בשבועות האחרונים עוקב אתר "העין השביעית" אחר המשפט שמתנהל בין מנהלי ועורכי אתר ynet ובין כמה מעובדיו הבכירים בגין פיטוריהם. הבוקר הציג עמיתי, אורן פרסיקו, את תצהירו של העורך הראשי של Ynet, יון פדר, שהכריז, הלכה למעשה, כי אל להם לעיתונאים להרוויח יותר מדי כסף, שכן מי שמרוויח יותר מדי כסף דינו אחד: להיות מפוטר, אם לא בסבב הפיטורים הזה, הרי שבסבב הפיטורים הבא.

פדר מספר כי מכה קשה ניחתה בסוף ינואר השנה על ynet לאחר שאחת השותפות שלו (לא ברור מי היא השותפה ומהו טיב השותפות) מסרה לאתר הודעה שמשמעותה "פגיעה מהותית בהכנסותיה של ידיעות-אינטרנט".

(צילום: צ'ימוטי27, cc-by-nd)

לשמע הבשורה המרה, קיימה הנהלת האתר ישיבה דחופה' שלאחריה הוחלט לקצץ 100 אלף שקל מההוצאות החודשיות. פדר מפרט בתצהירו את הדרך שבה התקבלה ההחלטה ומספר כי נקבע שהמערכת העיתונאית תישא ב-50% מן הקיצוץ הנדרש, כלומר כ-50 אלף שקל. השיקול המרכזי, מספר פדר, בהחלטה את מי לפטר הוא כמה כסף הוא משתכר.

"הוחלט להמעיט ככל האפשר בפיטורי עובדים, קרי לשקול אפשרות פיטוריהם של מנהלי ערוצים' שהינם בעלי שכר גבוה יחסית ליתר כוח האדם המועסק באתר", כותב פדר. כאן, בזעיר אנפין אך באופן שאינו מותיר צל של ספק, מספר פדר את סיפורה של העיתונות כולה' ובתוכה גם את סיפורה של עיתונות האינטרנט.

למעשה פדר אומר את הדבר הבא: לא רצינו לפטר הרבה מאוד עובדים. זה לא נראה טוב שמפטרים הרבה מאוד עובדים, אבל זה לא (רק) עניין של יחסי-ציבור, זה גם עניין אנושי. עדיף לפטר מה שפחות עובדים, כיוון שכך ייפגעו מהמהלך פחות אנשים. הגיוני. משום כך החלטנו לפתוח את ספר המשכורות של הארגון ולבדוק מי מרוויח הרבה כסף ולפטר אותו.

באופן טבעי, בכל ארגון ובכלל זה ארגוני חדשות, המשתכרים הגדולים הם או אנשים שיש להם ותק בארגון (עורכת דף הבית של ynet, אראלה גניסלב, שעובדת באתר 12 שנה, כתב הכלכלה תני גולדשטיין, שעובד באתר תשע שנים), או כאלה שיש להם תפקיד בכיר בארגון (דוגמת עורך ערוץ המחשבים יהונתן זילבר).

פדר טוען שההחלטה לפטר את גניסלב וזילבר אינה רק כלכלית, אלא קשורה בשילוב של נסיבות: עלותם האדירה לארגון (30 אלף שקל עלות מעביד – לשני עובדים), וכן "קשיים ספציפיים הנוגעים להתנהלותם". במהלך השנים נפגשתי עם פדר מספר לא מבוטל של פעמים, ובכל פגישותי לא יכולתי שלא להתרשם מכנותו ומיושרו של האיש. הפעם, למרבה הצער, אין לי אלא להודות שאיני מאמין לו.

אחת משתיים: אם גניסלב וזילבר הם עובדים בעייתיים, סוררים או שאינם יודעים את עבודתם, כפי שנטען בתצהירי ynet ופורסם ב"העין השביעית", או אז נשאלת השאלה כיצד זה ארגון חדשות רציני ובעל מוניטין אינו מפטר אותם על רקע מקצועי.

אחרי הכל, עורכת עמוד הבית היא לא "עוד עובדת", אלא אחת העובדות החשובות והמנוסות במערכת, ואם ראשי המערכת מגיעים למסקנה שמדובר בעובדת שיש "קשיים ספציפיים הנוגעים להתנהלותה", מדוע לא זימנו אותה ופיטרו אותה בהקדם? מדוע חיכו להודעת איוב משותפה עסקית של האתר שלכאורה מאלצת את ראשיו וכופה עליהם לפטר אותה ואת שלושת עמיתיה? האם העורכים הראשיים של האתר מקריבים את המקצועיות והשירות שהאתר נותן לקוראיו על מזבח רחמיהם האישיים ביחס לאותם עובדים ורק בלית ברירה פיטרו אותם?

אם מדובר בעובדת ראויה (גם אם נניח לא תזכה באות "העובדת המצטיינת של השנה"), והסיבה העיקרית לפיטוריה היא משכורתה היקרה מדי, מדוע יש צורך לטנף את שמה, להטיל דופי בעבודתה, להכתים את המוניטין המקצועיים שלה? האם זה משום שהחליטה להיאבק בפיטוריה ולא הסכימה להוריד ראש בהכנעה וללכת בשקט ובשלווה אל ביתה?

הסיפור הזה קרוב אלי ואפשר לטעון שאני מדבר מהפוזיציה. את עיתון "הארץ" עזבתי בסוף שנת 2004 לאחר שהובהר לי על-ידי העורך הראשי, בשיחת מסדרון חפוזה ומכוערת, שאני "מרוויח יותר מדי". אף אחד לא פיטר אותי. תחת זאת התפטרתי כעבור כמה שבועות. לא מן הנמנע שזה מה שקיוו שיקרה. לא פעם תיארתי את האושר שניבט מעיניה של מקבלת ההודעה כאשר דיווחתי לה שאני עוזב לטובת לימודי הדוקטורט שלי. סוף-סוף מישהו מחלץ עצמו החוצה ומשחרר את הארגון מהצורך לשלם את משכורתו הגבוהה.

אז, באותו רגע ממש, הבנתי את מה שפדר אומר כעת בפה מלא: אין תוחלת ואין עתיד למי שמשתכר שכר גבוה, כלומר הוגן, כלומר גבוה, בעיתונות. בכל פעם שתהיה למערכת בעיה, בכל פעם שיוטל עליה קיצוץ, בכל פעם שיהיה צורך לחסוך כסף, העובדים הבכירים, המשתכרים שכר גבוה, כלומר הוגן, כלומר גבוה, יהיו אלו שייבעטו החוצה. מי שיישאר בארגון הם עיתונאים צעירים, חסרי ניסיון, שמקבלים פרוטות תמורת עבודה קשה, סיזיפית, שנעשית תחת לחצים כבדים מבית ומחוץ ובתנאים בלתי אפשריים.

מן הראוי שנאמר לאותם עיתונאים את האמת, גם אם היא כואבת, גם אם היא לא נעימה, גם אם עדיף שלא לחשוב עליה: ברגע שבו תתקדמו, ברגע שתרימו ראש מקצועי, ברגע שימנו אתכם לעורכי ערוצים, עורכי מדורים, פרשנים בכירים, ברגע שתהיו משהו שהוא לא תחתית שרשרת המזון, ברגע הזה חרצתם במו ידיכם את גורלכם: בסבב הבא תפוטרו. אתם משתכרים יותר מדי.

זה, אטען בפניכם, כל סיפורה (כמעט) של העיתונות בישראל. האם יש מי שעדיין מפקפק בצורך המיידי, הבהול כמעט, בארגון עיתונאים יציג חזק, בעל השפעה ושיניים?