בין הצהרת הכוונות המפתיעה של שליט האב ובין הצהרת הכוונות הפחות מפתיעה של לפיד הבן, בין סערת כוס המים של אנסטסיה מיכאלי ובין עובדות חדשות בפרשת אשכנזי-הרפז (שנדמה שלא מעוררת סערה גדולה דיה), שודרה תוכניתו של אמנון לוי "פנים אמיתיות", שזכתה, כך דווח, לרייטינג מנצח.

ומה הביא לרייטינג הגבוה? הזמנת הצופים לראות באופן חי ומוחשי מופע "פריק שואו" שבמרכזו עומדת אשה צעירה, ש', הסובלת מהפרעת אישיות דיסוציאטיבית. צופי התוכנית הוזמנו למעשה לראות אשה המלהטטת (שלא מרצונה כמובן) בין 30 אישיויות – ברגע אחד היא ילד פעוט ממלמל מבעד למוצץ התחוב לפיו, וברגע השני היא נערה בת 16 דעתנית, בוטה וחצופה.

המופע הקרקסי של לבישת הדמויות השונות חזר על עצמו שוב ושוב, כשבין לבין מצולמת ש' כשהיא נתמכת ומחובקת על-ידי אמה וחברתה. אמנם, הזכיר אמנון לוי, מדובר במצב שהוא תוצאה של סבל נפשי ורואיינו אנשי מקצוע באשר להקשרים הטראומטיים המביאים אדם לפתח פיצול אישיות, אך משום מה המלים "סבל" ו"התעללות" נבלעו והיו מטושטשות ולא מובנות עד תום לצופה המוקסם והמזועזע חליפות.

אמנון לוי, ברוח הקדימונים שליוו את התוכנית, בישר על חדשנות התיעוד שבידיו עת בפעם הראשונה בארץ, כך טען, נחשף אדם הסובל מהפרעת אישיות דיסוציאטיבית בפני הצופים. הוא לא דייק: יעל דן הקדימה אותו ב-2009, כשהציגה אשה הסובלת מהפרעה כזו: אורלי, ניצולת גילוי עריות, שכשנשאלה בנוגע לעברה השתנתה אל מול המצלמה והפכה לילדה בת ארבע, מבוהלת, מפוחדת ומיוסרת.

דן, לעומת לוי, לא התמקדה רק בפלא הטרגי של החלפת האישיויות, על כל פוטנציאל הרייטינג שלה, אלא העמיקה בהבנת הסיבות הטראומטיות, הפחות נעימות לצפייה, וחשפה את הסבל הנגרם לילדה שהקרובים לה ביותר אינם מודעים לפשע שנעשה בה או מתעלמים ממנו, ואינם מגוננים עליה.

אורלי סבלה מהתכחשות של המשפחה ושל סביבתה לאונס שעברה. היא היתה כה חסרת אונים עד כי לא נותרה לנפשה ברירה אלא להתפצל. סביר להניח שגם מצבה של ש' היה בלתי אפשרי, לא רק בגלל פשע ההתעללות, אלא גם משום שגורמים אחרים בחייה, כמו הדמויות החינוכיות והמטפלות שהיו אמורות לזהות את סימני האזהרה של מצוקתה ולהגן עליה, לא ידעו, או ידעו ולא רצו לעשות זאת.

עיסוק עיתונאי אחראי בסיקור סיפורה של ש' נדרש לעסוק בתופעת ההתעללות עצמה, בהבנת רמת ההרס המתרחש בעולמה של הנפגעת ובהגברת המודעות החברתית, החינוכית וההורית לסימני אזהרה שמופיעים בקרב ילדים וילדות שעוברים התעללות.

התופעה היא נושא אנושי, חברתי וחינוכי אקוטי, הדורש התייחסות מעמיקה ורצינית. אך לוי, לפחות בתוכנית זו, בחר לאמץ דווקא התייחסות שטחית, מעורפלת ולא מתחייבת, תוך שהוא נמנע מלשאול את השאלות הקשות, האמיצות והחשובות. אם תוכניתו השיגה משהו, חוץ מרייטינג גבוה, הרי שהוא חשיפת הפנים האמיתיות של עשייה עיתונאית הנגררת אחר בידור, פופוליזם ורדידות.

ד"ר דבורה לדרמן-דניאלי היא מרצה לחינוך ומגדר במכללת דוד ילין