פוליטיקאים רבים מבקשים לקדם תדמית קוּלית, או לפחות קלילה יותר מן המקובל, על-ידי אזכור, אגבי פחות או יותר, של יצירות ויוצרי תרבות פופולרית אהובים עליהם. העניינים מסתבכים כשמתברר כי הפוליטיקאי חובב התרבות כלל אינו מכיר את עבודתם של היוצרים שהוא מחבב כל-כך (כמו במקרה של גורדון בראון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר וחובב גדול של הארקטיק-מאנקיז, שלא הצליח להיזכר ולו בשיר אחד שלהם), או במקרים שבהם המחובבים דוחים את חיבוביו של המחזר הנלהב.

כך קרה לפני כשלוש שנים, לאחר שראש ממשלת בריטניה הנוכחי, נציג השמרנים דייוויד קמרון, הצהיר כמה פעמים על אהבתו הגדולה לסמיתס (ז"ל). בתגובה פירסם גיטריסט הסמיתס ג'וני מאר, חובב קטן מאוד של הפוליטיקה של קמרון, בחשבון הטוויטר שלו הודעה נזעמת שהופנתה אל קמרון: "תפסיק להגיד שאתה אוהב את הסמיתס", רטן מאר, "אני אוסר עליך לאהוב את הלהקה". במפגן נדיר של הסכמה הצטרף למאר גם סולן הסמיתס מוריסי בטקסט מנומק שהבהיר לקמרון כי אסור לו לאהוב את הלהקה בשל תמיכתו בצעדים שיקלו על ציד חיות הבר בבריטניה.

הלוויית ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, חוות השקמים, 13.1.14 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

נזכרתי באנקדוטה המשעשעת-מרירה הזאת במהלכו של אחד ממשדרי האבל הרדיופוניים הבלתי נגמרים, שהחלו מיד עם פרסום הידיעה על פטירתו של אריק שרון. מפיקי התוכנית ביקשו ממשפחת שרון להציע להשמעה שירים שאבא אריק אהב, והם ביקשו לשדר את "שיר ללא שם", שכתב והלחין שלום חנוך, המוכר יותר בביצועה של יהודית רביץ.

השיר נכתב על-ידי חנוך לזכר אבשלום חנוך, בן אחיו, לוחם בשייטת שנהרג בתאונת אימונים ב-1980. יש ב"שיר ללא שם" יופי וכאב ורגישות, ההופכים אותו לשילוב נדיר וכמעט בלתי אפשרי של שיר אישי לחלוטין, המדבר אל רבים. המנון חרישי. כך שבהחלט אפשר להבין את חיבתו של אריק שרון ובני משפחתו לשיר. אלא שאותו חנוך מ"שיר ללא שם" הוא גם מי שכתב והלחין את "לא עוצר באדום", שהפך מזוהה, לאורך השנים, עם שרון ומורשתו (וגם הפך לשם הביוגרפיה שכתב עוזי בנזימן על אודות שרון).

בכתבה מ-2002 הסביר חנוך שהשיר לא נכתב רק על שרון, אלא גם על "אחרים [ש]מתאימים". יחד עם זאת, חנוך טרח להבהיר כי "אריק שרון עדיין לא עוצר באדום", ובמלותיו של השיר: "במהירות מקצר את הדרך/ משאיר אחריו מפולת והרס/ הזמן בוער לו וצר המקום/ זהירות – הוא לא עוצר באדום [...] פנו הדרך, הנה בא הרוצח/ שור זועם – הוא בכלל לא טורח לבלום/ שמור נפשך, הוא לא עוצר באדום". כך שבעת ש"שיר ללא שם" התנגן ברדיו תהיתי, האם אפשר לדרוש ממשפחת שרון שלא לאהוב את שלום חנוך? או למצער, לעמוד על כך שלא ינציחו את זכרו באמצעות שיריו של חנוך?

יהודית רביץ, בריכת הסולטן בירושלים, 13.8.12 (צילום: אורן נחשון)

נותרתי עם התהייה עד ליום ההלוויה, שבמהלכו התברר כי יהודית רביץ סירבה לבקשתם של בני משפחת שרון לבצע את "שיר ללא שם" של חנוך בטקס האשכבה של שרון בכנסת. רביץ לא סיפקה הסבר להחלטה וגם דף הפייסבוק הרשמי שלה, השוקק בדרך כלל מפעילות, דמם בעניין. ועדיין, לטעמי, השתיקה של רביץ רועמת, ואולי הוגן יותר לומר: כולי תקווה שמדובר בשתיקה רועמת. אולי אין מדובר בהתנערות רועשת אה-לה הסמיתס, אבל בהתחשב בהיקפו של האבל הלאומי ובזעירותו של שוק המוזיקה המקומי, זאת החלטה לא פשוטה, שאינה מובנת מאליה.

השתתפות בטקס האשכבה היתה מבטיחה לביצוע של רביץ חיי נצח בפנתיאון הזיכרון הלאומי המוזיקלי (או לפחות ביוטיוב). לעומת זאת, יש סיכוי סביר שהסירוב של רביץ להופיע בטקס לא ירפה ממנה מעתה והלאה ויסמן אותה בגוון פוליטי שמאלני מובהק. יותר מכך: הסירוב של רביץ מהדהד על רקע הטון הממוסד, הנוסטלגי והמתובל באנקדוטות אישיות חביבות שאיפיין את סיקור פועלו ופטירתו של שרון (כמו שהיטיב לתאר ד"ר רפי מן).

ההנצחה החד-ממדית ברובה של שרון חתרה נגד המחויבות הציבורית של כלי התקשורת ועשתה עוול לדמותו המורכבת (בלשון המעטה) של המנוח. כך שהסירוב של רביץ הצביע באופן חרישי אך רב עוצמה על כך שלא כל הישראלים קנו את סיפור הזיכרון שניסו למכור להם מרבית כלי התקשורת.