"אנחנו אנשי בסדר/ אנשי בסדר/ אנשי בסדר גמור. אצבע בתחת ושיר בגרון/ כי טוב, מסריח וחם" (חנוך לוין, "מלכת אמבטיה", 1970)
בראש מורכן
"מלכת אמבטיה" היתה מופע יחידי, ראשון ואחרון, של סאטירה טהורה. קברט מרתפים מחוספס, בוטה, מביך, מקומם, שלא עצר בשום אור אדום. כל מה שהיה לפניו ובא אחריו הוא סאטירה מהולה, ראוותנית, שנונה, משועשעת, בידורית, מרוצה מעצמה – ובעיקר ממושמעת. קשובה להלכי הרוח בציבור ולמדדיהם.
מאחורי יוצרים מטלטלים ובעלי דעות מתריסות ניצבו תמיד אלה שראו לנגד עיניהם את מי שעלול להיעלב. לא שאלה ניחנו במנת יתר של אהבת אדם, להפך, הם הרוויחו את שכרם בזכות מנת יתר של פיכחון: יועצים משפטיים, מנהלי שיווק ומנהלים שחששו לסכן את כסאם.
אם "מלכת אמבטיה" זכתה לתהודה, הרי זה בגלל הביקורת העיתונאית המזו-עזעת. את התגובה הציבורית הציתו עיתונאים שנעלבו בשם העם. ראובן ינאי, עורך "מעריב לנוער" ומבקר התיאטרון לעת מצוא, נכנס להיסטוריה כשהבהיר כיצד מלמדים לקח כלבלב שעשה צרכיו בסלון – כשהמחזאי הוא הכלבלב והתיאטרון הוא הסלון: "נוטלים את ראשו וטובלים אותו יפה-יפה במעשה-אחוריו". אבות שכולים קראו להסרת ההצגה, פוליטיקאים הגיבו בזעם ייצוגי, שחקנים קיבלו טלפונים מאיימים. הוועד המנהל של הקאמרי התלבט אם על ההצגה להיות או לחדול.
מתוך עטיפת תוכניית ההצגה "מלכת אמבטיה" באתר תיאטרון הקאמרי (צילום: סטודיו-הרמתי)
"מלכת אמבטיה" בגרסתה המקורית הוצגה בפני מאות צופים, לעיני עשרות מפגינים. הימים היו ימי מלחמת ההתשה, כשחיילי צה"ל ישבו במעוזי התעלה וספגו הפגזות וקורבנות. כשחנוך לוין הצעיר נשאל על-ידי כתב הטלוויזיה דאז, חיים גיל, אם העלה בדעתו שההצגה תעורר תגובות נזעמות, השיב: "בחזרות האחרונות חשבתי שזה יכול להיות די פושר. טעיתי".
הרמטכ"ל דאז, חיים בר-לב, הופיע בפני תלמידים וכשנשאל אם ההצגה פוגעת במורל, השיב מחויך: "שאלתי את החיילים באחד המוצבים בתעלה, 'מה דעתכם על 'מלכת האמבטיה?', אז הם אמרו לי, 'המפקד, תביא לנו את המלכה, אמבטיה כבר נעשה לה פה'". דווקא איש הצבא גילה בתגובתו מידה של הומור לא קורקטי.
במאי 1970 פירסם חנוך לוין ב"הארץ" הודעה שכותרתה "ביקורת עצמית". זאת היתה הסאטירה המזוקקת ביותר שכתב:
כבוד שר הביטחון, ראשי מועצות עירוניות, אישי ציבור וּמַעֲלָה, כתבי עיתונות, רדיו וטלוויזיה, מורי ורבותי, [...] מאמציכם הכנים והבלתי נלאים להורדת ההצגה 'מלכת אמבטיה' פקחו את עיני וגרמו לי שאהרהר שנית במה שכתבתי. עתה, עם הורדת ההצגה מעל בימת התיאטרון הקאמרי, יכול אני להודות בראש מורכן: ש ג י ת י. ניצלתי לרעה את עקרונות הדמוקרטיה והחופש על מנת לערער את מורל הציבור, לחרף ולגדף מערכות ישראל ולזרוע איבה ומבוכה בקרב אומה מלוכדת [...]. אני חוזר בי מכל מלה ותג שכתבתי והריני מבקש מכם בשפל קול לייחס את משוגותי לגילי הצעיר ולחינוך הקלוקל שקיבלתי בבית הורי...".
מרשי הביע חרטה
חנוך לוין, גדול מטילי הספק ואבי הכפירה, הגחיך את מושג החרטה וקילף אותו ממחלצותיו האינקביזיטוריות. אם חרטה היא מושג חביב על מדבירי הכופרים, לוין נתן בידיהם את כתב החרטה המושלם. טקסט מתרפס, קצף מילולי ריק מכל משמעות, שמאפיין הודאת נחקר שעבר מניעת שינה ממושכת במשטרים עריצים.
מסמך החרטה המוחלטת שתרם לוין למורשת ישראל לפני 44 שנה, ומפשיט עירום ועריה את כל המתחרטים בעבר ולעתיד, לא הפריע כלל למוטיב החרטה להתנחל עמוקות בתקשורת הדמוקרטית שלנו. אם "הבעת חרטה" היא מטבע עובר לסוחר בבית-המשפט בזמן הטיעונים לעונש ובתקופת המאסר בשדרוג תנאי הכליאה – בתקשורת הפכה החרטה לכלי טיהור צעקני. כלי ריק.
ענת קם, המבקשת לחזור לחייה, מיהרה לעבור את מקלחת הטיהור ההכרחית, ובחרה להעניק ראיון גלוי לב, חד אבחנה וחתרני בחלקו לעיתונאית עינת פישביין, ממייסדות האתר "המקום הכי חם בגיהנום". במקביל פורסם הראיון במקום של כבוד ב"מוסף השבת" של המקמבק הלאומי "ידיעות אחרונות".
"לא שיניתי את העולם", כותרת הראיון עם ענת קם באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 7.2.14
ההבדלים בין שתי הפלטפורמות העיתונאיות ברורים לעין. גם אם טקסט הראיון זהה, הכותרות שונות בתכלית זו מזו (ב"ידיעות" צ'לסי מנינג היא שהעבירה מסמכים ל"ויקיליקס" ובאתר ברדלי מנינג הוא שהעביר; שתי זהויות הן של אותו אדם). בעוד שהכותרת באתר מדויקת וממצה: "לא שיניתי את העולם", "ידיעות" עסוק במוטיב החרטה ומעמיד אותו בראש רשימת מסרי הראיון.
"חופשייה ומתחרטת" היא הכותרת הנוסחתית ש"ידיעות" בחר לתת בראש העמוד הראשון של מהדורת שישי. וכדי להסיר ספק מובא בשער מוסף השבת ציטוט נוסף, ככותרת. בתגובה לשאלה "הִבעת חרטה?" (ב"ידיעות" ללא סימן שאלה), קם משיבה: "ברור [...] אני מתחרטת על הכל. זה מעשה שלא הייתי חוזרת עליו לעולם. מעשה שבכלל לא הייתי צריכה לעשות". "ידיעות" מדגיש את "אני מתחרטת על הכל".
"אני מתחרטת על הכל", כותרת הראיון עם ענת קם ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", 7.2.14
אם לשפוט על-פי דבריה בראיון, ה"חרטה" של קם מבטאת חשבונאות ולא חשבון נפש, שיסודה במאזן ההישגים הדל שהניבה הדלפת המסמכים מול המחיר האישי הכבד ששילמה. אפשר היה לעשות את זה אחרת, היא מסבירה, לשמור טוב יותר על החומר, לדרוש יותר בטחונות. היום ברור לה שלא היא זו שהיתה צריכה לעשות זאת (ולעשות זאת כך). את המשימה היא מפקידה בידיהם של הסנודנים, אלה המוכנים לשלם את המחיר הכבד הנדרש כדי לחולל שינוי. שום כומר לא היה נותן מחילה על וידוי כזה, ובעצם אין בו צורך כלל.
ענת קם העזה להשמיע בכתבה משפט ביקורתי כמו "למדתי לראות שמאחורי המפלצת שמציירת התקשורת, יש [בכלא] נשים בלי קרניים וזנב". האם היא עצמה אינה אחת המפלצות שמציירת התקשורת? אפשר להניח כי כמי שבאה מן התקשורת, ברורה לה משמעות ראיון הגאולה בתפוצת "ידיעות": תני חרטה, קבלי מחילה.
לזכותה של ענת קם יש לזקוף את העובדה שלא התפתתה למירוק עוונות תיאולוגי, גם אם הבינה שזה מה שמצופה ממנה. ואם כך, החרטה שמביא "ידיעות" ככותרת לראיון העשיר והמגוון הזה, ושיבוצה בתבנית מירוק העוונות של החוזרת בתשובה, הם קלישאות שיש ליידות בהן את אבני הספק.
הכי בעולם
"כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא הכי מוסרי בעולם, האם אנחנו בכלל מתבוננים במעשים שלו ובמוסריות של המעשים שלו – או שאנחנו כבר מפסיקים וכל מעשה שלו לא ישנה את העובדה שהוא הכי מוסרי בעולם", משיב בשאלה המורה אדם ורטה, גיבור שערוריית בית-הספר אורט, לאודי סגל ב"פגוש את העיתונות" (1.2.14).
כמורה לאזרחות ופילוסופיה ורטה מבקש להנחיל לתלמידיו את תורת הספק. ומה מזמין הטלת ספק יותר מאשר קביעה מרוצה-מעצמה כמו הקלישאה בדבר המוסריות של צה"ל?
שר החינוך שי פירון על הצבא הכי מוסרי בעולם, פייסבוק, 15.4.13
צה"ל לא מתנדב להיות צבא מוסרי, הוא חייב להיות כזה. הוא חייב זאת לנו, כבני העם היהודי וכאזרחי המדינה, הוא חייב זאת לקבוצות המיעוט של אזרחים שאינם יהודים, הוא חייב זאת לאויבי המדינה וחייב זאת לחוק הישראלי והבינלאומי. צה"ל יכול להגדיר עצמו כ"שואף להיות צבא מוסרי", וזו תהיה נקודת מוצא חיובית לדיון במעשיו. צה"ל בוודאי אינו יכול להכתיר עצמו כצבא מוסרי, ולא לדרג את עצמו ולמקם את עצמו בראש טבלת המוסר בצבאות העולם. הכרזה כזאת אינה ניטרלית, היא מזיקה. היא מולידה זחיחות ושאננות. צה"ל צריך להיאבק בתוך עצמו מדי יום ביומו על התואר הצנוע "צבא מוסרי".
הפער הבלתי נמנע בין הכרזה כה יומרנית למציאות מרוקן את ההכרזה מתוכן ויוצר דימוי הפוך, של העדר אמינות וזלזול בתבונת הציבור. כך, לדוגמה, מרגע שחברת אל-על אימצה את הסיסמה "הכי בבית בעולם", אני מתאפק מלגחך בכל פעם שאני נזקק לשירותיה. אני רחוק מלהרגיש בה בבית, וחוץ מאבא שלי כשהייתי ילד, אף אחד הוא לא "הכי בעולם".
הטילו ספק
צוות חוקרים במכון הישראלי לדמוקרטיה, מו"ל "העין השביעית", משלים בימים אלה יצירה מחקרית-יישומית, "מדריך הספקות לעיתונאי". המדריך, המיועד לאנשי התקשורת, מציע שורה של ספקות שלאורם ראוי שיפעל מלקט המידע ועל בסיסם יסנן את המידע לפני הפצתו ברבים; ספקות הנוגעים לאיכות המידע שבחומרי הגלם, למידת מהימנותם של המקורות השונים ופענוח מפות האינטרסים של מניעיהם. ההנחה העומדת ביסוד הפרויקט היא כי העיתונאי הוא העומד על משמר השיח הציבורי ומגונן עליו מפני שטף המידע התועמלני הניתך עליו מכל עבר.
המאבק על הקשב הציבורי במרחב התקשורתי גורם לתועמלנים המסחריים, כמו לתועמלנים הפוליטיים, לדבר בווליום גבוה, בהגזמה ובפסקנות. ככל שהעוצמה גוברת, כך מתרחק השיח מבסיס העובדות. המדאיג הוא שהעיתונות, שגם בארגוניה מתקיימים מניעים מסחריים ופוליטיים גלויים וסמויים מעין, נוטה לסגל לעצמה אותן תכונות; עיתונאים בשירות מו"ל, עיתונאים בשירות אינטרסים או רעיון אינדוקטרינרי. צריכה לא ספקנית של תקשורת עלולה להזיק לבריאות הציבור והפרט.
אני מקווה שנצליח לכתוב גם את יצירת ההמשך, מדריך הספקות לצרכן התקשורת. הייתי קורא לו "הטילו ספק".