׂישׂ,/ יִשְׁכְּנוּ חַכְמֵי טְבֶרְיָה, מָרוֹקוֹ, טוּנִיס./ אֲבָל יֶתֶר חַכְמַיָּא וּשְׁאָר אֲמוֹרָיָא/ יִשְׁכְּנוּ לָהֶם/ בְּסִינְסִינָטִי, אוֹהָיוֹ". היה זה שיר סאטירי, חריף ועוקצני, שביקר את הפרקטיקה כמו גם את התיאוריה של הקיום היהודי באמריקה, כאשר אותה "תסיסה מחשבתית" הגלומה, למשל, באמירה המצוטטת בראש השיר אינה אלא ביטוי למגמה אחת בלבד: לנמק את הסירוב המתמשך של יהודי ארץ זו לקיים את מה שנראה לו כחובת העלייה. או, בלשונו:
רַק מוּזָר קְצָת שֶׁקַּו מַחְשַׁבְתָּם זֶה הַחַד
כֹּה חוֹתֵר בְּעִקָּר
בְּכִוּוּן אֶ חָ ד:
הוּא חוֹתֵר בְּעִקָּר לְפָרֵשׁ וּלְגַלּוֹת
לָמָּה אֵין מֻכְרָחִים
לַעֲלוֹת.
כמי שנאחז תמיד בציונות המעשית מבית מדרשה של תנועת העבודה המשיך אלתרמן לדבוק במפעל ההתיישבות, בחקלאות ובפיתוח המשקי, וייחס להם ערך עצום במעשה המדינה. כמה מן השירים שעסקו בנושא זה נכתבו בהשראת דברים שאמר או עשה לוי אשכול, שכיהן כראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות-היהודית ובהמשך כשר החקלאות והפיתוח וכשר האוצר, והיה במידה רבה לאדריכל של מפעל ההתיישבות בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה.
במסיבת עיתונאים שנועדה לסקור את פעולות הסוכנות בשנת תש"ט הודיע אשכול: "רק רבע מעשרים מיליון הדונמים שבידינו יצלחו לעיבוד בתנאינו אנו בלי הכשרה יסודית [...] ולכן עלינו לייצר אדמה". די היה באמירה זו כדי שאלתרמן יפליג בדמיונו ויראה לנגד עיניו את השבט היהודי כשהוא מייצר אדמה, שעל בסיסה, כמובן, תהיה התיישבות יהודית ותתפתח חקלאות לתפארת: "לְיַצֵּר אֲדָמָה! לְשָׁלְפֶנָּה מֵחשֶׁךְ!/ זֶה עִקַּר הַתַּפְקִיד הַמְנֻסָּח בְּקִצּוּר./ הַמִּצְרָךְ יְסוֹדִי!/ הֶחָרִישׁ הוּא חֲ רֹ שֶׁ ת!/ וְחַיֵּינוּ תְלוּיִים בִּמְהִירוּת־הַיִּצּוּר!".
לא פחות מרשימה מבחינתו היתה הופעתו של אשכול בכנסת, בתפקידו כשר החקלאות והפיתוח, שבה סקר בהרחבה, בפרוטרוט ובקורת רוח את הצלחת ההתיישבות החדשה ואת חלקה בכיבוש החקלאי של הארץ. בין היתר קבע כי תחת מחרשת המתיישב החדש נמצאים כיום קרוב למיליון דונמים. על רקע זה כתב אלתרמן את "המחרשה הגדולה", שיר הלל הכתוב בסגנון מרומם שבו מועלים על נס כיבוש האדמה ופיתוח החקלאות, ההופכים באמצעות עטו של המשורר לגורם מכריע בעלילה הציונית.
אלתרמן כלל בשיר ביטויי מפתח כמו "זמן", "תקופה", "ארץ", "אומה", בכל הוא שומע את הלמות פעמי הגורל ואת משק כנפי ההיסטוריה. אכן, המחרשה הגדולה, זאת שכבר קנתה לה שליטה על מיליון דונמים, הופכת שממה לארץ נושבת, מצמיחה לחם מן הארץ, אך בה בעת ממלאת תפקיד בבניינה של ארץ ובכינונו של עם:
הָהּ, מַחֲרֵשָׁה גְּדוֹלָה! שִׁנֶּיהָ תַּהֲפֹכְנָה
לֹא רַק טַרְשֵׁי שָׂדֶה עַד גְּבוּל גִּבְעוֹת גָּפְרִית.
בָּהּ יֵחָרְשׁוּ הֲוַי וּדְמוּת, צוּרוֹת וָתֹכֶן,
בָּהּ יֵחָרְשׁוּ אַמּוֹת־מִדָּה וְאַבְנֵי־בֹּחַן,
וּפְנֵי דִבּוּר עִבְרִי וּמַנְגִּינָה עִבְרִית.
גַּם אָנוּ נַעֲבֹר תַּחְתֶּיהָ! אֵין עִמָּנוּ
כִּי אִם בְּרֵרָה אַחַת: מִנֶּגֶד לַעֲמֹד
עַד נִבָּלַע קִרְבָּהּ וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאנוּ,
אוֹ בְּרִית עִמָּהּ לִכְרֹת, כִּי אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ...
וּמִי שָׁוֶה יוֹתֵר יֹאמְרוּ הָאֲלֻמּוֹת.
לא אחת לכדו את תשומת הלב של אלתרמן דיווחים שהופיעו בעיתונות על מה שנראה היה לכאורה כדברים שבשגרה, אפילו זוטות, מתוך שהם נמצאו תואמים את חזון ההתיישבות, החקלאות ובניין הארץ שבו דגל. הוא בחר, למשל, להקדיש "טור שביעי" מיוחד לכבודה של פרה בשם "סתוית", ששמה ותצלומיה התנוססו בעיתונות, בגין תפוקת החלב שלה – מאה אלף ליטרים! היתה זו בעיניו תמונה מרהיבת עיניים, עדיפה כמה מונים מתמונותיהם של עסקנים, שליחים ואנשי ציבור שעל פי רוב ממלאים את העיתון.
נתן אלתרמן וצילה בינדר (באדיבות ארכיון אלתרמן מרכז קיפ)
גם "העגבנייה בערבה" נמצאה ראויה בעיניו לטור שביעי, שבו ציין לשבח את דוד בן־גוריון על שבחר להסיר את האיפול ביחס לשאלה אם מגדלים או לא מגדלים עגבניות באזור אילת. "מלאך הביטחון עומד עלינו בחרב מתהפכת ומצווה עלינו אכלוס מהיר של אזורי הגבולות והשטחים השוממים הנרחבים", אמר בן־גוריון, ואלתרמן ספק את כפיו בהנאה, כשהוא מוסיף עוקצים משלו המופנים כלפי כל מי שהתנגדו למהלך זה רק משום שסברו כי הוא נטול היגיון כלכלי.
ואף שהעניק יתרון ערך למגזר החקלאי לא העלים את עיניו מדרכי פעולה אחרות שנועדו לפיתוח הארץ, ומפעם לפעם זיכה גם אותן בעיטורים מפרי עטו: דוגמה לזה היא השיר "פרק תחבורה", שנכתב בעקבות סקירה ראשונה מסוגה על פעולות משרד התחבורה שהובאה בפני הכנסת על ידי השר דוד רמז ב-6 בדצמבר 1949. דיווחים על הקמת מסילות ברזל, על קשרי אוויר וים בין מדינת ישראל לארצות העולם, על התפתחויות בתחום האלחוט והטלגרף – כל אלה היו לכאורה מעשים של יום־יום, אך מנקודת מבטו היו אלה פרקים עתירי משמעות ומעוררי רגשה בסיפור כינונה ובניינה של מדינת היהודים, הקורם עור וגידים לנגד עיניו ממש: "כִּי הַאֵין רְאוּיָה לְמָשָׁל, לִקְצָת פַּיִט/ הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה (אִם צֻיְּנָה הִיא אוֹ לֹא...) —/ שֶׁהָעָם הַנּוֹדֵד, שֶׁהָיָה חֲסַר בַּיִת,/ הִנֵּה יֵשׁ לוֹ כְבָר גַּם טֶלֶפוֹן מִשֶּׁלּוֹ...".
בהתייחסו להתיישבות, לבניין ולפיתוחה המשקי של הארץ השליך אלתרמן את יהבו על הסקטור הממלכתי והציבורי תוך כדי המעטת דמותו של הסקטור הפרטי. בראש וראשונה היתה זו המדינה, גם מפעליה של הסוכנות-היהודית זכו לאשראי מצדו, אך לא פחות מזה הפגין אהדה כלפי הסתדרות העובדים תוך שהוא מתעלם התעלמות גמורה ממבקריה. אלתרמן החשיב את הסתדרות העובדים לא רק כגוף מאורגן של העובדים, אלא גם כגוף יצרני, המשנע את ציבורי הפועלים לעבודות בעלות ערך ממלכתי וציבורי.
בדצמבר 1950 ציינה הסתדרות העובדים שלושים שנה להיווסדה, ודי היה לו בזה כדי לכתוב לכבודה שיר, ושמו "ההסתדרות". כל מה שנאמר על-ידיו בשיר ארכני זה, המונה בזה אחר זה את שבחיו של הארגון, נדחס אל תוך הבית הראשון, שזה לשונו: "עַל אַף הַמִּתְחַכְּמִים וְהַפְּתָאִים/ וְחֵרֶף מַרְאָתָם הָעֲקֻמָּה,/ הַשֶּׁבַח לַגָּדוֹל בַּבַּנָּאִים/ אֲשֶׁר יָדְעָה הָאָרֶץ בְּקוּמָהּ!". נוסף לזה הקדיש אלתרמן לא פחות משני שירים לכבודה של הסתדרות פועלי הבניין, שפעלה בחסות ההסתדרות, ואף ציין בשיר מיוחד, "נתיב המרפאה" שמו, מלאות ארבעים שנה להקמתה של קופת-החולים של ההסתדרות.
אל מול אלה מובלט היחס העוין, העוקצני ולעתים אף המשפיל שגילה כלפי הסקטור הפרטי וההון הפרטי, המוצגים על-ידיו בהזדמנויות שונות כגורמים הפועלים מתוך שיקולים צרים של רווח ותועלת, כשטובת עצמם קודמת בעיניהם לטובת הממלכה. האומנם נשא עמו אלתרמן את הדימוי השלילי כלפי החנווני והסוחר הזעיר שטופח בדי עמל על-ידי הציונות, בייחוד הציונות העובדת?
באסיפה השנתית של לשכת המסחר שהתקיימה במאי 1949 נמתחה ביקורת על מדיניות הממשלה המצרה את רגלי הסוחרים, בעיקר היבואנים, ובשל כך מבריחה את ההון הפרטי מן הארץ. די היה בזה כדי לעורר אותו לכתוב שיר רווי סרקזם המופנה כלפי אותו ציבור של סוחרים ויבואנים הזקוק, כביכול, להגנה מן הציבור. מה נעשה? נלך בכל מקום, בתיאטרון ובמפעלים ובתחנות האוטובוסים, ונתלה בהם שלטים בנוסח: "לֹא לְעַשֵּׁן,/ לֹא לִדְחֹף/ לֹא לִירֹק/ וְלֹא לְהַפְחִיד אֶת הַהוֹן הַפְּרָטִי...".
האפשרות שמא סיוע, תמיכה ועידוד לקבוצה זו עשויים לייצר מקומות עבודה ולקדם את שגשוגו של המשק כלל לא עלתה בדעתו של אלתרמן, שזיהה את היוזמה הפרטית עם עוולה מוסרית והיה שותף מלא לביקורת על הקפיטליזם מבית מדרשה של תנועת הפועלים. כך גם בשיר "שבחי הסקטור הפרטי או כולנו חלוצים", שבו תבע לערוך הבחנה ברורה "בֵּין הֶחָלוּץ / וְרֵעוֹ הַסּוֹחֵר", זאת בשל חשש שהתגנב ללבו כבר אז שמא עולם המושגים של החברה בישראל עומד על סף שינוי.
נתן אלתרמן (צילומים: משה מילנר, לע"מ)
הקמת המדינה, הניצחון המוחץ במלחמת העצמאות והסכמי שביתת הנשק לא שיחררו כלל את אלתרמן מהחרדה להמשך קיומה של המדינה. הוא היה שותף להערכה כי מדינות ערב לא השלימו עם הקמתה של מדינת ישראל ועם הניצחון במלחמת העצמאות, ולכן למרות הסכמי שביתת הנשק עדיין נתונים כל מעייניהם למה שהוגדר אז "סיבוב שני".
ואכן, אחד השירים הראשונים שכתב לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק היה "הסיבוב השני והליגה הערבית", זאת לרגל כינוס מועצת הליגה שנערך באותו שבוע בקהיר. בשיר זה העניק אלתרמן תיאור ציורי לתפיסה המדינית שהיתה רווחת באותה עת בקרב המנהיגות הלאומית: הוא תיאר בו עלמה הישובה בגן אקזוטי ובו מזרקה ושושנים כשהיא "מחכה לסיבוב השני". לכשיגיע, היא תצא אתו במחול ברחובות תל-אביב, היא תשרוף את בניין הכנסת ותכתיב את תנאי הכניעה.
"אֶת הַצַּר הַנִּגָּף עֲדֵי־עַד/ לְגַלְגֵּל אֶל הַקִּיר הָאַחְרוֹן/ וּלְהָנִיף אֶת דִּגְלֵי הַגִּ'הָד/ עַל הָעֵמֶק וְעַל הַשָּׁרוֹן". מכאן שכל פגיעה של הערבים בבטחונה של מדינת ישראל, ובכלל זה מכת המסתננים, התפרשו על-ידיו כאיום ישיר ומיידי על עצם קיומה של המדינה ועל עתידו של העם היהודי. הדימוי של "קיר אחרון", שנשלף מן המאגר מפעם לפעם, נועד להעביר את המסר כי עימות זה, על כל צורותיו וגילוייו, הוא הרה גורל, והוא שיכריע את עתיד המדינה לכאן או לכאן – לחיים או לחידלון.
זו היתה גם רוח הדברים בשיר "הנערה משדה־בוקר", שנכתב בעקבות רציחתה של ברברה פרופר בת ה-22 על-ידי קבוצת בדואים – ולא על-ידי מסתננים – בעת שרעתה עדר עזים קטן בפאתי הקיבוץ. הרצח אירע ב-23 בספטמבר 1952. לדידו של אלתרמן היתה זו תמונת תקריב גדולה, מובלטת וחדה, שדרכה ניתן היה לראות את טיבה האמיתי של ארץ ישראל, ארץ שבה מנסה עם קטן לבנות מדינה בעודו נלחם מלחמת קיום אכזרית:
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין לָהּ תַּקָּנָה
כִּי אִם לִחְיוֹת תָּמִיד בִּמְקוֹם הַסַּכָּנָה
[...] אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַתִּמְהוֹנִית וְאַמִּיצָה
אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הַחֲלוּצָה.
דימויים שליוו את שירתו של אלתרמן עוד מימי מלחמת העולם השנייה ותקופת המאבק קמו שוב לתחייה וצברו תוכן חדש וטעם חדש במציאות החיים של מדינת ישראל הריבונית: "וּבְנֵי הָעָם הַזֶּה, אִם עוֹד אֵינָם סוּמִים,/ רוֹאִים אֶת הַמַּסָּד וְהָעִקָּר".
אין תמה אפוא שאלתרמן ייחס חשיבות עצומה למקומם של הצבא ושל מערכת הביטחון במדינה הצעירה, כפי שידע להוקיר את הכוח הצבאי המאורגן בימי המדינה שבדרך. ואף שהצבא הוולונטרי היה לצבא ממוסד, לא היה בלבו חשש כלשהו שמא ידבק בו אבק של מיליטריזם בגין התבטאויות אלה. פעם אחר פעם כתב אלתרמן שירים בשבח הצבא וכוחות הביטחון, תוך שהוא מגלה יחס של הערצה לתפקיד שממלא צה"ל בהגנה על המדינה, אך גם מתוקף היותו כור היתוך של החברה הישראלית ונכונותו ונכונות חייליו להתגייס למשימות לאומיות שבהן ראה את צו השעה.
אחד השירים הראשונים שנכתבו בשבח הצבא בשנים שלאחר מלחמת העצמאות היה "הצבא לעזרת המעברות", המעלה על נס את התגייסות החיילים לטובת העולים החדשים, זאת על סמך ידיעה שפורסמה בדבר ב-19 בנובמבר 1950, שנמסר בה כי הצבא הכריז על "מבצע מעברות" שייערך במשך ארבעה ימי חורף, ושכל החילות ייטלו בו חלק. שיר נוסף הוא "תמונה מן התעשייה הצבאית", המתייחס למעשה ליצרן העיקרי של נשק ותחמושת לכוחות היבשה של ישראל.
נרגש ונפעם מתבונן אלתרמן ביוצאי כל הגלויות — יהודים מטריפולי, מטורקיה, מצנעה, מלוב, מסופיה ומרומניה — העושים יד אחת ביצירת "חרושת נשק העברים", זו שהיתה עד כה במחתרת, ועתה נעשתה גלויה לעין: "וּבִרְאוֹתִי אֶת הַיְּהוּדִי מֵאַפְרִיקָה גוֹחֵן עַל כַּן/ לִטֹּל אֶת לוּחַ הַבַּרְזֶֶל אֲדֹם־הָעַיִן/ וּבְמֶלְקָחָיו מוֹסְרוֹ לִידֵי עוֹלֶה חָדָשׁ מִן הַבַּלְקָן –/ רָאִיתִי אֶת עָצְמַת הָעָם עַל הָאָבְנַיִם".
כשם שביקר בתעשייה הצבאית כך גם נפגש עם גדוד תותחנים שקיים שיעורי עברית לחיילים בחסות ענף הסברה והשכלה של צה"ל (1953), פעילות שהמחישה בעליל איזה חלק ממלא הצבא בבניית החברה החדשה. הוא כתב לכבוד זה שיר, ובו העלה על נס את פועלו של הגדוד, שהדביק לו את הכינוי "הגדוד הלומד". נקודת השיא של קבוצת שירים זו היתה השיר "הנה הטייסים", שנכתב בהשראת תמרון צבאי שערך חיל האוויר בספטמבר 1954.
בצד הרושם העצום שעשו עליו הביצועים הטכניים נשבה אלתרמן בקסמם של הטייסים עצמם, ובהם יוצאי קיבוצים ומושבים, בני תל-אביב וערים קטנות אחרות (הרצליה, עפולה), ואף שני עולים חדשים – האחד צ'כי, האחר אוסטרלי. בעבר, כך כתב, חש ריחוק כלפי חיל האוויר, הדימוי האליטיסטי משום־מה הרתיע אותו, גולני וגבעתי היו קרובים אליו יותר, אך עתה, מרגע שנדם קול המטוסים שפילחו את השמים ומתוכם הגיחו אלה שהחזיקו בהגה, הבין באחת את הערך הסגולי הטמון בעצם השירות הצבאי בחיל זה: "אָכֵן אוּלַי עַל אַף רִבּוּי מַעֲרִיצִים/ בְּמוֹ תּוֹדַעְתֵּנוּ לֹא נִקְלַט עֲדַיִן/ טִיבוֹ הַחֲלוּצִי וְהַשָּׁרְשִׁי וְ הָ אַ רְ צִ י/ שֶׁל הַשֵּׁרוּת הַזֶּה בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם".
הערצתו של אלתרמן לצה"ל וללוחמיו, שלא הסתיר אותה מעולם, לא שיבשה עם זאת את חושיו ולא מנעה ממנו להתריע על מעשי עוולה שביצע הצבא בקרב האוכלוסייה הערבית, לא אחת תחת הדגל של "צורכי ביטחון". כבר ביולי 1949, בעקבות דיון שנערך בכנסת בהצעת חוק "הגנה וביטחון בשעת חירום", העלה אלתרמן את הטענה שלא אמצעי הביטחון שבחוקת החירום הם שיקבעו את בטחון המדינה: "כִּי חֻקָּה־שֶׁל־חֵרוּם זֶה טִיבָהּ וְדִינָהּ:/ הִיא אוּלַי הַ קְּ ל וּ שָׁ ה בְּחוֹמוֹת הַמְּדִינָה./ לֹא תָמִיד הִיא בְכִירָה לִדְחִיפוּת וּלְתוֹעֶלֶת/ אַף כִּי הִיא רִאשׁוֹנָה הַדּוֹפֶקֶת בַּדֶּלֶת".
היה זה פרולוג לשורה של שירים שבהם הזהיר אלתרמן מפני העדפת-יתר של נושא הביטחון על חשבון ערכים אחרים, למרות החשיבות שהעניק לנושא זה. כזה היה השיר "צורכי ביטחון", אשר נכתב "לרגל אחת הסריקות" שנערכו בקיץ 1950. המדובר היה בעוצר, בסריקה ובגירוש של מסתננים ושל תושבים בלתי חוקיים, ובהם נשים וילדים, בכפר אבו-גוש. הנושא הועלה גם הוא לדיון בכנסת, שם נשמעו טענות קשות כלפי הצבא, בין היתר עלתה הטענה כי במהלך הסריקה הופרדו ילדים מאמותיהם.
בן־גוריון, כדרכו, דחה את הטענות בנימוק של צורכי ביטחון, אולם אלתרמן סירב להשתכנע. אחרי שרמז על הפעולות הברוטליות שביצע הצבא כתב כך: "אֵיךְ הִצְבַּעְנוּ אֶל סֵדֶר־הַיּוֹם לַעֲבֹר!/ אֵיךְ לָמַדְתָּ זֹאת, צִיר־אֲסֵפָה־מְכוֹנֶנֶת,/ יְהוּדִי, מְזַיֵּף דַּרְכִּיּוֹת מִדּוֹר־דּוֹר,/ מִסְתַּנֵּן,/ בֶּן בְּנָהּ שֶׁל מִסְתַּנֶּנֶת!" העמדה לא היתה חדשה, לא כך ההנמקה: אלתרמן ערך השוואה בין מצוקתו של הערבי לבין מצוקתו זה לא כבר של היהודי, שבגינה נקט כל תחבולה שהיתה בגדר האפשר כדי להגיע לארץ ישראל. ואם אמנם כך, מדוע לא ילמדו היהודים מן הניסיון ההיסטורי שלהם עצמם, ויעשו אותו אמת מידה בקביעת יחסם אל המיעוט הערבי היושב בתוכם? בזה שיצר שוויון ערך בין המסתנן הערבי, שהיה אז אימת הציבור, לבין המעפיל היהודי, ואף בחר לכנות אותו בשם "מִסְתַּנֵּן,/ בֶּן בְּנָהּ שֶׁל מִסְתַּנֶּנֶת", הלך אלתרמן עד הקצה ממש.
המקרה החמור ביותר שנדרש לו באותו זמן היה רצח של ילד ערבי בכפר אום אל־פחם, אירוע שזכה לאזכור חטוף בעיתון, והדבר גם כן העלה את חמתו. בידיעה שפורסמה בעיתון נמסר כי ילד בן 12 עמד בשבת בין אום אל־פחם לכרכור ומכר שום. בראותו חייל — נבהל וברח. החייל ציווה עליו לעצור, וכשהילד לא נשמע, ירה בו החייל והרגו. בית-המשפט עצר את החייל ל-15 יום באשמת רצח בכוונה תחילה.
שלושה פרקים היו לשיר, בפרק הראשון מחה המשורר על הפרסום הזניח של האירוע, בפרק השני תיאר בצורה מוחשית את האירוע עצמו, בפרק השלישי חיווה באופן ישיר את דעתו ביחס לפרשה: "אֵין זֶה קְרָב (לֹא שְׁעַת מִלְחָמָה הַשָּׁעָה)./ אֵין זֶה צֵיד מִסְתַּנֵּן שֶׁנָּפַל בָּרָעָה./ כִּי רַק רֶצַח פָּשׁוּט בְּצֵרוּף הַתְרָאָה". הוא תמה כיצד לא נעו אמות הסִפּים בצבא ובמדינה, וכיצד אזרחי המדינה מיהרו לעבור לסדר היום. "אֵי הַכֹּחַ אֲשֶׁר יַעֲלֶה וְיָבוֹא/ לְהָקִיץ אֶת חוּשָׁיו? נְבַקֵּשׁ נָא עַד־עֶרֶב/ שֶׁיִּהְיֶה זֶה כֹּחָם שֶׁל נַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ/ וְלֹא כֹּחַ הָאֵשׁ וְהַחֶרֶב".
שיר זה, שהדביק לו את הכותרת "לעניין של מה־בכך", פורסם ב"הטור השביעי" שלושה ימים בלבד לאחר פרסום הידיעה, לא בלי שהצנזורה תשלח ידה בו: שני כתמים לבנים שהתנוססו על גבי הגיליון היו אות וסימן להתערבותו של הצנזור הצבאי, שביקש, מן הסתם, למנוע פרסומם של פרטים הקשורים באותו אירוע שהשתיקה לטעמו יפה להם.
דוד לאזר, עורך המוסף לספרות של "מעריב", מחה בתוקף על התנהגות הצנזורה. כיצד, תמה לאזר, מעזה הצנזורה להעמיד את עצמה כאילו היתה אינסטנציה "פטריוטית" יותר מזו של המצפון היהודי והאנושי של המשורר, כיצד היא מתיימרת לדעת מה מותר ומה אסור לכתוב בחרוזים, ואף איננה נרתעת ממחיקות ומהדבקת כתמים לבנים על מה שכתב משוררנו בדם. "עובדה זו", קבע לאזר, "אינה יכולה לעבור ללא תגובה מצד אנשי העט, והם אינם רשאים לומר 'לי זה לא נוגע'".
אך נראה שגם בפרסומו החלקי עשה השיר רושם ואף היה מצע לפעולה: ב-20 בספטמבר טרח משרד הביטחון לדווח לאלתרמן כי פרקליט המדינה קיבל את בקשת הפרקליט הצבאי הראשי להעביר את משפטו של החייל היורה לבית-דין צבאי, אך לנוכח "ייחודו הציבורי של המקרה" יתקיים המשפט באופן חריג בדלתיים פתוחות.
כן נאמר במכתב, כאילו בתגובה ישירה על דברי השיר: "הצבא אינו מוכן לעבור על מקרים כגון אלה ללא תשומת לב", אף כי הכותב מצא לנכון להוסיף: "מסוכן ולא נכון להוציא מסקנות כוללות על הצבא על יסוד מקרה זה או אחר".
פרק מן הביוגרפיה של דן לאור "אלתרמן", בהוצאת עם-עובד, החלק השני משלושה של הפרק התשיעי, "מדינת היהודים"