בתוך תוכי הראיון שהעניק המורה והמחנך אדם ורטה לחדשות 2 ("פגוש את העיתונות", 1.2.14) מסתתרים כמה משפטים שנשארו מחוץ לדיון הציבורי. לו היו מוצפים לכותרות וכותרות המשנה, אולי לא היה השיח הציבורי מתמקד בשאלה אם מותר או אסור למורה להביע באוזני תלמידיו את דעותיו בכלל, ועל פרות קדושות בפרט.
"האם באמת הטלת ספק או סתרת את דבריה של התלמידה בכך שצה"ל הוא לא צבא מוסרי?", שואל המראיין בנימה כמעט מזועזעת, כאילו שתי האפשרויות, ספק או סתירה, הן פשע לכל דבר, ולא, למשל, חובה חינוכית אלמנטרית.
עונה ורטה:
לא. זה לא היה דיון בכלל ביני לבין ספיר, זה היה דיון על... אני כבר לא זוכר על מה היה הדיון, התלמידים הביאו את הטענה שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. בגלל שזה שיעור פילוסופיה, אז אמרתי להם, בואו נסתכל על הטענה הזאת ונבין מה היא אומרת, מה צריך להתקיים כדי שטענה כזאת תהיה אמיתית, מה זה אומר בכלל שמישהו או משהו הוא הכי מוסרי בעולם, והאם כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא הכי מוסרי בעולם, האם אנחנו בכלל מתבוננים במעשים שלו ובמוסריות של המעשים שלו – או שאנחנו כבר מפסיקים וכל מעשה שלו לא ישנה את העובדה שהוא הכי מוסרי בעולם.
"בסוף הדיון הזה התלמידים שאלו אותי מה דעתי, ובמצב כזה, כשתלמידים שואלים את המורה מה דעתו על איזשהו נושא שהוא, לא משנה מה, אני חושב שזה מחובתו של המורה להגיד את דעתו, בלי פחד, ואני אמרתי להם שלדעתי יש מעשים של צה"ל שהם אינם מוסריים. על הדברים האלה חזר עמרם מצנע, חזר נחמיה דגן, לומדים את זה במערכת החינוך, זה חלק מתוכנית הלימודים באזרחות, בהיסטוריה, הדברים ידועים".
ורטה, במהלך חינוכי עדין וחכם, השתמש, לפי דבריו, במלה "הכי" כנקודת מוצא מערערת לדיון כולו. "האם כשאנחנו אומרים על מישהו שהוא הכי מוסרי בעולם", אמר לתלמידים, "האם אנחנו בכלל מתבוננים במעשים שלו ובמוסריות של המעשים שלו – או שאנחנו כבר מפסיקים וכל מעשה שלו לא ישנה את העובדה שהוא הכי מוסרי בעולם".
זו בחירה מעוררת משום שהיא מחזירה את הדיון לשפה, ולאחת המלים השקופות ביותר בשפה, שמסמנת הלך רוח, קיצור דרך נמהר, מזדהה, ובוודאי לא עובדה היסטורית או סוגיה "מוסרית". כשבחר להתמקד במלה "הכי", שיקף ורטה לתלמידיו את אופיו האוטומטי של הדיבור "צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם", ואת העובדה שהוא מסמן זיקה רגשית לאומית, ילדותית, לאו דווקא היגד מהותי.
רק בסוף השיעור נשאל ורטה את השאלה הישירה, "מה דעתך", ולו אני ורטה, הייתי סבורה שהשאלה הזו מעידה על כישלון מסוים של המהלך הלימודי שקדם לה, וממילא הייתי מחזירה אותה אליהם ללא מענה. ראוי שיישארו עם השאלה בינם לבין עצמם, מצוידים בכלים טובים יותר להרהר בה, בלי סמכות להיתלות בה, לטוב או לרע.
כך או כך, המשפטים האלה היו יכולים לשנות את כל השיח שעורר האקט הבזיוני, ההולך ונמשך, של תלמידתו של ורטה, ספיר סבח (ה"עמדה" שהביעה בשיעור, כי לה מותר, היתה "לזרוק את כל הערבים לים", כך לפחות העיד ורטה בשימוע שנערך לו. סבח מתכחשת לאמירה וטוענת כי שם מלים בפיה), אבל לא זו בלבד שהם לא הוצפו לעיקר ציטוטיו, אלא ש"ישראל היום" למשל עיוות את ציטוטיו עד שהפכו לעילגים, סתומים ושטוחים כטוקבק אוטומטי.
כך גם קרה ל"שיח הציבורי" כולו בעניינו: שוב ושוב נשאלה השאלה הלא נכונה, האם מותר או אסור למורה להביע את דעתו הפוליטית. כבמעין מעגל טאוטולוגי שטני, ייצרה השאלה שוב ושוב שתי תשובות מתבקשות, שתיהן "דעות" (מותר, אסור). השאלה שאני סבורה שחייבת להישאל היא האם הבעת דעה, במיוחד בסוגיות אקטואליות "שנויות במחלוקת", משמע סוגיות שמונצחות במחלוקת, היא מעשה חינוכי מועיל.
אילו הייתי נשענת רק על ה"ציטוטים" של ורטה ב"ישראל היום", הייתי סבורה שיש לפטר אותו. לא משום שעמדתו ביחס למוסריותו של צה"ל פסולה כשלעצמה, או בלתי לגיטימית, אלא משום ש"הבעת דעה" של מורה בשיעור, דעה גרידא, היא מעילה במעשה החינוכי עצמו.
אדם ורטה, תל-אביב, 30.1.14 (צילום: גדעון מרקוביץ')
בחייו הפרטיים, האזרחיים, מורה רשאי לחשוב ככל העולה על רוחו, לשלשל איזה פתק שיחפוץ לקלפי, לשאת שלט באיזו הפגנה שמתחשק לו, ואפילו לגור "בשטחים הכבושים", יהיו אלה ביהודה ושומרון, ברמת הגולן או בשיח' מוניס ז"ל. תחת אדרת "המורה והמחנך" המנדט המרכזי שלו הוא ללמד את תלמידיו לשאול שאלות, להטיל ספק, להרחיב את ידיעותיהם כך שבבואם "להביע עמדה", אם יהיה להם ממש דחוף ונחוץ לעשות כן, יוכלו לשמוח ב"עמדה" מנומקת ככל האפשר, רחבה ככל האפשר, יצירתית ככל ששאר הרוח שלהם יאפשר, ספקנית ופקוחת עיניים.
"להביע דעה" הוא בשום אופן אינו מעשה חינוכי. בכל שנייה נולדים ריבוא "מביעי דעה" לכאן ולכאן וגם לשם. אלה צועקים את שלהם, ומנגד אלה את שלהם, והעיתונים מספקים את מקהלת ה"בעד" ו"נגד" הדיכוטומית שלהם. מלבד רעש לבן, מדכא, מוחק-דעת, שום דבר לא צומח מאותן "דעות" שעל החירות להביען נסב, משום מה, רובו של הדיון הציבורי בעניינו של ורטה.
"מן המקום שבו אנו צודקים", שורר עמיחי שורה שהפכה זה מכבר לקלישאת מסדרונות שחוקה, "לא יצמחו לעולם פרחים". וגם לא אזרחים טובים, משמע אזרחים ש"חתרנות" אינה מלה גסה בלקסיקון שלהם, אלא רפלקס ערעור בריא וערני. תלמידים שמורה שמביע באוזניהם דעה, כל דעה, אינו מצפיד את מוחם לכדי מכתב הלשנה צקצקני לבוס הגדול שלו, אלא לכל היותר גורם להם להשיב לו בכלים שלימד אותם, בשאלות מרחיבות דעת למשל.
לנימוקי הפיטורים הייתי מוסיפה את הציון המפוקפק שהעניק ורטה בדיעבד לתלמידתו, "מעשה אזרחי מדהים" – עוד אקט אנטי-חינוכי נמוך-מצח ואופורטוניסטי, שאולי נבע מבהלה ומניסיון "לאזן" את משמעותו האמיתית של "המעשה האזרחי", אותו מעשה שהעביר את הדיון מהזירה החינוכית, שאמורה להיות פתוחה וחופשית ומרחיבת גבולות, ל"חוק", או ליתר דיוק לנהלים הירודים, המוכתבים על-ידי אנשי יחסי-ציבור. אולי תחת לפטר את ורטה כדאי לכונן שיעור חדש, משותף למורים ולתלמידים, בסוגיה: "מוסריותו של המורה בעל הדעה".
התלמידה ספיר סבאח בראיון בתוכנית "אורלי וגיא" בערוץ 10, 20.1.14
לו אני ורטה, הייתי סבורה שהמעשה של תלמידתו הוא עדות לכישלון החינוכי שלו. תחת לעמוד מולו ולהטיח בו ש"עמדתו" אינה מקדמת את תפיסתה ההולכת ומתגבשת של העולם, או שמא, כמאמר אותו משורר, תפיסתה ההולכת ומיתחחת של העולם ("ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש", המשיך עמיחי באותו שיר, שלו היה נכתב היום היה אולי מקים עליו חרמות ושלילת פרסים נכבדים) – בחרה התלמידה "להתלונן" באוזני הרשויות, ובכך לא רק לפסול במומה שלה – משמע "להביע (בדיוק כמותו) דעה" משל עצמה, וגרוע מזה, לדרוש שדעתה תיתרגם מיניה וביה לפיטוריו וביזויו של המורה שלה – אלא לשמוט את הקרקע מתחת לסיכוי שלה ללמוד ממש, ממורה שאפשר ומותר לאתגר את תפיסתו החינוכית, בוודאי ה"פוליטית".
בבת אחת הפך דיאלוג חי בכיתה אחת, על עניינים שבנפשו של כל אדם שחי באזורנו ובכלל, למו"מ משפטי פופוליסטי משמים, עם שורה תחתונה עלובה: יפוטר או לא יפוטר. יתנצל בפומבי או לא יתנצל.
הכותרת "מוסריותו של צה"ל", ולמעשה מוסריותו של כל צבא, בכל מקום, היא הזדמנות מרתקת להתוודע לשאלות מסעירות, מערערות, לתורות מוסר עתיקות וחדשות, למבנים של צבאות בזמנים ובמקומות שונים, ובעיקר למתח הפרדוקסלי בין סוגיות של "מוסר" לתכליתו של צבא: להגן על גבולות מדינה, להרחיב אותם או לשלוט בהם, במחיר חייהם של בני-אדם אחרים, שנסיבות מקומיות הפכו אותם ל"אויבים", משמע לבני-מוות בפוטנציה, בני-סיכול.
זו גם הזדמנות להתוודע מקרוב, בלי משוא פנים ובלי למהר "להביע דעות", לנארטיבים השונים של "הכיבוש" בפרט וכיבוש בכלל, למוטיבציות המשתנות שלו במהלך השנים, ובוודאי לנארטיבים הפלסטיניים השונים – היסטורית, פוליטית ודתית. ואלה, כמובן, רק על קצה המזלג של הארוחה החינוכית העשירה שסוגיית "מוסריותו של צה"ל" עשויה להניב.
מהלכים כגון אלה יכולים ולדעתי אף נדרשים להוביל מורים מכל מין, עדה, מחנה ודת. זה תפקידם, זה המנדט שלהם. יתרה מזאת: ככל שיקפידו לחסוך מתלמידיהם את "דעותיהם" בסוגיות שונות, יאפשרו לאותם תלמידים מרחב גדול יותר, נועז יותר, חופשי יותר, להעז לבחון את "דעותיהם" שלהם, שתודה לאל, עשויות בגיל ההתבגרות להשתנות, להתעשר, ובעיקר – להיתחח.
במיוחד כשאותם תלמידים ממש, או לפחות רבים מהם, ייאלצו בתוך שנים לא רבות לעלות על מדים ולבחון יום-יום, במו גופם, במו הכרעותיהם המוסריות, יותר ופחות, את השאלות שלמדו לשאול בכיתה – במחסומים, בתאי מטוסים שסובלים ממכה קטנה בכנף, בין מטעי זיתים עקורים ושרופים, בכבישים ליהודים בלבד, בתצפיות על גגות בתים שמשפחות כלואות בהם, וגם במשרדים צבאיים, מול מסכי מחשב שיספרו להם שייתכן שגם צה"ל, הצבא המוסרי יותר או פחות או פחות ויותר, פועל במחשכים בניגוד להנחיות בג"ץ, למשל.