זכייתו של יעקב אחימאיר בפרס ישראל לעיתונות חשובה במיוחד משום שהיא אינה מכבדת רק אותו עצמו ואת מעניקי הפרס, ואינה משמחת רק אותו, את משפחתו וחבריו, אלא משמעותה רחבה מעבר לכך. הזכייה באה בימים שבהם להיות עיתונאי, ודאי מסוגו של יעקב, אינו דבר המובן מאליו, עניין שבשגרה, אלא פרקטיקה קשה, מתישה, בדרך הנדמית הולכת ומיטשטשת אל יעד ההולך ומתרחק, אולי נעשה בלתי מושג לחלוטין. ודאי כאשר היא נעשית בישראל היום, ובדרך החתחתים של השידור הציבורי הישראלי.
אני יושב ועובד לצדו של יעקב שנים רבות, בתפקידים שונים: פעם הוא כתב ואני עורך, פעם הוא עורך ומגיש ואני הכתב או הפרשן; אנו משתתפים, כחברי מערכת, בישיבות ודיונים אינספור, כחברים בוועדות או כמתדיינים בכנסים ורבי שיח, כשדרנים בעתות בחירות, אירועי מדיה או פיגועים, הרשימה כמעט אינסופית. ובכל מקום הוא סמל ודוגמה ליושר, הוגנות, עוגן או מצפן של דרך שהוא עצמו סלל, ובה הוא הולך מאז ומעולם: כפועל המפשיל שרוולים, לא כמנהל העונד עניבה, וללא פשרות – בעיקר לא עם עצמו וערכיו.
יעקב אחימאיר באולפן הערוץ הראשון, אפריל 2011 (צילום: דוד ועקנין)
לאחרונה נפגשנו על במה אחת ברב-שיח שהוקדש לעיתונות ילדים, וכפי ששיערתי, יעקב סיפר שעסק בעיתונות הרבה לפני שהגיע לרשות השידור, כבר בבית אבא, כילד, רודף ורדוף ידע וסקרנות, וככתב צעיר ב"חירות לנוער", ואף שלח מכתבי תיקון לשגיאות שנשתרבבו לעיתון: למשל, בדבר גובהו של האברסט. כבר אז הפגין אותו מיזוג של נלהבות וקפדנות – עמידה על קלה כחמורה, דיוק בעובדות ונאמנות להקשרן, ומסירות מוחלטת לאורח שידורן והעברתן לציבור הקוראים, הצופים והמאזינים.
אין מדובר בנוקדנות: יעקב יודע היטב, ככולנו, שהמקצוע שבחר לעצמו אינו מתיישב כלל עם נוקדנות. מעיקרו, שידור ישיר ברדיו או בטלוויזיה אינו מאפשר בדיקה חוזרת, סמכותית, פסקנית. ודאי גם לא דיון, סוער לעתים, בשידור חי, עם מאזינים דעתנים או מתלהמים כפי שהוא מנהל לעתים ברדיו, ואפילו לא פרשנות לידיעה המגיעה "ממש עכשיו" לחדר המערכת. צריך תמיד לחיות עם ההכרה ש"אמת דיברתי" היא אכן הכוונה, המניע: הידיעה הנכונה לשעתה, כשם שהבהיר בית-המשפט העליון לאחרונה שוב בפרשת אילנה דיין וסרן ר' – בדומה למקובל במודל השידור לכולנו – הקוד האתי של BBC הבריטי.
כאן נעוצה עוד סיבה לשמחה עם הענקת הפרס ליעקב: הוא אחד העיתונאים שבזכותם עדיין יכול בית-המשפט העליון לפסוק כשם שפסק. לעיתונאים אין "קנון", אין "קורפוס", אין תקנון מחייב ואין קודקס מקצועי מחייב במובן הקיים באקדמיה, בעולם הרפואה, במשפט, בהנדסה, או בצבא: הקודים האתיים שלנו מסתמכים עלינו, על יכולותינו ותכונותינו, וכל אחד מאיתנו חייב למצוא לעצמו דוגמאות מופת או מצפן משלו.
אפילו הערכים הבסיסיים שהיו פעם כביכול מובנים מאליהם אינם מקובלים עוד על רבים מעמיתינו בתקשורת, ודאי בתקשורת החדשה, האינטראקטיבית והצעירה, המסתמכת יותר ויותר על "משתמשיה".
ולכן, ערכים כ"אובייקטיביות", "ניטרליות", "הוגנות" ודומיהם, ואפילו ההגדרות הבסיסיות של "אמת" או הדיכוטומיה בין "עובדה" ל"דעה" – כל אלה הולכים ונעלמים מן השיח האקדמי הביקורתי העוסק בעיתונות, ונחשבים מיושנים, שרידי תפיסות שאבד עליהן הכלח מתקופות שבהן, לפי אותה גישה, ביקשו עיתונאים זקנים, זכרים, "לבנים", ללמד ו"לחנך" את אלה שנמצאו מחוץ לשערי מוקדי ההגמוניה החברתית והתרבותית בישראל וכך "להנחיל" את ערכי השליטים על הקבוצות החלשות בחברה.
המלחמה הזאת עדיין רוגשת ורוחשת, לא רק בישראל, ועדיין לא יושבו המאבקים החברתיים שהתקשורת הישראלית שרויה בהם. להפך. ודווקא כאן ברור שיעקב מייצג, בעבודתו רבת השנים, את היכולת לעמוד מעל לאותן מחלוקות – כמו גם המחלוקת היסודית יותר שייצג בית הוריו, הימין מול השמאל. ומתברר ששימוש בשכל ישר, ביחס רציני לכל אדם ולכל נושא, יחד עם העדר מוחלט של ציניות, עדיין מעוררים יחס של הערכה בקרב עמיתים וקהלים גם יחד.
אני יכול להעיד שבמערכת שבה אנו עובדים לא חשב איש, מעולם, שתפיסת עולמו של יעקב – במקרה שירדנו לעומקה – מעוותת או מסיטה את פעילותו. היא כמובן מדריכה אותה, וכך צריך לפעול כל עיתונאי או לאמיתו של דבר כל איש מקצוע. וזו אותה יכולת שעל כל עיתונאי פעיל לאמץ לעצמו, יכולת ההולכת ומתרחקת ככל שאדם מתבגר: להישאר תמיד, בעת ראיון באולפן או בעת יציאה אל השטח להכנת כתבה, בעת עריכת תוכנית או שידור ישיר, מעין מבוגר אחראי, "ממלכתי", בעל ניסיון ודעה המסוגל לתת לאירוע משמעות סמכותית – אבל, בה בעת, תמיד, גם היפוכו: כאותו ילד המסוגל בכל עת, בכל רגע, להעז ולומר למלך ולציבור, "ראו, המלך הוא עירום!".
בעולם שבו העיתונאים הם הנאלצים לבחור, כל אחד לעצמו, מצפן אישי, מתרבים אלה הנאלצים או בוחרים לשחות עם הזרם. יש הבוחרים בנימוק ש"כך דמוקרטי לעשות"; "אנחנו נותנים לקהל את מה שהוא רוצה; מי אנחנו שנכתיב מה טוב עבורו!".
ואכן בימים שבהם "האח הגדול" נחשב לדוקו החדש, כשהעיתונות וערוצי השידור נדמים יותר לסופרמרקט של סיפורים, דעות ופרסומות מאשר לערוצי שיח ציבורי, בימים שבהם רבים מהעיתונאים הבולטים נשמעים ונראים לחלופין במהדורות החדשות, במסעי פרסומות ובמפלגות הפוליטיות, בימים שבהם ההפקה והיחצנות משתלטות על התקשורת (היום מכנים זאת "התעשייה"), בימים כאלה לגמרי לא מובן מאליו שאפשר לשמור על דרך, כיוון, מסלול שעצם קיומו והמשכיותו יצביעו על תוקפו האתי והמקצועי.
אבל יעקב בחר, ולא במקרה, בשורה המהוללת של אותם עיתונאים אמריקאים שנלחמו בשנות עבודתם למען הערכים שראו כיסודות המקצוע והשליחות שלהם. אם היה עליו לבחור אחד מהם, היה כנראה בוחר באד מורו, השדר המהולל שבלט במאבקו הבלתי מתפשר בסנטור מקארתי ובתופעת המקרתיזם שהשתלטה על הציבוריות האמריקאית בשנות ה-50 והשחיתה אותה. יעקב בחר, וידע כנראה מדוע. גם היום, גם כאן.
יעקב, כמוני וכעמיתי זה שנים רבות, אורן נהרי ועמנואל הלפרין, בחר בהתמחות בחדשות חוץ ובעולם לצד פעילות בשיח הישראלי. השמירה על ערוץ פתוח אל העולם וממנו אלינו כאן גם היא אינה מובנת מאליה, וגם היא אינה חפה מיסודות "תת-שיח", סבטקסט. גם כשאנחנו מדווחים על המתרחש בעולם, אנחנו לאמיתו של דבר מדווחים על עצמנו, ערכינו, מקומנו, זהותנו.
אלו אינן "צרות של אחרים", אלא המשכו, השלמתו, של אותו סיפור עצמו: מי אנחנו, למי אנחנו דומים, לאן אנו רוצים להשתייך, מהיכן באנו ולאן נלך. בעולם שבו אתרי האינטרנט – החל בגוגל, ביו-טיוב ובוויקיפדיה וכלה בפייסבוק ובטוויטר – הולכים ומעצבים את העולם, חשוב שיישאר גם קול מכוון, מאזן, בוחר, משייך, מבליט או משמיט, מפרש או מתריע, מזהיר או מנחם. וחשוב שמקור הקול הזה יהיה ערוץ ציבורי ישראלי, בשפתנו, מקרבנו, בתוכנו. יעקב הוא שגריר מובהק לצורך הזה, המתגבר ככל ששטפון מידע בלתי מבוקר מציף אותנו בכל מקום, מהעיתון ועד לסמרטפון שבידי כולנו.
ויש עוד סיבה למסיבה: כולנו מאחלים ליעקב עוד שנים רבות של עשייה, אך גם ברכה זו אינה מובנת מאליה בימים שבהם הנטייה היא "להצעיר" את שורות העיתונאים, ולהיפטר מה"זקנים" לטובת עבודת עבדים של צעירים בלתי מאוגדים, שניתן לשכור ולפטר לפי הרצון והצורך, שאפשר לשלוט ולכוון אותם כרצון הבעלים. העובדה שברשות השידור מכבדים את יעקב ובני גילו (גילוי נאות: גילו של הכותב אינו רחוק מזה של נושא מאמרו), וכך גם הצופים, ועכשיו גם חברי ועדת הפרס, מעידה שאפשר (אם כי לא פשוט בכלל) להתבגר בכבוד גם כעיתונאי, למרות הכל.